Oh, look to the western sky מכשפה של מילים
דחיתי את הפגישה הזו כמה שיכולתי.
רציתי להפוך את השולחן הירוק בחדר הקטן
כעסתי על כל הכורסאות הורודות שלך
וקופסאות הטישיו מעץ שהעברת אליי
בזמן המשבר הראשון, השני
והתשע-מאות בשנה האחרונה.
שתינו יודעות: אני נשברת פעם ביום לפחות
איתך הרסיסים הפכו תמיד לטעות אופטית בלבד.
כמה דרמות התחוללו בחדרים שלנו,
בהתחלה הייתי מצטמררת
בחדר ההמתנה איפה שתמיד חיכו
המשוגעים באמת
ממלמלים לעצמם, מזילים ריר וצועקים
כמו פרופורציה קבועה לעומק התהום.
הייתי מטביעה את עצמי בשעון הגדול,
כשישבתי מופנמת לחכות לך,
במעט הפגישות אליהן לא איחרתי.
מיליון פעמים רציתי להביא לך שיר,
איכשהו תמיד שכחתי.
הפגישה הבאה היא האחרונה
וכשהשעון יראה שלוש, ביום חמישי הבא,
אני אהיה לשעבר או מתגעגעת
ואני עדיין לא אדע עלייך כלום.
מה שהכי מעצבן אותי עכשיו זה
שלא אוכל להחזיר לך לעולם
על המהפך שהפך אותי
לנאהבת וחשובה יותר.
למילה תודה אין מספיק הברות,
ומעולם לא שנאתי יותר את המילה "סוף".
אכן – בטיפול שמביא תוצאות, יש עצב כאשר הוא מגיע אל סופו.
<מניסיון אישי לגמרי>
מאד יפה, ענת. שיר מאוד יפה.
שיר כנה יפה ואמיץ
נשמע כמו דיבור שחיכה הרבה זמן לצאת, ענת.
כן, אכן כך 🙂
תודה על התגובות, אמיר.
היי ענת, ממש שיר יפה שמביא עולם מיוחד,
ואת השיר הזה תוכלי להביא לה כשי לפגישה בשבוע הבא,
ושיהיה בהצלחה רבה בכול.
אני נשברת פעם אחת ליום, לפחות…
שמרי עצמך בתי
שמרי עצמך