בננות - בלוגים / / הגעגוע הוא
Oh, look to the western sky
  • ענת אבישר

    בת 33, משוררת, פרסומאית, אמנית במה ועיתונאית דה-לה שמאטע, עדיין חולמנית מדי. אשת קריאייטיב, יצירתיות, רעיונות, יוזמות ומילים. מנהלת המחלקה ליחסים בינלאומיים ומלכ"רים במשרד יחסי הציבור רוני ארנון תקשורת. עובדת עם עמותות כמו לא לאלימות נגד נשים, מוזיאון הילדים בחולון, האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטזיה ושדולות שונות לזכויות עובדים, נשים וילדים. בעבר, קריאייטיב דיירקטור במשרדי פרסום קטנים וממזרים. בעבר, ראש מערך קשרי חוץ באגודת ההומואים, הלסביות הבי והטרנס בישראל. לפני כן עבדתי בקרן לירושלים ועוד קצת קודם ניהלתי בפועל את עמותת בית הסופר - בית לאמנים בירושלים. ויש לנו גם כתב עת נפלא העונה לשם זוטא: http://zuta.org.il/ אשר הקמתי ביחד עם רונן אלטמן קידר, כפרות עליו ועל כשרונותיו. http://www.ynet.co.il/headlines/1,7340,L-5119-0,00.html - הטור שלי ב-YNET.  שירים שלי ניתן למצוא בהליקון "פחד" 2010, וגם בגיליון ט"ו של כתב העת "משיב הרוח" שהיה לי הכבוד גם להיות בוגרת כיתת השירה "מזמור" הראשונה שלו. ניתן למצוא אותי גם באתר במה חדשה http://stage.co.il/Authors/16415 וכאן. ובפייסבוק. ובכלל, די קל למצוא אותי, כאן ובמקומות אחרים :)

הגעגוע הוא

 

 

הגעגוע הוא בכלל לא למחול
זו התנועה שחסרה לי
כמו אתמול בלילה על המרפסת
נאחזת בקצה המעקה
והרגל מרחפת מעלה בכוח עצור
מדוייקת עד לנחיתה הקלילה חזרה
או ההתמתחות לאחור, כשהגב מתעגל
כמו אורגזמה, רק בהתנשמויות איטיות יותר
הראש מסתכל על העולם הפוך לשניה
הבטן והגב מתכווצים ומשתחררים
התנועה כבר באה מתוך עצמה, נמתחת לסטאקטו יחידי
ואז נוזלת חזרה לתנועה הרפטטיבית של האגן
כשאני נעלמת לגמרי בתוך התחושה –
עכשיו הגוף מדבר במקומי.

 

 

 

8 תגובות

  1. שיר יפה, אבל הגב המתעגל הזה מתחיל להציק לי. נתקלתי בהתעגלות הזאת בכמה מקומות שונים ,ונדמה לי ששלי לא מתעגל. ביצעתי את כל התנועות שרשמת ומצאו חן בעיניי, נוצר בי דווקא געגוע למחול ,ומכיוון שהירח עדיין מלא, בעצם הכי מלא שראיתי מזה זמן רב, כנראה שבאמת יש קשר ,וזה השיר השלישי שלך תחת "השפעתו" ואני נהנית.
    תודה.

    • ענת אבישר

      נו, יצא לי מין מיני-שיר בתגובה:

      ירח יולי הוא תמיד הכי גדול והכי מלא
      אנחנו הלביאות מכירות אותו היטב
      כאן נולדנו,
      בין הירח הזה, לזה של החמסינים הגדולים באמת
      סוף יולי. עכשיו הזמן שלנו.
      אנחנו מתמלאות עוד טיפה כל קיץ
      וזורחות חזק יותר
      ככל שאהבנו יותר.

  2. חני ליבנה

    את רקדנית של מילים, הרקוד שלך מדויק, אוצר בתוכו פראות בלתי נשלטת, מעניין.

  3. האמירה שלך מאוד חזקה (אם כי, כדאי לנקד: בקריאה ראשונה קראתי Limchol במקום Lamachol), והמהלך של השיר – לא בטוח אם מכוון – הוא כזה שמתוך הגעגוע למשהו שכביכול-נעלם נולדת הממשות, התנועה עצמה, שהופכת לממשית לחלוטין בסוף.

    • אסתי ג.חיים

      חיבור יפה בין מילים לתנועה. מזדהה עם הגעגוע הזה, לחוש דרך הגוף, להתמסר באופן מוחלט לתנועה.

  4. ענת,רק את המילה "אורגזמה" הייתי מניחה בצד. הרי ברור שזה זה, לא?

  5. אוהב את הראינוע המדויק והיפה הזה

השאר תגובה ל רונן ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת אבישר