גם מחר, הילדים בבית הספר יצרחו בראשי
ואני אחייך ואדמיין לרגע שאני נימפה.
בתיכון חלמתי שלא אצא מהבית יותר
כי אהיה גדולה מכדי לצאת
היום הגוף הוא הכלא
הנשמה רוקדת פירואטים על הדף
אבל גם הם יוצאים כבדים מדי
אף אחד לא יאהב אותי ככה,
וגם אם כן – זה תמיד יראה לי חולני
כמו רצפת חדר האמבטיה
אליה מעולם לא הייתי קרובה מספיק
כדי שיחשבו עליי שאני נימפה אמיתית.
אצלי היה רק מבט אובססיבי
אל הפנים הקר והלבן
של המכשיר החשוב ביותר בבית
כבר שנים שאין טעם למה
שנלעס ונשחק בין השיניים
והמחשבה הבאה היא
עכשיו הכל בסדר
ומגיל שש אני כבר יודעת,
מחר נתחיל דיאטה.
Oh, look to the western sky
כמה עצוב
ענת, הדיבור הפנימי הזה קיצבי, יפה ומעציב. כבר שנים שטוויגי מעצבנת אותי…:)
"הפנים הקר והלבן"
והרצפה
קשה ועצוב, ענת
רוצה לספר לך שלקח לי זמן לעכל
את שירך. שבתי אליו לקריאה חוזרת.
הוא אמיתי ונוגע.
איזה עולם אכזרי נוצר סביבנו!
הי ענת, מאוד אוהבת את השירים שלך.
השיר שמנה מאוד עצוב בעיניי למרות שאני מכירה שמנה מעיניים שמחות. שמחה ותענוג באכילה ובהרגשת חיים, וההנאה שרזים נמנעים ממנה. לא השומן הוא הסבל לדעתי, אלא המחשבה על דיאטה.
מחזק את ידייך, ענת, במאבק כנגד התדמיות השולטות!
הנשמה רוקדת פירואטים על המדף, משפט ויזואלי כל כך וכן
מכשפה של מילים – מסכימה
שיר חזק