Oh, look to the western sky מכשפה של מילים
רציתי לכתוב פוסט זועם. נשכני. לשבור משהו, כמו שכתבה לי אנונימית כלשהי בפוסט הקודם.
לא יוצא לי הזעם. לא ככה.
אולי בגיל עשרים או עשרים ואחת הייתי מסוגלת לכעוס עד כדי שבירת משהו.
היום רק השגרה נשברת.
משהו מהכעס ההוא, הייתי רוצה שישוב. מונולוגים שלמים שכתבתי בחמת זעם מטורפת. היום, שלוש שורות כאלה ונגמר בי הכעס, כאילו הרוך בא אליי שוב מבפנים, מחבק ואומר – עזבי, באמא שלך, למה לבזבז אנרגיה על כלום.
ובכל זאת, התייחסו אליי השבוע כאל כוס. וממש, אבל ממש התחשק לי לנשוך באותו רגע.
לא נשכתי. גם לא שפתיים. פתחתי פה גדול ואכלתי לה/ו את הראש. במילים. שחררתי רסן, השתקתי את הקול של אמא שלי בתוך הראש, הוצאתי את כל המרירות הזו שישבה בתחתית של הבטן ובעבעה, ואז הקאתי את כל זה, במילים, על האידיוט/ית השוביניסט/ית הקטנ/ה.
אליי לא מדברים ככה, אליי לא מתייחסים ככה.
ואולי ממתיחת הגבול הזו נולדה הדמות המיתולוגית הזו, הוגינה דנטטה, הכוס עם השיניים.
מהמקום שאת צועקת בו די!, לא בגלל אגו, ולא בגלל ניסיון להוכיח כמה סבל כרוך בלהיות אישה בלה בלה בלה. ממקום של חציית גבולות שאת חייבת לצעוק עליה.
זו היתה הפעם הראשונה שעשיתי את זה.
היה משחרר כמעט כמו במסיבה של אתמול.
מעדיפה לשבור מילים. אין לי באמת אנרגיה להשקיע בלשבור משהו מוחשי יותר.
מציעה שנציע לשירלי להחליף את שם הבלוגיה ל"כוס נשכני" אין כמו כוס נשכני. אני בעד לעשות מזה פרקטיקה.
לשבור מלים זו חוויה מלהיבה כשלעצמה, ואין זה משנה באיזה איברים בגוף מתשמשים לשם כך.