בננות - בלוגים / / תשע עשרה עד עשרים ושתיים. מוקדש ליעל.
Oh, look to the western sky
  • ענת אבישר

    בת 33, משוררת, פרסומאית, אמנית במה ועיתונאית דה-לה שמאטע, עדיין חולמנית מדי. אשת קריאייטיב, יצירתיות, רעיונות, יוזמות ומילים. מנהלת המחלקה ליחסים בינלאומיים ומלכ"רים במשרד יחסי הציבור רוני ארנון תקשורת. עובדת עם עמותות כמו לא לאלימות נגד נשים, מוזיאון הילדים בחולון, האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטזיה ושדולות שונות לזכויות עובדים, נשים וילדים. בעבר, קריאייטיב דיירקטור במשרדי פרסום קטנים וממזרים. בעבר, ראש מערך קשרי חוץ באגודת ההומואים, הלסביות הבי והטרנס בישראל. לפני כן עבדתי בקרן לירושלים ועוד קצת קודם ניהלתי בפועל את עמותת בית הסופר - בית לאמנים בירושלים. ויש לנו גם כתב עת נפלא העונה לשם זוטא: http://zuta.org.il/ אשר הקמתי ביחד עם רונן אלטמן קידר, כפרות עליו ועל כשרונותיו. http://www.ynet.co.il/headlines/1,7340,L-5119-0,00.html - הטור שלי ב-YNET.  שירים שלי ניתן למצוא בהליקון "פחד" 2010, וגם בגיליון ט"ו של כתב העת "משיב הרוח" שהיה לי הכבוד גם להיות בוגרת כיתת השירה "מזמור" הראשונה שלו. ניתן למצוא אותי גם באתר במה חדשה http://stage.co.il/Authors/16415 וכאן. ובפייסבוק. ובכלל, די קל למצוא אותי, כאן ובמקומות אחרים :)

תשע עשרה עד עשרים ושתיים. מוקדש ליעל.

זה מיועד לכל מי שחושב שהוא יודע שאפשר להמשיך הלאה ובסוף זה עובר.
זה לא.
כתבתי את זה למחשב חצי לילה. עמוד אחד בוורד, בדרך כלל לוקח לי חצי שעה, במקסימום.
יעל, מוקדש לך.

