את שירו הסטנדאלי, הדרמאטי והבריטוני, שמטפטף רימון ותשוקה ויופי, שלח אלי רמי סערי היישר מבואנוס איירס הרחוקה והוא מתפרסם כאן לראשונה
מַקְהֵלַת מַעְיָן בְּמֶרְכַּז עֵנָב
הַמַּקְהֵלָה עוֹמֶדֶת וְשָׁרָה –
נָשֶׁיהָ מִלְּפָנִים, גְּבָרֶיהָ מֵאָחוֹר –
וּדְבַר-מָה הוֹמֶה, עוֹמֵד וְשָׁר
כָּל עוֹד הָעֵינַיִם נְטוּעוֹת
בַּזַּמָּר, וְאֵינָן זָזוֹת
אוֹ נֶעְתָּקוֹת כְּהוּא זֶה
מֵאוֹתוֹ הַשִּׁישִׁי מִשְּׂמֹאל.
חֻלְצָתוֹ רִמּוֹן, מִכְנָסָיו פֶּחָם –
חֻלְצָתִי לִימוֹן, מִכְנָסַי מֵחַם.
לְבוּשׁוֹ עוֹטֶה יֹפִי עַז, בּוֹטֶה.
מַבָּטִי שׁוֹתֶה אֶת הֶבְלֵי הַתֵּה.
וּמָה עִם קוֹלוֹ שֶׁל אוֹתוֹ אָדָם?
בַּס אוֹ בָּרִיטוֹן, טֶנוֹר אוֹ נָדַם.
אַךְ גַּם אַחֲרֵי הַטֶּקֶס, בְּתֹם שָׁעָה אֲרֻכָּה –
הַמַּקְהֵלָה אֵינָהּ עוֹד, זוֹכֵה הַפְּרָס זֻכָּה –
עֵינָיו הַחוֹטְאוֹת שׁוּב שְׁבוּיוֹת שֶׁל הַפֶּה,
אֲסִירוֹת הָאָדֹם הַשָּׁחֹר שֶׁל הַיֹּפִי.
רמי סערי נפלא וכותב כה יפה את התשוקה.
(בואנוס איירס? חשבתי שהוא ביוון…)
לי,
בספר שיריו "הנה מצאתי את ביתי", השיר "אגו" נפתח בשורות הבאות:
"פתח תקווה. שם התחלתי להיות, באמא. במשך כל ילדותי/ הורצתי מישראל לארגנטינה ובחזרה ואף שהימים והלילות/ התבלבלו בעד הטיסות, ראיתי בַּדרך עולם./ המראות השתמרו…".
ובאותו ספר, בשיר "ספרד" הוא כותב:
"שלוש תחנות חיי: בואנוס איירס. פתח תקווה. הלסינקי. /עכשיו כאן. אני ממתין בתחנת חיי הרביעית…" (שהיא ספרד, אגב).
והשיר, שהבאת דפנה, מוכיח שגם אם רמי סערי שולט בשפות רבות, ושפות רבות שולטות בו, בעברית נותר לו מה לומר.
(ומילה אישית: רמי סערי הוא הראשון שכתב מאמר על שירתי. זה היה מזמן, בשנת 2001 במוסף לספרות ותרבות של "הארץ". אז נכון שאהבתי את שירתו עוד לפני כן. הספר "מסלול הכאב הנועז", שיצא בשנת 1997, מצוין. אבל מאז 2001 אני אוהב אותו קצת יותר. חחח…)
תודה על הארוח, דפנה.
שחר כמו שכתבת אז לסערי "מושל מגדל בבל" יש תרמיל מילולי ייחודי משלו
ואגב , מה דעתך לפרסם את המאמר שכתב עליך רמי כאן בבלוג??
מעניין לקרוא!!
הרבה חרוזים מאולצים אבל הרטט עובר.
סבינה
לפעמים חרוזים באים כאילו מתוך אילוץ, כביכול "למלא חורים". אבידן היה נוהג לומר פעמים רבות כנשאל למה מילה זו ולא אחרת:"בגלל החרוז"
בגלל החרוז היה עונה.זה הצחיק ואפילו נראה מגוחך עד שירדתי לעומק העניין והבנתי( לא בכל המקרים כמובן) שלעיתים החריזה שבאה כממלאת חורים כביכול יש לה תפקיד סמוי בתוך המנגינה. ואז צריך להתעלם ולהקשיב לגרעין ולא לקליפה.
זה נכון שהחריזה היא פיגום העוזרת לשיר להצטבר. אבל אחר כך צריך לשפר.
היי דפנה
השיר מקסים כמו שכתבת בהתחלה, רמי מחטיא אותי בשירו היפה, באדום ושחור.
אנני יודעת אם הוא קורא את התגובות פה, אך זה כבר שנים שכל ספר שהוא מתרגם אני רוכשת, נהנת מההמצאות, הפיניות שלו… ספרדיות ומה לא?
חבר מיוחד יש לי, והוא אפילו לא יודע
להתראות טובה
טובה, כמה מקסים "יש לי חבר…" ככה לכולם נדמה לי
תודה ואגב, רמי יראה את הפוסט וודאי את התגובות . הרי הוא שלח כבקשתי את השיר היפה הזה במיוחד לבלוג
דפנה, אני אוהבת את רמי ומיודדת איתו. הוא גאון ! אבל מה ערך יש לתגובות מטייחות?!
עניתי לך כאן למעלה בעניין החריזה את דעתי
אבל למה כונתך במטייחות?
דפנה, אני מתכוונת לזה שמרוב רצון טוב הכל עובר.
מה עובר? סליחה על התפיסה האיטית שלי אולי
וואו
חֻלְצָתוֹ רִמּוֹן, מִכְנָסָיו פֶּחָם –
חֻלְצָתִי לִימוֹן, מִכְנָסַי מֵחַם.
מרטיט
מרטיט. חי חי חי
מיסטר עוזר, זה פשוט לא יאומן. אתמול כמעט סלחתי לך עם שירך היפיפה, אבל עוכר אנשים אתה, מרושע ומלא רעל. לא אתפתה יותר להכנס לבלוגך המרמה והשפל!
פשוט לא יאומן, במקום כה יפה, מטע שנכתב מדם ליבם של הרבה נשמות יקרות, אתה בא ודורך ברגליך הגסות.
ובגלל אנשים כמוך פני חברתנו מבאישה ומעכבת רוממות רוח אמיתית
תתבייש!
רמי, איזו הפתעה!
חראם על מי שנפל בחרם החרמנות, ומצד שני אם כבר נופלים, לא מקום רע 🙂
רמי סערי הוא האיש! כותב לי בבט, בגרון ואיפה לא… נוגע בי בעמקי נשמתי ההפוכה. איני אוהבת קומונות, בלוגים- כולה חפצתי למצוא את הסיפור שכתבתיו באתר של שין אחד לפני שנים רבות כשעוד קראו לי ננוש ושוב נתקלתי בחברי האהוב כל כך ברמי סערי האחד ויחיד.
אילונה לאור ולדמן (ננוש)
אויש אילונה, בבט= בבטן כמובן:-)
הייתי צריכה לתקן.
רמי סערי חברי, איך ? איך? מאיפה וכמה אפשר להתחדש כל העת בתוכן כל כך מעניין, נוגע וכואב?
אי אפשר לשכפל אותך.
אוהבת אותך- אנוכי, המעריצה שלך:-)
נשיקות,
אילונה