בננות - בלוגים / / אולי אהבה.
Oh, look to the western sky
  • ענת אבישר

    בת 33, משוררת, פרסומאית, אמנית במה ועיתונאית דה-לה שמאטע, עדיין חולמנית מדי. אשת קריאייטיב, יצירתיות, רעיונות, יוזמות ומילים. מנהלת המחלקה ליחסים בינלאומיים ומלכ"רים במשרד יחסי הציבור רוני ארנון תקשורת. עובדת עם עמותות כמו לא לאלימות נגד נשים, מוזיאון הילדים בחולון, האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטזיה ושדולות שונות לזכויות עובדים, נשים וילדים. בעבר, קריאייטיב דיירקטור במשרדי פרסום קטנים וממזרים. בעבר, ראש מערך קשרי חוץ באגודת ההומואים, הלסביות הבי והטרנס בישראל. לפני כן עבדתי בקרן לירושלים ועוד קצת קודם ניהלתי בפועל את עמותת בית הסופר - בית לאמנים בירושלים. ויש לנו גם כתב עת נפלא העונה לשם זוטא: http://zuta.org.il/ אשר הקמתי ביחד עם רונן אלטמן קידר, כפרות עליו ועל כשרונותיו. http://www.ynet.co.il/headlines/1,7340,L-5119-0,00.html - הטור שלי ב-YNET.  שירים שלי ניתן למצוא בהליקון "פחד" 2010, וגם בגיליון ט"ו של כתב העת "משיב הרוח" שהיה לי הכבוד גם להיות בוגרת כיתת השירה "מזמור" הראשונה שלו. ניתן למצוא אותי גם באתר במה חדשה http://stage.co.il/Authors/16415 וכאן. ובפייסבוק. ובכלל, די קל למצוא אותי, כאן ובמקומות אחרים :)

אולי אהבה.

 

דיברתי השבוע המון על אהבה.
אלה השיחות שאני הכי אוהבת, הן מעידות הכי הרבה על המשתתפים בהן.
perhaps love של ג'ון דנבר הוא הסיכום הפרטי שלי. אהבה היא כל אלה ועוד.
אלה כל הדברים שלמדתי בשמונה מערכות היחסים שעברתי והשורה האחרונה, היא הסיבה לזה. כי זה כואב, לאבד ככה בני זוג רציניים. צריך סיבה טובה להתמסר ככה, כל פעם, לפעמים כשהלב עדיין מדמם מהפציעה הקודמת.
אם אחיה לנצח, וכל חלומותיי יתגשמו, זכרונותיי על אהבה יהיו ממך, הוא כותב, הג'ון דנבר הגאון הזה.
מלאה כאב וקונפליקטים, כמו אוקיינוס. היא מלאה פחדים. מלאה סתירות וחוסר הגיון והסחפות ונסיון לא להיסחף ומין משהו בוער בך פנימה.  ממשיך לבעור, גם כשנגמר, לא פעם. ואני, לא מסוגלת באמת להקפיא את הלב. הוא עובד גם כשאני לא רוצה, ואני לא יכולה לא להרגיש.