***
מדהים איך עד היום מתחשק לי לסדר נעליים. חמש שנים, והנעליים לא עוזבות אותי.
בכל פעם שאני רואה את היצורים הסולייתיים האלה מביטים אליי, הפוכים, אני עוצרת את תנועת היד מלסדר אותם כמו שאתה אוהב. בכל פעם שהמגירה מתבלגנת לי אני חושבת עליך, על השקיות המסודרות, התיוק המדוייק של הניירת. בכל חיפוש אחרי פיסת נייר בתיק או עט, אני נזכרת במיקום המדוייק תמיד של כל אלו אצלך.
היית האדם המסודר ביותר שהכרתי אי פעם.
אתמול סידרתי את החדר, בדרכי, מכניסה את מרבית הבלאגן לערימות, זורקת מעט מאוד.
נזכרתי ביומן שזרקת לי. בשיר ההוא, הישן. במכתב בן עשרת העמודים שלי, מגיל עשרים, שכתבתי כשנפרדנו. יומן ראשון אחריך ביד. מעלעלת. כתב היד קטן יותר. גדל רק אחרי כמה שנים.
***
חצי שנה אחרי הפרידה. חדר שינה הפוך וכאוטי. זכרון מחוק מרוב עישון.
"את מתכוונת אי פעם להפסיק לדבר עליו?" הוא אמר, מחוייך.
"אני לא מבינה מה מפריע לי כל כך," תפסתי את הראש בשתי ידיים, "אני חייבת להוציא משהו, שלא יוצא."
"אם הוא לא יוצא, אולי תתני לזה זמן?" הוא חיבק אותי.
שתקתי. עישנתי עוד מהג'ויינט.
רציתי לומר שאני לא מבינה למה זה עדיין כואב כשאני כבר לא אוהבת אותך.
***
רגעים על רגעים, בלילה של זיונים מהאינטרנט בדירה ההיא בגבעתיים.
לא היה כסף לקונדומים. לא היה לי אכפת. רק אלוהים יודע איך לא חטפתי כלום. עישנתי עד שהכל עלה בעשן, עד שהחובות הגיעו לעשרות אלפי שקלים, עד שלא יכולתי לנשום או לחשוב. חצי שנה אחר כך, בגיל עשרים ושתיים, מצאתי את עצמי על הקרשים. מאז רק עולה. עוד שלב ועוד שלב.
ואתה איתי. מאיים בפינות הלא מסודרות שלי.
***
שלוש וחצי שנים מיום הפרידה. מושב בעמק יזרעאל, יום כיפור. דממת אלוהים נפלה.
יומיים לפני מעבר דירה למושב סמוך, יושבת אצל חבר טוב שהופך להיות שותף בקרוב.
מעשנים סיגריות. וינסטון אדום קופסא קשה. נזכרת בחיוך באיך שאסרת עלי לעשן.
"מה קרה לפנים שלך פתאום?"
"שום דבר. אני נהנית מהשקט," היבטתי בו בתמהון.
"בבת אחת היית לשניה ילדה מפוחדת."
"חשבתי על החבר הראשון שלי."
"מוזר," הוא הישיר בי מבט,"את לא מדברת עליו אף פעם. מתי זה היה?"
"מאמצע הצבא עד סוף שנה א' באוניברסיטה. תקופה קשה." לקחתי שאכטה, מורדת בראשי באיסור ההוא, עדיין.
"פרידה קשה?"
"גם," חייכתי, "גם היה רע מאוד."
"מה היה רע?"
וכאן זה נשפך. אחרי זה הוא אמר לי שכדאי שאהיה מודעת לכך שזו התעללות.
ושזה לא נורמלי במערכות יחסים. ושככה לא מתנהגים. זה פלילי.
אמרתי שאני יודעת שזה לא נורמלי אבל אני בחרתי לשים את עצמי שם, בגלל שהוא היה החבר הראשון שלי וכל כך פחדתי לאבד אותו, בגיל תשע עשרה. לא כופפו אותי לזה.
הוא חייך, ופרש בפניי את השיטה ואת איך שהיא עבדה עלי.
"אחרי כמה חודשים אמרת שהוא התחיל לאיים בעזיבה?"
"ארבעה."
"ומה הוא ביקש כדי להישאר?"
"שאתלבש אחרת, שאדבר אחרת, שאפסיק לעשן, היו המון דרישות, מה הנקודה שלך?"
"ומתי בפעם הראשונה שכבת איתו גם אם לא רצית?" הוא זרק את הפצצה.
שתקתי. התחלתי לבכות. באותו יום, רציתי לומר. נתקע לי.
***
ירדתי לסלון עכשיו.
נעלי הבית ההפוכות של אח שלי הצחיקו אותי.
הבטתי בהן כמו היו פניך.
אפילו הרצון לירוק עליך עבר לי. רק פחד עמום ליווה אותי כשהותרתי אותן הפוכות. אתה תהיה שם בכל אי סדר שלי, בכל התנסחות מחדש. מאיים. בכל פעם שאפתח, אתה תהיה שם, פניו של הפחד עצמו. גם האהבה לנצח תהיה מעט מאיימת. עדיין נותר הקרח שלך בתוכי.
ככה זה מרגיש, גם חמש וחצי שנים אחרי.
אלה כאבי פאנטום. אני נכרתתי מעצמי.  מישהי אחרת ממשיכה לחיות.
***
אני בסדר. שורדת יפה.
הכי חופשיה שאי פעם הייתי.
אין מה לנחם אותי. אני חזקה.
זה רק כדי להראות משהו, למי שחושב שזה אי פעם יכול להחלים. זה לא.
***
שנים חשבתי על למה זה קרה לי, למה אני דווקא נסחפתי. אולי כי הייתי דאז צעירה מאוד, עוד ממש בתוך גיל ההתבגרות. אולי כי גדלתי בחממה. אולי כי רציתי להאמין לסרטים הרומנטיים שראיתי.
אולי כי לא ראיתי או לא זהיתי את סימני האזהרה. אולי כי שנאתי את עצמי.
אה, הנה זה.
שנאה עצמית. אני לא מכירה נשים רבות שאין בהן רגש כזה כלפי עצמן.
זה בא משם, יעל. מגיע ישירות משם. אם את שונאת את עצמך, אולי תאמיני לו כשהוא אומר לך שאת אפס. אם שמעת את זה יותר מדי שנים מכל מיני אנשים מסביב, גם כן. אם זה קרה מספיק בהדרגה, גם ייתכן ותאמיני לאותו אדם שנראה כמי שמנסה לעזור לך לבנות את עצמך.
עניין של תמימות, נאיביות, עניין של גיל, עניין של שנאה עצמית, עניין של ניסיון.
היום אני מזהה את הסימנים, בגיל 19-22 לא זיהיתי.
עניין של זמן?
זה בכל מקרה, תמיד, עניין של צלקות ועד כמה הן עדיין פתוחות. והן לא באמת נסגרות, לצערי.
כמו שכתבתי כאן, אני נכרתתי מעצמי. מישהי אחרת המשיכה לחיות.

