בננות - בלוגים / / ראיון שערכתי עם נורית זרחי-5.9.08 מעריב תרבות
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש גולדפיש' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות "שבו" האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת 'עכשיו' שבעריכת פרופ' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון "סאם ישכיב אותי לישון'' הופיע אף הוא בהוצאת 'עכשיו'.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות. כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים. רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג-מעריב. זכתה (פעמיים) בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

ראיון שערכתי עם נורית זרחי-5.9.08 מעריב תרבות

 

נורית זרחי תמיד צמודה לכלב. ברחוב, בבתי קפה ואפילו במסדרונות האוניברסיטה היא מתהלכת ובחיקה מצטנף לו כלבלב ננסי, לבן, בעל קוקו אדום מזדקר. אבל הכלב, מתברר, הוא לא תמיד אותו הכלב. לזרחי נטייה משונה להחליף אותו מדי כמה זמן. העיקר שיהיו "תמיד נקבות, תמיד זעירות, תמיד לבנות".

 
למה להמיר כלבה בכלבה?
 
"הרבה כלבים עברו אצלי, כי תמיד קורים כל מיני דברים. פה היא בלעה משהו לא טוב, פה קיבלתי אלרגיה, פה נסעתי לחוץ לארץ ולא יכולתי לקחת אותה איתי אז נתתי אותה. לכלבה הנוכחית שלי למשל קוראים בלה, והיא אצלי כבר שנה וחצי. לפני כן הייתה קיזי ולפני קיזי היתה עלמה, אבל תמיד כמו שאמרתי, משהו קורה… האמת היא שאולי אני מחפשת את הכלב האולטימטיבי – כזה שידבר. ולא שאני מאמינה באמת שיש כלב מדבר, אבל בכל זאת". 
כלב מדבר נשמע ממש כמו דמות באחד מסיפורי הפנטזיה של זרחי, והיא כתבה לא מעט כאלה ("מיליגרם", "אמבטים", "כתם כתר קטשופ-אהבה", "תנינה טובה ורעה"). כמה מהם מרוכזים עכשיו בספר אלבומי מרהיב בשם "הספר הפנטסטי של נורית זרחי" (ידיעות ספרים), שמכיל עשרה סיפורים פיוטיים, מרובדים, בעלי אופי פנטסטי כמובן, שפרוסמו בעבר אך אזלו מן החנויות וכעת קובצו מחדש. בין דפיו אפשר לפגוש במכשפות ובעכבישונת, בפיות ובחתולות ואפילו בבת ים קטנה, רק בגרסה מודרנית. עולם נטול מחיצות וכל יכול זה, בו עושות הגיבורות את הבלתי אפשרי, הוא קסום ונוגע ללב לעיתים עד כדי בכי. מה גם שלכל היופי המילולי הזה מתווספים איוריה הווירטואוזיים של רותו מודן.
הסיפורים הפנטסטיים הם רק חלק מהיצירה הרחבה של זרחי, 67. היא מוכרת בעיקר בזכות ספרי הילדים שלה, המצטיינים בעומק לשוני ורעיוני ובהומור בלתי מתיילד (ובכך מתאימים למנעד רחב של גילים), אך היא פרסמה גם פרוזה ומסות למבוגרים והיא גם משוררת נחשבת שמאחוריה פרסים כמו פרס ביאליק ופרס ראש הממשלה. בקרוב יראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספר עב כרס שמכיל את כל שירתה וילווה באחרית דבר של דן מירון. "אני חושבת ששירה זה הדבר העיקרי", היא מתוודה, "מבחינתי הכול זה שירה. זה נורא הדהים אותי שדן מירון עשה את זה כי תמיד חשבתי: מי מסתכל עלי בכלל כמשוררת?".
 
