בננות - בלוגים / / רגעים מכוסים בנצנצים
Oh, look to the western sky
  • ענת אבישר

    בת 33, משוררת, פרסומאית, אמנית במה ועיתונאית דה-לה שמאטע, עדיין חולמנית מדי. אשת קריאייטיב, יצירתיות, רעיונות, יוזמות ומילים. מנהלת המחלקה ליחסים בינלאומיים ומלכ"רים במשרד יחסי הציבור רוני ארנון תקשורת. עובדת עם עמותות כמו לא לאלימות נגד נשים, מוזיאון הילדים בחולון, האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטזיה ושדולות שונות לזכויות עובדים, נשים וילדים. בעבר, קריאייטיב דיירקטור במשרדי פרסום קטנים וממזרים. בעבר, ראש מערך קשרי חוץ באגודת ההומואים, הלסביות הבי והטרנס בישראל. לפני כן עבדתי בקרן לירושלים ועוד קצת קודם ניהלתי בפועל את עמותת בית הסופר - בית לאמנים בירושלים. ויש לנו גם כתב עת נפלא העונה לשם זוטא: http://zuta.org.il/ אשר הקמתי ביחד עם רונן אלטמן קידר, כפרות עליו ועל כשרונותיו. http://www.ynet.co.il/headlines/1,7340,L-5119-0,00.html - הטור שלי ב-YNET.  שירים שלי ניתן למצוא בהליקון "פחד" 2010, וגם בגיליון ט"ו של כתב העת "משיב הרוח" שהיה לי הכבוד גם להיות בוגרת כיתת השירה "מזמור" הראשונה שלו. ניתן למצוא אותי גם באתר במה חדשה http://stage.co.il/Authors/16415 וכאן. ובפייסבוק. ובכלל, די קל למצוא אותי, כאן ובמקומות אחרים :)

רגעים מכוסים בנצנצים

אמא שלי, אשה חכמה מאוד, מעשית מאוד ומצליחה, אמרה לי לפני שבועיים שהיא לא מבינה אותי בהקשר של חלומות. את חיה כדי לחלום?, שאלה במפגיע, וביקשה שאזכור שאין בחיים רגעים מכוסים בנצנצים.
רציתי לומר לה שיש, שהיא לא מבינה את התחושה הממכרת של לרדת מהבמה אחרי נאמבר טוב, או לראות את פרסומו של שיר, או כל השמחות הקטנות גדולות האלה, של חלומות שמתגשמים, לשניה.

לחיות כדי לחלום. זה קונספט מעניין של אמנות. אני חיה כדי ליצור חלומות ולהגשים אותם, איך לפעמים.
עכשיו מנסה ליצור בסיס ממנו ייקל עליי להגשים את הגדולים שבהם, ובשביל זה צריך פחות לחלום ויותר לעבוד. השבוע הגשמתי חלום קטן. רקדתי תוך כדי שואו. קפצתי מהבמה אל הקהל ועשיתי כמה סיבובים ובעיטות. כמה מוצלח זה היה, אני לא יודעת, אבל נהניתי מתחושת ההישג, האומץ, הנצנצים.
הכוריאוגרפיה היתה שלי, הביצוע היה שלי. נאמבר ריקוד, שכולו שלי.
זה הישג.
עבור מישהי שלא רקדה יותר מעשר שנים, זה הישג. ופחדתי. שקשקתי מפחד, פעמיים כבר השתפנתי על הנאמבר הזה, פעמיים ויתרתי עליו למרות שהוא מוכן מזה זמן רב.
לא קל להיות מלך דראג שמן ולהחליט שאתה יוצא נגד כל תפיסת הגוף של מה זה ריקוד בעיניך.
אני מהיום שבו היה ברור שפרימה בלרינה כבר לא תצא ממני עקב סעיף משקל, ויתרתי.
ולרקוד עדיין עושה לי הכי טוב. יותר מלשיר. יותר מלשחק. זו הכנות המוחלטת – הגוף שלי לא ידע לזייף מעולם. נכון שאת אותה כנות צריך כדי לעשות כל צורה של אמנות במה ראויה לשמה, בעיניי, אבל – אין על ריקוד. דאנסינג איז סילי, כמו שאמר לי כמה פעמים גיל – גלינה. אני אוהבת להיות סילי.
עשיתי לי מנהג, כל מוצאי שבת. שיעור גאגא ב"שושן" (באר הגייז הירושלמי). זה לא באמת גאגא, וזה לא באמת שיעור, אבל אני עושה שטויות על הרחבה בעוד רבים מהחבר"ה יושבים על הבאר, בטלויזיה ברקע יש סרטים של להקות ומופיע ריקוד שונים, והפלייליסט המשובח הוא של גיל-גלינה. יש מין תחושה של הסלון המשפחתי, אחרי השבת המעיקה אצל ההורים כזה.
אני באה להזיע על הרחבה. ככה החלטתי לפני יותר מחודש, ככה אני עושה כמעט כל שבת.

ושלומי נפלא, לכל מי שתהה. עובדת, אוהבת, חושבת. חזרנו להיות ביחד, אני והמותק, אחרי הסדרת כמה אי הסכמות ואי הבנות.
והכל טוב, ברוך השם, אלחמדוללה.

ואחרי החגים, תהיה גם קצת שגרה, והאמת היא שאני כבר מחכה לזה.
סערות יש לי מספיק במוח, אני לא צריכה עוד.

חג שמח לכולנו!

ענת

2 תגובות

  1. אני נהנית לקרוא אותך ועל חוויותייך.

השאר תגובה ל ענת אבישר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת אבישר