נפרדנו השבוע.
הלב שלי למוד חבטות וקרבות – לא פעם ולא פעמיים ספג את הרצפה. גם הפעם.
אספתי אותו אליי, ניקיתי בשרוול, וכדי להתחיל להחזיר אותו למקום, הפעם התחבקנו.
עמדתי היום מול מראה ואמרתי לעצמי את כל הדברים שאני רוצה לשמוע מהאנשים שאני אוהבת.
סיפרתי לענת שבמראה כמה אני אוהבת אותה, וכמה אכפת לי. וושהייתי מתייחסת אליה אחרת.
ושלא מגיע לה. ושהגיע הזמן שהיא תתייחס לעצמה אחרת.
וחשבתי לעצמי שאני בוודאי משוגעת, אבל לא ממש היה לי אכפת.
רציתי רק להיות שם בשורות האחרונות של השיר הזה, לנצח.
הרי אני לא אעזוב אותי, והדמות במראה תמיד תהיה שם, ואני אולי לא אוכל לחבק ממש עוטף, אבל לפחות אני מקשיבה בלי לשפוט כל הזמן ובלי לגרום לעצמי להרגיש לא רצויה, לא שייכת או סתם נבוכה. וממני אין לה, לאישה המאופרת בראי, מה לפחד. אני לא הולכת לשום מקום.
זה אולי לא שווה הרבה, אבל זה מה שיש לי.
אותי.
לא הפלא השמיני, לא הכשרון הכי גדול בעולם, לא מושלמת, לא שלמה.
אבל זה מה שיש לי. וזה הרבה יותר ממה שהיה לי בפרידות ומשברים קודמים.
ואני אוהב שוב.
זה ברור לי.
מי שאהב באמת פעם אחת, יאהב שוב. זה מין חוק טבע, כאילו האהבה היא משהו שהלב מחזיק בתוכו רק בקושי, ומחפש לתת אותה למישהו, כל פעם. גם כשאומרים לו שזה עמוק מדי ורציני מדי וגדול מדי,  גם כשבועטים בו. גם כשמשחקים איתו. הוא לא זוכר שהוא נפצע, הוא רק מחפש לתת את זה שוב, ומייצר כמויות היסטריות של זה החוצה.
אני אדם אוהב. אני תמיד אהיה. אני אדם של לב. אני תמיד אהיה. אם הייתי דובון אכפת לי, הייתי רוצה להיות לב אמיץ. כי ככה אני רוצה לראות את עצמי, כי זה מה שעושה לי טוב לראות במראה.
מחר אני עושה משהו שניים שלושה מהלב.
זוויות שונות על אותו נושא מבחינתי.
אולי אהבה. אולי זכרונות. אולי שניהם.
אם אחיה לנצח, וכל חלומותיי יתגשמו,
יש לי זכרונות כל כך רבים של אהבה מהחיים הקצרים שלי שזה היה שווה הכל.
גם אם אני בוחרת לא לסלוח, וגם אם אני שומרת על עצמי במרחק.
אל הרגש אני לא מתכחשת. אהבה לא נגמרת גם כשמשחררים.
אבל היד מרגישה רפויה יותר כשהיא לא מאוגרפת יותר על פרפר שלא ידוע אם הוא חי או מת.
מרגיש נכון יותר להיות במרחק עכשיו, ואולי תמיד.
אולי אהבה היא כמו אוקיינוס, מלא קונפליקטים, מלא כאב, כמו אש כשקר בחוץ, כמו רעם בגשם.
אולי אהבה היא לחשוב למרות הכאב, שהיה לי טוב וטוב גם שזה נגמר ואני חופשיה.
אולי אהבה היא לא להכנע לפחדים, ולומר מה שיש פנים אל פנים.
אולי אהבה היא להמשיך הלאה.
ואולי, רק אולי, אהבה היא רוך, כזה שממוסס חומות, כזה שדורש אומץ.

 

4 תגובות

  1. זה מעניין! גם כשאת מנופצת, אין בך כעס. להיפך,את אוהבת יותר. תרסקי משהו, אל תשארי מזוכיסטית.

    • אני אצטט את מוניקה סקס
      "בכף היד שלי, אני מחזיק פרפר, מוסתר בתוך אגרוף סגור, האם הוא חי או מת, אני שואל אותך"
      הרגתי פרפר.וכבר כעסתי, פשוט.
      אני אחרי הכעס.

  2. מה ברור, את חייבת להמשיך לכתוב, זאת התרופה… תכתבי גבוה, תכתבי נמוך, העיקר אל תשתקי… מה גם יכאב, וגם תשתקי, דרך צלחה…
    לפעמים אני מוצאת שירי אהבה שלי מפעם, ואין לי מושג על מי כתבתי… לפחות יצא לי יצירה -משמעות.
    טובה גרטנר.

  3. וידויה (האחרון) של הגולדי, עכשיו אצלה בבלוג – המסכה יורדת – אל תחמיצו!

השאר תגובה ל ענתא ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת אבישר