כרך "כל כתבי" שכזה הוא אכן חלומם של משוררים רבים. ההצלחה כסופרת וכמשוררת מה היא עשתה לך?
 “זה נעים לעשות משהו ולהצליח, אני לא אגיד שלא, כי זה יהיה שקר. אבל מה זה להצליח? את בסופו של דבר חיה בבית שלך, את לא חיה בראשים של האחרים עם ההצלחה שלך. אני זוכרת שפעם הלכתי עם אהרן שבתאי ברחוב ונכנסנו לחנות ספרים והוא אמר לי: תארי לעצמך שמרילין מונרו גם הרגישה ככה. היא היתה כל כך מפורסמת, כולם הכירו אותה ורצו אותה אבל אף אחד לא יכול היה לעזור לה לחיות.לחיות את צריכה בכוחות עצמך".
 
 
***
אחד מספריו הידועים של יהודה עמיחי קרוי "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול". על משקל משפט זה, ובניגוד אליו, אפשר לומר שמאחורי סיפוריה של זרחי מסתתר עצב גדול, וגם בדידות קיומית ותחושת אבלות. ספרה האוטוביוגרפי "משחקי בדידות", שהופיע ב-99", מתאר את סיפור ילדותה והתבגרותה בקיבוץ כילדה יתומה מאב – הסופר ישראל זרחי, שנפטר כשהיתה בת חמש – וחושף תהום של עצב. תחושות רפאים ממש.
 
נדמה כי תחושת הבדידות שלך היא סובייקטיבית. הלא העבר כבר מאחורייך, יש לך שתי בנות, שישה נכדים.
 
"נכון. אבל עניין של בדידות זה לא איך את חיה או עם מי את חיה, זה עניין של תחושה. את יכולה לחיות עם חמישה בעלים ולהרגיש בודדה. ובכלל, מה זה בעצם העבר? זה רוחות רפאים. זה היה וזה לא מתרפא. מה שכן, ברור לי שהבנות שלי זה המזל שלי, כי זה ממש מסוכן להיות בלי ילדים בעולם".
 
היית הולכת לאיבוד?
 
"אני חושבת שכן".
 
מה מושך אותך כל כך חזק אל עולם הילדים?
 
"זה כאילו שאת קמה בבוקר ואף אחד עוד לא דרך. זה עוד לא צבר אבק. לילדים אין תודעת מועצמת, תודעת יתר. הפעם הראשונה היא שובת לב".
 
מה מקורות ההשראה שלך? הספרים האהובים עלייך?
"הקורא והכותב שלי הם מאוד נפרדים לכן לא כל מה שאני אוהבת לקרוא אני אוהבת לכתוב. את "האסופית" קראתי המון פעמים, גם את "פצפונת ואנטון" מאד אהבתי."
 
ומה עם פינוקיו, עליסה?
"עליסה ופינוקיו זה לא ספרי ילדים. הם מאד מצוקתיים ומתעסקים בנושאים מאוד עמוקים כמו בספרות המבוגרים ואפילו יותר. כל הסופרים הקלאסיקנים הללו כתבו כמעט כולם מתוך טראומה קשה שקרתה להם בילדותם – כמו מוות של אחד ההורים. הספרות הזאת היא ספרות פצע, כי מבחינה ארכיאולוגית היא מגיעה עד לפצע. לכן היא לא בדיוק לילדים. היא הוויה לא גילית".
 
עושה רושם שגם הכתיבה שלך מקורה בפצע. מות אביך בילדותך מופיע בספרייך כמוטיב חוזר.
"אני חושבת שגם אצלי זה בא ממקומות דומים אבל לא ממש. זה לא בהשראת היצירות הגדולות האלה, אלא יותר בהשראת ספרות ילדים. אולי זה נוגע במשהו אבל זה לא ממש יושב שם עמוק. הספרות הריאליסטית שלי היא אוטוביוגרפית אז יש בה את תולדות חיי".
 
