בניגוד לעבר. כוריאוגרפית מילים.

 

 

 [מחזור השירים הזה נכתב איפשהו לאורך דצמבר-ינואר, חיכה שאכיר בו כשלי. הוא שונה מהכתיבה הרגילה שלי, בעיניי.  האורך הוא כאורכה של המנגינה, בדמיון שלי. לכל המחפשים אוטוביוגרפיה – כאן עוסקים באמנות 🙂 ]

בניגוד לעבר. כוריאוגרפית מילים.

 א. צעדים בסיסיים

One

אנחנו עוד נדבר.

אי שם בין כוס קפה מתקררת

ושיירי איפור מההופעה של אתמול

הספוגים בעור הפנים

בין הדשא החום על לחייך

לבין הנימים האדומים בשלי

איפשהו בין האור החיוור הנופל על שנינו

בלילה או בוקר מוקדמים או מאוחרים מדי.

 

Two

בתחילה תהא שתיקה.

אחר כך מילים יפרחו בטבעות עשן עדינות

בודקות את עומק הסליחה

מלטפות כמעט-לא-מורגש

את שפתיו של הפצע המתיישן.

אחר כך יהפכו המילים אצבעות

ממששות בבטחון הולך וגובר

מחפשות ומוצאות נקודה רכה במיוחד

כמו כשבוחרים לחם במכולת

 

Three

אנחנו ניפגש, שקטים

אם נרצה בכך ואם לא

באותו קשר מוזר שבין הזונה

לשוטה הכפר השרים בשכרותם

בלילה בהיר וקר במיוחד

במסדרונות העיר העתיקה הריקים

בסיפור המוזר שכתבת אצלי בלי דעת.

 

Four

הפעם הקפה יתחלף מהר מאוד

במשהו מתוק ואלכוהולי

הסנטרים יתרככו ויתחייכו

לא מנסים להתחבא מאחורי

הכנפיים, או מסיכות האדום-לבן.

המילים יתהלכו שקופות בינינו

פקוחות עיניים, מדברות

בשפה של כינורות או תופים אלקטרוניים

ובכל מקרה, שנינו נשמע.

 

Five

תמונותינו מוכיחות.

אותו מבט קושר בין שנינו.

רק המסיכה שונה.

עכשיו כשהמשחק ברור,

מעיזה לעשות בך בלחש, שירה.

 

Six

אם המציאות, זו של העומק,

היתה טופחת על ראשך

היית רואה את הקווים העדינים

הבלתי ניתנים למחיקה

של דמותי בעומק הבמה

אני ההשתקפות השקופה

הקווים הנעלמים של מה שאינך.

 

Seven

ברגע בהיר, נטול קהל ושואו

כששנינו כבר נהיה קלילים בהרבה

עוד ארוץ אליך, אניח ידיי על כתפיך

וארים את עצמי מעלה, בלי להשפיל מבט.

אתה תתפוס אותי.

מבטך יתנשם לרגע, רק חצי מופתע

ובידיים יציבות והחלטיות

מעבר לאינסטינקט,

אתה תיישר זרועות

תסובב ותוריד בעדינות, לא רחוק ממך.

משם נוכל להתחיל את הצעד הבא,

על רקע שיר שנחייך אליו כשנבין –

המילים הן אירוניה דקה על חשבון שנינו.

 

Eight

עוד נדבר.

אז יהיו המילים ישירות ובהירות מאוד

והחיים, בכל העוצמה,

יהיו אחרים מתמיד.

ב. אל הרקדנים

1.  דימיון חזותי

בהתחלה זה תמיד בוער.

אתה מדמיין את האגרוף הקמוץ שלך

במקומו המיועד, שוקל נקמה

ואז ממשיך הלאה

בהחלטה חד משמעית –

ניתוק.

אחר כך זה קופא. ואז שוקע.

אתה כבר ממש לא מתעסק בזה

זה מונח לפעמים כמו רהיט שאיש לא רוצה

שפשוט טרם פונה מהחדר

הוא מזכיר לך ברגעים קטנים

מלחיש אותך שוב לגחלים מדי פעם.

ואז, עובר זמן. פתאום תווים מוכרים ברקע

או מישהו שנראה לך לשניה, מרחוק, דומה.

אתה נזכר ומחייך ומשהו בך מתחיל לצייר

את השיחה הבאה. לפעמים עוברות שנים,

אבל הקו כבר פתוח.

כמה זמן אחר כך זה יקרה מעצמו.

בשיחה הבאה כבר נדבר על כל זה.

  2. בקשה אחרונה

כשתהיי מוכנה, פתחי את החלונות שוב.

תני לאוויר הקר לבוא אליך,

למלא את הוילונות הארוכים.

לחשי משהו קטן אל הרוח המתערבלת

גיצים ממה שבתוך עיניך,

או כל לחש עתיק אחר כדי שאשמע.

ללא קול אעמוד מולך, בהירה, בהירה מאוד,

עשויית דמעות ותאורת פנסי רחוב כתומה.

יחד ננוע את כל מה שצריך היה לגעת בו

ועוד לא יכולנו.

 

 

ותודה למי שהגיע לסוף 🙂