1.
בכל הפינות הקטנות של הכיתה
את מתחבאת לי עכשיו
אני צדה במבטי את הפתקים המפוזרים
בין כסאות מורמים
של ילדים ממותגים.
את שם איפשהו, אני בטוחה
מחסומים על מחסומים עומדים בינינו
כמו שנים.
2.
הם מסניפים את הריטלין בשירותים כאן
והכל בא בקפסולות, סמים מעוצבים.
בעולם שלהם, שינה זה מה שקורה
אחרי שניים וחצי ואליום.
הם בני חמש עשרה,
אף אחד לא סיפר להם שהם עדיין ילדים.
3.
ילדה אחת קוראת ספר בהפסקה
מתוך אלף תלמידים,
רק שלושים וחמישה לקחו ספרים מהספרייה
בקליק אחד הם מגיעים לסיכומים
ומי היום בכלל כותב יותר ממאה מילים לבלוג שלו.
4.
אנחנו בגיל חמש עשרה גנבנו סיגריות מנטול מאבא.
לא ידענו כלום, לא חשבנו שאנחנו צריכים לדעת.
לפני שלוש עשרה שנים
היינו ילדים, כשתפסו אותנו
עם בירה אחת לשבעה אנשים
ועשו לנו את המוות.
אני רוצה לספר, אבל הם לא יאמינו
ורק יחשבו שאני ממש זקנה.
בלי ספק חסר. להעלות מינון
בא לצעוק
בלי קשר לתוכן – התמונה שאת שמה כשנכנסים לבננותבלוגס – לפני שפותחים – מפחידה ממש. לפחות אותי. לא גבר לא אישה. מה זה היצור הזה.
מסכימה להחליף אותה???(-:
נכון תמונה משונה
גם אני מציאה להחליף
לא. לא רוצה להחליף.
זה ג"יימס בונדג" והוא אחד הדברים שיותר ממלא אותי גאווה… הוא דמות הדראג שלי.
גילמתי אותו שנתיים וחצי. הוא חשוב לי 🙂
לא גבר, לא אישה, לא מזוהה לגמרי.
אם זה מפחיד, צר לי, אבל זה קצת בעיני המתבונן… 🙂
איפה אפשר לראות אותך במופע? האם זה מוגדר דראג קינג?
ההופעה הבאה שלי בדראג (קינג, כן :)) תהיה במסגרת ערב התרמה לבית הפתוח לגאווה ולסובלנות בירושלים, שיערך ב1.1.09. פרטים מדוייקים בהמשך.
אשמח אם תבואי 🙂
בתור אמא לבן חמש עשרה ובתור הילדה הזאת שאת מחפשת מאחורי השולחנות, השיר הזה מעורר בי הזדהות ודאגה, פשוט קלעת בתיאור החסר וכל כך הרבה ממנו.
(ואת התמונה דווקא תמיד אהבתי גם כשלא חשבתי עליה. אשמח לקישור המספר על התמונה).