אבל הכאב ניכר גם בספרי הילדים שלך. "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?" למשל, שמתאר את תלאותיה של חתלתולה קטנה בשם פטוניה שאחרי שאיבדה את אמא שלה בחצר, בחשכה, אבד לה גם האמון כי אמא שלה אוהבת אותה, ולכן היא מנסה למצוא חן בעיניה ובכל מחיר. יש בסיפור המרגש הזה מסר חזק.
"נכון, והמסר הוא אהבה. הסיפור מדבר בעצם על מה האהבה עושה, מה האמהות עושה לילדים. מה הראייה עושה. זה מתחיל מהעיניים: אתה רואה מישהו, מישהו רואה אותך, אתה רואה שרואים אותך. כי אם מישהו לא אוהב אותך, או שאתה חושב שהוא לא אוהב אותך, אתה הולך לאיבוד. לעומת זאת אם מישהו אוהב אותך אז, כפי שכתוב בסיפור, הוא כאילו הוציא אותך לאור. אהבה זה הדבר הכי חשוב בעולם, זה נותן הכי הרבה כוח. כל החיים, כל העסק הזה, זה בשביל האהבה".
 
***
זרחי היא כמעט היחידה בארץ שכותבת ספרות פנסטית. "נורא לא אהבו את זה בארץ", היא מאשרת. "הארי פוטר אולי קצת קירב לזה. אבל בסוף התרצו לי והסכימו."
 
למה לדעתך?
"בגלל הציונות, או בגלל שאנחנו חיים בעולם מדי דמיוני מתוך הנחה שזה לגמרי מציאותי. כל העניין של הארץ ושל השפה מפחיד לחשוב "אם תרצו אין זו אגדה"".
 
בארצות עם מציאות רגועה יותר, יש יותר פנאי לספרי פנטזיה.
"נכון, אבל בשנים האחרונות גם בארץ ישנה התעוררות בתחום. יש את שהרה בלאו, שמעון אדף, הגר ינאי. אני חושבת שהספרות הריאליסטית נמצאת בבעיה גדולה כי היא מיצתה את עצמה לגמרי. הריאליה, זה כבר איכשהו לא מתאים לקצב המהיר של העולם כיום. ספרות ריאליסטית נעשתה מאד אנתרופולוגית: כורדיסטן, אפגניסטן… זה דומה מאוד לעיתונאות במובן מסוים. אבל אני לא רוצה לסכם את זה כי זה לא תפקידי". 
הכתיבה לילדים והכתיבה למבוגרים, אמרה בעבר מספר פעמים, הן שתי מערכות שונות שאי אפשר לעשות אותן בכוונה אחת או בזמן אחד אבל שתיהן דורשות ממנה את אותו דיוק המאמץ, שמתבטאים בעבודה קשה ובאינספור טיוטות. ספר ילדים טוב, היא מציינת עכשיו, הוא ללא ספק ספר שמבוגר יכול לקרוא אותו וליהנות ממנו.
 
מהו הדבר החשוב עבורך בכתיבה?
"צריך לדייק את המאה אחוז. אם פספסת זה נשאר על הנייר, זה לא בסדר. אבל עם זאת תמיד מפספסים".
 
אז השאיפה הגדולה היא לדייק?
"השאיפה הגדולה היא להישאר בחיים."
 
נשמע כמו פחד עמוק מהמוות.
"לא, ממש לא. אני פוחדת, אבל באופן הרגיל. יש אופן אחר? אני לא יודעת. תראי, אני לא אומרת שום דבר על שום דבר, מעבר לזה שצריך לקום בבוקר ולעשות מה שצריך לעשות."
 
זאת אומרת שהחשוב הוא לא להרים ידיים?
"נכון, כי אם מרימים ידיים אז לא יכולים לשחות ואני הרי שוחה כי אני בעד החיים. אי אפשר גם להרים ידיים וגם לשחות. אם כי לפעמים אני מצליחה לעשות את זה (צוחקת). יש שיר כזה של המשוררת האנגלייה סטיבי סמית" שאומר: "אני לא מנפנפת אני טובעת". אז אני בין זה לבין זה."
 
ומה בכל זאת מחזיק אותך למעלה?הכתיבה?
"לא, לחלוטין לא. אנשים שאני אוהבת זה הדבר שחשוב לי. כתיבה זה לא החיים, זה משוט. זה לא הספינה ולא הים."
 
