בגלל שהוא עוד כמה שעות יהיה בארץ לרגל ההשקה של הספר "סימני נשיכה". הרי שיר לא ערוך מהביקור הקודם שלו. הערות והארות יתקבלו בברכה, אני מתנסה מחדש בכתיבה של שירה "אותנטית", דיבורית.
מוקדש לרונן א. קידר, משורר, חבר, סופר, מתרגם, ואחד האנשים הכי יקרים לי בעולם.
שרדי. סימני נשיכה.
בבית הקפה אתה יושב, משקפי השמש וכובע הקש לצדך,
בכלל לא ידעתי שזה הסטייל שלך,
היא, מנומשת וחייכנית ויפה כמו תמיד,
ואני.
כאילו לא עברו מעלינו כמעט-שמונה-שנים
ותיכף תצטרכו לחזור לירוק של היער ולחתול הג"ינג"י
שהשארתם שם, ובוודאי לא מעלה על דעתו שאתם כל כך רחוקים.
השיחה אותה שיחה, כבר שנים
רק הצדדים משתנים
כמו הנוף שעבר מהדירה בקצה של הכיכר,
לצד השני שלה,
לצד השני של אירופה.
אתה עדיין מכיר אותי יותר טוב מעצמי
זוכר מלמולי גיל תשע עשרה
והתרסקויות
ראשונה שניה שלישית רביעית
בעיניים כחולות מבט אתה מזכיר לי את בית הקפה האחרון בו ישבנו
ממש לפני שעזבת
זה שאחותי הקטנה עבדה בו
זה שאהבנו לשנוא.
לא כתבתי שירה כבר כמה חודשים
אני בכלל כבר לא משוררת
ואני אומרת לך, בתור לא משוררת,
שהדבר הגדול הבא שלי
יתחיל על הבמה.
אתה צוחק על זה
שכל זה שדה קרב
ואנחנו לוחמים,
ולשנינו יש נשק, אני מגלח, את מדביקה
ולשנינו יש עט, חזקה מכל חרב.
והנה זה מתפרץ, אתה עוצר ומשרבט משהו,
כבר שלושה ימים שהוא לא מפסיק לכתוב
היא אומרת והדפים בדיו האדומה שמולך מתרבים
ואני מקנאה בך, אחרי היובש הגדול בשנתיים האחרונות
אני כותבת לתוך מחשב אם בכלל
וזה יותר התחכמות מאשר כל דבר אחר.
מולי הספר שלך, עכשיו כבר בשל
כל כך כל כך בשל
אני ממהרת להסתיר במייקאפ את סימן הנגיסה בכתף.
לא מבינה הרבה בשירה אבל ברגש אני מבינה וזה יפה !
היי, אהבתי.
ומה בדיוק רונן מגלח ואת לא מדביקה ?
פרטים, גברת, פרטים !!
זיפים, כמובן.
אני דראג קינג 🙂 הוא גבר. מה שהוא מגלח (טוב, לא בדיוק *את* מה שהוא מגלח, אלא שיער מלאכותי) אני מדביקה.
שיר אישי מרגש ונוסטלגי.
הי, תודה! אני זוכר שכתבת את השיר הזה… זה כיף לראות אותו גם מתפרסם.