7 תגובות

  1. שולמית גלאור

    תןדה ענת, זה מזעזע. מזעזע מזעזע. והיית כה צעירה. ונדמה לי שאמרת את המילה הנכונה: מי שאמרו לה שהיא אפס עלולה להגיע לזה. אותי מעניין אם זה יכול לקרות גם לי שלא אמרו לה שהיא אםס אלא נתנו לה להרגיש שהיא נסיכה. טל רבינוביץ אמרה שהיא היתה מן נסיכה, אבל לא נכנסה עמוקלזה בהסברה, האם בתוך הנסיכה הזה, היתה בבית תובענות אדירה מצידה להיות בסדר, שגם זה סוג של "את אפס, עמוק בפנים.
    בגלל שזה קרה לאחותי, אנחנו מנסות לדןש וללמוד את זבה, כדי להבין, אולי ניצתן יהיה ללמד נשים צעירות לא ליפול לזה. ואולי באמת אין כאן שום חוקים. אולי באמת כל אישה, או כמעט כל אישה יכולה ליפול בזה.

    • אגב, זו הייתי אני שהגיבה עכשיו, פשוט קודם אחותי הגיבה מהמחשב הזה אצלה, אז נשאר שמה, אבל זה אני הגבתי.

      אז תודה ענת. אבקש גם משולמית לקרוא.

  2. שולמית גלאור

    עכשיו זו באמת אני שמגיבה, שולמית, אחותה של יעל.

    דברייך מצמררים ומזעזעים אותי עד עמקי ליבי, למרות שאני יכולה להזדהות עם כל מילה. למרות שעברתי אותן תחושות ואותו כאב. תודה על חשיפתך.

  3. תודה על השיתוף הפתוח והכנות.

    לא תמיד הגיל עוזר, אבל הלוואי ומהנסיון תבוא למידה חדשה, כדי לא ליפול לאותו דבר בעתיד.

    זה מעניין שאת בוחרת ליצור את עצמך רבת-פנים ואולי מרפאה את תחושת ה"נכרתתי מעצמי" שכתבת, על ידי בנייה מחודשת.

    מיהי ענת של היום, ענת החדשה, שכל פעם עולה עוד קצת? המשיכי לעלות וליצור, כי מגיע לך.

    • מירי פליישר

      כתוב בדם ליבך. מקווה שהכל יותר טוב היום. כך קראתי מבין השורות
      ואת כותבת נפלא. שירה ופרוזה

  4. כל הכבוד על כתיבת הדברים, מרגשים וחשובים מאד לדעתי. ואני מסכימה גם עם המסכנה שלך בקשר לשנאה עצמית. זוהי רגש מסוכן מאד מאד. וגם כל הכבוד שיצאת מזה בכל זאת, גם אם נשארו הצלקות.

  5. ענת – הצטמררתי. גם מהדברים עצמם אבל גם מהגיל שבו עברת אותם. אני שואלת את עצמי הרבה מדוע נשים לא מאמינות שהן ראויות לטוב, ואין לי תשובה.
    אני בטוחה שאת ראויה לטוב ולטוב מאוד ואת בדרך לשם. להיכרת מעצמך זה קשה מאוד. אבל זה לא חייב לבוא בגדיעה אחת – אפשר להשיל נשל ישן לאט לאט, בעצב ולנשק לו לפרידה, גם אם הוא חלק שאנחנו לא אוהבות בעצמנו. בהצלחה.

השאר תגובה ל מירי פליישר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת אבישר