 אחרי כל כך הרבה ספרים, יציאת ספר עדיין מרגשת אותך ?
"זה תמיד מרגש איכשהו כי את עומדת כלפי מה שעשית וכלפי מה שאולי לא תעשי יותר. את באמצע של תהליך כי אולי לא תכתבי יותר? אולי זה פחות טוב ממה שעשית? אולי בכלל איבדת את זה?".
 
את ההשראה?
"כן, השראה זה מופלא. אז איך אומרים? במופלא ממך אל תדרוש. צריך להגיד תודה רבה ולסתום את הפה".
 
 
 
 
 
 

 

16 תגובות

  1. דפנה, איזה יופי. את מאוד "מזרימה" בראיונות שלך..
    אהבתי את הרעיון להחליף כלבה ושתשאר תמיד לבנה וקטנה…
    והתחברתי למחשבה שכתיבה זה לא החיים, לא הספינה ולא הים אלא משוט.

    • מעזה ומגיבה לזה, דפנה

      לא הצלחתי להמשיך לקרוא אחרי הנימוקים להחלפת הכלבות. ההתייחסות אליהן כלחפץ, שמש וזרוק, "בלעה משהו לא טוב", סגרה בפני את הרצון לדעת על נורית זרחי ולצרוך את יצירותיה. החיות כל כך תלויות ברצונו הטוב של האדם. כלב נקשר מאוד לבעליו, או הוריו האנושיים, כך בפועל.

      כלב מדבר כל כך, בשפתו הנהדרת, ברגישותו הרבה, בחיישניו המופלאים. רק לפתוח את הערוץ המוכן לקלוט ולראות את עולמו, נפשו, נשמתו.

      הייתי רוצה שיתברר שזהו הומור שחור כזה, המנסה להסתיר לית ברירה של ממש, בינתיים קראתי כפשוטו.

      התלבטתי, אבל לא יכולתי לשתוק. לפחות לשמש קול קטן לזנוחים שקולם לא נשמע.

      מניחה שתעלה שאלת הקשר בין האדם והיוצר. אני בוחרת שלא להבחין.

      • דפנה שחורי

        סמדר

        את צודקת. גם בעיני הדבר תמוה משונה וגם כואב. אבל, את יודעת, המטרה של הראיון היא לדון בנזרחי בהקשר של יצירותיה(מי שמכיר קצת מה שכתבה :אירוע מוזר זה מופיע בכל מיני ואריאציות בסיפוריה) ולא בפן הפסיכולוגי, ובצורך שלה בכלב שעושה ניסים-מדבר לצורך העניין. אפילו זרחי, בשיחה המעניינת ביננו, הגידרה את הצורך שלה כצורך אינפנטילי.מה גם שאם הייתי רוצה להיכנס לזה יותר בראיון(מה שאגב עשיתי אבל לא נכלל מפאת קוצר היריעה) הרי שזה בלתי אפשרי ב1000 מילה, כי אי אפשר לרדת לעומקם של דברים.
        בחרתי לפתוח בקטע הזה כדי לתת משהו אישי ממנה. אולי זה משאיר חלון פתוח שכולו שאלה…
        הצורך להחליף כלב והעובדה שזרחי לא נקשרת רגשית לכלבות שלה שווה ראיון נפרד-בתנאי שתרצה לדבר על זה.

        • האם האמן חייב להיות אדם מוסרי?

          יש כל כך הרבה דוגמאות לאמנים בלתי מוסריים בעליל – פיקאסו (ביחסו לנשים ובדיקטטוריות שלו כאדם), צ"פלין (כנ"ל), סטרינדברג (ביחסו לנשים), בשביס זינגר (ביחסו אל בנו) – והרשימה ארוכה כאורך ההיסטוריה של האמנות…

          זו שאלה.

          • דפנה שחורי

            זו שאלה גדולה

            הקונפליקט בין יוצר ליצירה לפעמים עצום. הפער בין היוצר בחייו ליצירה שלו, הוא גם עצום. יש יוצר שחכם מיצירתו ויש יוצר שיצירתו חכמה ממנו ויש יוצר שהוא כמו שאומרים "חרא של בן אדם"- אבל החרא הזה מצמיח מתוכו פנינים דקיקות ומנצנצות. יש המלצה לא להכיר יוצר מקרוב כדי לא להתאכזב. ויש גם התיאוריה שאומרת שכמה שאדם יותר מחריד בחייו ככה היצירה שלו גדולה יותר, ויש כמובן דמויות סותרות לתיאוריה הזו כמו יהודה עמיחי למשל. בקיצור, יש ויש .
            וזה סוד ענק אולי כמו השראה ואולי כמו היצירות עצמן שהמקור שלהם עלום מאיתנו
            מי יידע??

          • דפנה שחורי

            אגב, שווה פעם לבדוק את מאזן הכוחות בנעניין המוסר
            האמנים יצאו נפסדים, כי היכן שאמור היה להימצא המוסר נמצא באר ריקה ממוסר

          • זו אכן שאלה
            איש אישה ותשובותיהם, תפיסותיהם
            ובחירתם. לא מתכוונת להתווכח, בטאתי את עמדתי.

        • דפנה, יש משהו מקליל בעובדה שנורית זרחי לא קושרת עצמה לכלבות שלה אך מנציחה אותן בכתיבתה. לכשעצמי גדלתי עם כלבים שקשה לי לזכור אפילו את שמם, גם היום יש לי שני כלבים ואני יכולה להבין את הצער בלהיפרד מכלב.
          לא נראה לי הוגן לשפוט את נורית זרחי על אמירתה זו בנושא.

          • דפנה שחורי

            תמי
            אני לא בטוחה שאני שופטת את זרחי-גם לא בראיון עצמו

            בכלל לא מקשרת בין האמן ליצירתו כפי ששעשתה סמדר. לא נראה לי שבגלל העובדה שזרחי מחליפה את הכלבים למשל אז לא אתעניין בה כיוצרת. (אבל אני כן מבינה כי אנשים שרגישים לכלבים ולבעלי חיים בכלל יכולים להתכעס ולהתקומם ולהתנגד

          • דפנה לא התכוונתי אליך אלא לתגובתה של סמדר. וניסיתי שזה יהיה עדין…

    • דפנה שחורי

      תמי
      תודה על הקריאה. פעם עוד אפרסם קובץ של מבחר ראיונות

  2. ראיון מענין שהצליח להגיע למשהו מאישיותה המורכבת של נורית זרחי, שהיא סופרת ומשוררת נפלאה עם קול יחודי, ולשמוע אותה או לקרוא, זו חוויה, כל כך הרבה חוכמה,הומור וכנות. דפנה הצלחת בראיון להביא את הדברים החשובים ביותר, ובצורה זורמת,

    • דפנה שחורי

      תודה חני

      • גם בעיני הראיון זורם וטוב ומציג בפני הקוראים את נורית זרחי היוצרת המוכשרת וגם האדם היודע שהדבר החשוב ביותר הוא האהבה ליקרים מכל, סוף סוף יוצרת לא "פלצנית" שיש לה פרופורציות ,אהבתי את הפן האנושי שבראיון

  3. ראיון מעניין, תודה שהבאת.
    הסיפור של החלפת הכלבים הוא באמת מוזר.אולי הכלבים הם אלה שנותנים את תחושת החיבור לאדמה? אולי הם אלה שמצילים אותה היום, בדרכה? מסכימה אם סמדר וגם אני לא אוהבת את ההתייחסות, שאפשר להחליף אותם כמו גופיה. אבל לא אחבר את האדם עם היצירה.לא אחרים אותה בגלל זה, רק אומר שיש פנים באישיותה המורכבת שהם תמוהים בעיניי.
    אני מאוד אוהבת את כתיבתה, השתתפתי בסדנאות שלה והיא מרתקת כמורה וכמרצה. זו חוויה , כמו שחני כתבה.

  4. טובה גרטנר

    היי דפנה
    ראיון מקסים, אני מאוד אוהבת את נורית הוצאת אותה כמי שהיא…
    יש לה דיבור מלא השראה.
    לקרא עליה עושה לי טוב
    להתראות טובה

השאר תגובה ל סמדר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי