הפינה של נעמי סופרת ועיתונאית
הוא יצא מן המעלית וראה אותי מיד. עיניו נפערו קמעה בהפתעה ובאותה שנייה ידעתי שייכנס . בצעד זריז עבר את המרחק הקצר וכבר עמד בפתח, נשען על משקוף דלת הזכוכית הכבדה. חיוך קטן ממזרי בזווית הפה, וכך בלי גינונים מיותרים: תאכלי איתי ארוחת ערב?
הוא היה גבוה וחסון, כתפיו רחבות וגופו בנוי לתלפיות. קווצה סוררת של שיערו הערמוני, במובן הכהה יותר של המילה, התעקשה ליפול מדי פעם על מצחו הגבוה, והוא השיב מלחמה והסיט באצבעותיו את הקווצה חזרה למקום שיעד לה. משקפי הקרן במסגרתן הדקה שיוו לו מראה אינטלקטואלי משהו.
היה חודש ספטמבר. אני בת שמונה עשרה, חיילת צעירה, בקושי סיימתי טירונות אולם כבר הייתי מוכנה לטרוף את החיים במנות גדולות. היה לי שיער שחור וארוך, צבע עור ברונזה עמוק של קיץ ולבשתי שמלה קטנה צמודה בצבע חלב עם נגיעות צהובות, שלא הסתירה הרבה, שכן כולה הייתה ארוגה במסרגה אחת, חורים חורים. לאמא שלי הייתה גלריה לאומנות במלון דן. הגלריה, שכל הקיר החיצוני שלה היה מזכוכית, ניצבה במקום הכי אסטרטגי במלון. בדיוק מול המעלית. אמא שלי ביקשה שאמלא באותו ערב את מקומה בגלריה כדי שהיא תוכל לצאת קצת ולבלות ואני נעניתי בחפץ לב. ידעתי שמלון דן והשמלה הם הבטחה להרפתקה.
אתה נשוי? שאלתי, וגם אני כבר עם חיוך קטן וממזרי בזווית הפה.
לא בתל אביב, הוא ענה.
והוא המשיך להישען בקור רוח על משקוף הדלת והחיוך הממזרי לא מש מזווית הפה. חצוף כזה, שופע ביטחון. חשבתי לרגע קט ואז גמלה בליבי החלטה. ככה? אני אלמד אותו לקח. בסדר, אמרתי, אצא איתך לארוחת ערב. לך לחדרך, תלבש חליפה ועניבה ובעוד שעה תחזור ואז תוכל לקחת אותי למסעדה היקרה ביותר בעיר. עכשיו כבר צחקק בלגלוג גלוי, איזה סנובית את, אבל את יודעת מה? אשחק את המשחק שלך, סגרנו. בעוד שעה אני חוזר.
לבוש בחליפה מהודרת, רענן אחרי מקלחת, כשריח בושם קליל ונעים אופף אותו, הוא חזר כעבור שעה בדיוק ואני כבר הייתי מוכנה. נעלתי את דלת הגלריה ושאלתי: דרך אגב, איך קוראים לך? לוּ, ענה, קוראים לי לו.
הוא היה עיתונאי, מגיש תוכנית אקטואליה שבועית בטלוויזיה העצמאית הבריטית. סקוטי במקורו, מגלזגו, אביו היה כורה פחם קשה יום ולו פילס את דרכו בעולם בעשר אצבעות. איש ספר, משכיל, סוער מאוד, מהיר מחשבה, קצר רוח וחריף לשון, לעיתים עד כדי כאב. הוא אהב שירה, נשים ויין וכן, כמעט שכחתי. גם כדורגל. מהר מאוד זכיתי להכיר את כל כוכבי קבוצת הכדורגל האהודה עליו, צ"לסי. היו לו בלונדון אישה, מרי, סופרת אלכוהוליסטית ושני בנים. היו לו נישואים הרסניים והרוסים עד היסוד שעליהם לרגע לא התכוון לוותר. אבל הוא צדק, בתל אביב הוא לא היה נשוי.
על הברווז הצלוי לעילא והקרוקטים הקטנים סיפרתי לו שאני חיילת, והוא נשם נשימה עמוקה במיוחד ולקח לגימה ארוכה מכוס היין. חיילת אה, מלמל והתקשה להסתיר את הריגוש. על סופלה השוקולד סיפר לי שעל אף המבטא הבריטי הרהוט, הוא סקוטי בנשמה והמשורר האהוב עליו הוא המשורר הלאומי רוברט ברנס. את יום הולדתו של ברנס חוגגים הסקוטים ב- 25 בינואר עם וויסקי משובח ועם המאכל הלאומי האגיס וכמובן השירים. לו הקפיד לחגוג לו מדי שנה. על כוסית של רמי מרטין מיושן וסיגר קובני כבר שורר לי My love is like a red red rose ובדרך חזרה במונית לא התאפק ושאל אם יש לי גם חזייה בצבע חאקי.
נשיקת הפרידה החטופה על סף דלתה של אימי הותירה אותו מאוכזב משהו, אם כי התאמץ להסתיר. כך גם בפגישה הבאה וזו שאחריה, שאז כבר התאמץ פחות להסתיר את התסכול ופניו נתכרכמו. ובכל זאת הוא חזר. כעיתונאי לא הייתה לו בעיה למצוא עילה לשוב לכאן פעם אחר פעם ואני, בדובר צה"ל, בקלות רבה שכנעתי את המפקדים שלי שאני האדם המתאים ללוות את הצוות הבריטי הזה בעת ביקורו בישראל.
בלילות, בבתי המלון אי שם, הכיר לי לו את השירה הבריטית. בביקור הראשון כבר הביא לי את כתבי ברנס, בשני התמקדנו באודן, בקיטס, בשלי ולורד ביירון. הוא לא רק אהב שירה, הוא אהב לקרוא אותה באזני ואני באותם ימים של יין ושושנים הילכתי על ענן. אלה היו רק ניצניה של אהבה גדולה, שבעיקשות ילדותית של משחקי הכיבוש , לא אפשרתי לה ללבלב.
ויום אחד הוא החליט שעד כאן. היינו שנינו במלון המלך דוד ואני כרגיל, דרשתי וקיבלתי חדר משלי. בתום ארוחת הערב, השיחה הקולחת, הצחוק והשתייה כדין, שמנו פעמינו, כהרגלנו, לקומת החדרים. וכמו תמיד גם הפעם ליווה אותי לו עד לדלת חדרי ואני פתחתי את הדלת ונכנסתי. עמדתי שם מוכנה כבר לפרידה הקבועה, נשיקה סוערת, מתגרה ולילה טוב ונתראה מחר, אבל הפעם עצרה כף ידו את הדלת. מה קרה, הסתכלתי עליו בתמיהה…
והוא הדף את הדלת, נכנס פנימה ואמר:
Sorry darling, but you are getting fucked tonight
גם לנימוס האירופאי יש את הקו האדום… והיתר לדמיון.
הי לבנה, תודה מהלב ולנימוס של לו באותו לילה היה קו בורדו, האדום החוויר לידו והשאר באמת לדימיון .
נעמי לויצקי,
אולי אשיג לי (עוד ) אויבת, אבל פה מדברים לפעמים ( אולי לא ממש תמיד) גלויות, אז הקטע מקומם אותי, זה לא חייב להיות המחברת אלא דמות אפילה שהיא מספרת עליה, לא ישרה ולא חביבה, ערפדה מלשון קרפדה, נצלנית ומזייפת, מושכת (את הסקוטי במקרה הזה ) ודוחה (אותי, במקרה הזה. ) מותר לא לאהוב, לא ללכת ולא לתת, וזו ישרה ובן אדם. זו שמבקשת לקבל (ארוחות, חדר במלון – ואפילו אם זה סתם סיפור דמיוני) היא בעלת המקצוע העתיק, עם ההבדל שגם לזו משלמים אך היא אדם ישר וגומלת באופן כלשהו על ידי סיפוק צורך מסוים. הגיבורה המתפנקת שבסיפור זה היא דמות אנטיפטתית נצלנית נמוכה, משתפת פעולה בניאוף עם אדם נשוי, עם כל הנוצץ ועם כל נעוריה. עם כל נעוריה היא מנסה להפיל בפח, לפתות גברים שעל נקלה הם מתפתים בבדידותם והם גם טמבלים גדולים. או אולי לא כל כך, אם אחר נסיונות אחדים סוף סוף הבחור הבין שלא יוצא לו כלום מזה.
אתה מאוד חד צדדי (וכמעט שוביניסטי), מר גנן, למה אתה מרחם כל כך על המסכן המנוצל, התמים, הבודד והמנוסה, כמעט העלית דמעות בעיניי, ולא על הילדה בת הטיפש עשרה שהוא ניסה לפתות בקסמיו? שניהם זממו זה על זה, אבל התפיסה שלך מעוותת עד גיחוך, ואני אחד המגיבים ולא אוייב שלך.
תודה על ההגנה, זה נחמד, אבל לא לכל להג צריך לענות. כבת לאמא הונגרייה מבודפשט, אני יכולה להעיד מידע אישי על ההונגרים כאוהבי חיים, מביני עניין ובעלי הומור. אני מניחה שגם בינהם יש פה ושם קרציות.
What a fucking good story
!
:))
ואני לא יכול שלא להיזכר גם ב"היינו ארבעה: מתי, גידי, גדעון ואני" – ניחנת, יקירתי, ביכולת לספר. תביאי עוד.
מריו מריו, איזה כיף אתה, תודה על המילים החמות, המחמאות והחיוכים:). אתה צודק כמובן, יש הקבלה מסוימת להיינו ארבעה: מתי, גידי, גדעון ואני, אבל כאן, לשמחתי, זה הסתיים קצת אחרת:).
O, my love is like a red, red rose,
That is newly sprung in June.
O, my love is like the melody,
That is sweetly played in tune.
As fair are you, my lovely lass,
So deep in love am I,
And I will love you still, my Dear,
Till all the seas go dry.
Till all the seas go dry, my Dear,
And the rocks melt with the sun!
O I will love you still, my Dear,
While the sands of life shall run.
And fare you well, my only Love,
And fare you well a while!
And I will come again, my Love,
Although it were ten thousand mile!
כל הכבוד, שירה יקירתי, ואת בטח מבינה מה הפך את השיר הזה ל"שיר שלנו". על אף השנים שחלפו מאז, עד היום אני זוכרת שירי אהבה של רוברט ברנס בעל-פה ולא רק את שיר האהבה הנפלא הזה.
נעמי יקרה, זה לא היה רק השיר שלכם… 🙂 וגם אני זוכרת ממנו שורות שלמות בע"פ.
בטוח שלא רק השיר שלנו, שירתי, שיר של אלפי ומיליוני אוהבים, אבל אז, באותן שנים, הוא היה רק שלנו 🙂 ואני מבינה, יקירה, שאי שם בדרך הוא היה גם השיר שלך.
השיר שלי ושל הבריטי שלי כשאני הייתי בצבא… !… 🙂
הם עם סגולה, לדעתי, הבריטים. (גם חייתי שם תקופה לאחר מכן)
וואו, איזה קטע, שירתי, אז הניחי רגע לחרוז ותני לנו קצת פרוזה, ספרי את הסיפור. הם באמת עם סגולה, גם אני חייתי קצת בלונדון, במשך כשנה וחצי מיד אחרי שהשתחררתי מהצבא
נעמי, יותר מדי קוים מקבילים… 🙂 גם אני חייתי שם מיד אחרי הצבא במשך שנתיים. למדתי שם משחק.
לספר את הסיפור? יש זמן… ובמקרה הזה – נראה לי שזה ייקח הרבה זמן… 🙂 צריך פז"מ כתיבה רב כדי לדעת לספר. את יודעת… אולי יצוץ יום אחד הצורך.
אבל בינתיים, היה די מדהים לקרוא את שלך ולמצוא את עצמי שם… למה הם כל כך מתלהבים ממדי צבא???
כן כן, שירתי, המדים מעלים להם כהוגן את לחץ הדם 🙂 אבל אם נודה על האמת גם לנו, ותזכרי רק את שירה המופלא של סילביה פלאת"
והסיפור מצוין. 🙂
ושירתי, תודה רבה 🙂
הו תמימות קדושה (או לא) נעמי!
תבורך האסרטיביות במקומה – במשחק נועז יותר זה היה יכול להיות המשפט שלך, לא?:)
והנה, אפילו לשבוע החשק הגעת ברגע האחרון כמעט, אבל הגעת 🙂
שאפו!
אני מתבשלת לאט, אמיר, אבל משהתבשלתי זה שורף 🙂 אתה אוהב את האסרטיביות הא?
האמת שאילו הייתי במקומו לא הייתי מושך את זה כל כך הרבה. טפל או התנתק 🙂
לא ממש נדלק ממשחקים מהסוג הזה, וקוקטיזינג למינהו, אבל בסיפור שלך זה נשמע פשוט חששות של בת עשרה.
ואללה, אמיר, אמרת קוקטיזינג? אני גיאה בך. אתה קצת צודק כמובן, בת שמונה עשרה הייתי, אבל היה גם קצת משחק. אתה לא יכול לדעת איך היית אתה נוהג במקומו, אבל יש לי המלצה. נסה פעם אחרי המתנה ארוכה, לא תצטער: )
ו… את יודעת לטפל בכוויות?
קרם אלוורה אמיר 🙂
לא בטוח שזה הקרם המתאים, אבל מבין מה את אומרת על המתנה ארוכה. הבעיה היא שיש גבול גם לליבוי האש. אחרי זה או שדברים מתחילים להישרף, או שהמתח כה לחוץ שצריך לקחת זמן לרדת משיאיה המופלאים של ההמתנה 🙂
יש לך אמיר קרם מתאים יותר? גלה לי. ואל תשכח שלו נסע מפה, בא כל פעם לכמה ימים, אז בין לבין כולנו התקררנו קצת. אבל כמו שראית בסוף הוא לקח את העניינים לידיים ושגיונות הילדות שלי באו על פתרונם והסוף טוב:)
I love a happy ending
לא מתווכח עם בנות על קרמים.
וסוף טוב הכל טוב :)))
נעמית, יש לך כאן חומר לוהט מאוד לסיפור ארוך. תרחיבי, תרחיבי, תני את הבשר והלב והדם. הייתי רוצה להכיר יותר את הצעירה הזו. היא מעניינת עם שמלת החלב ונגיעות הצהוב.
תודה רבה לך יעלה. להרחיב? ולפרט? דם ויזע? אולי בעתיד. בשלב הזה נוח יותר יותר בקטנה 🙂
אח נעמי, סיפורי גיל העשרה, כמה נפלא להזכר.
אגב, בתור אוהבת משחקים לא ממש הבנתי מה היה המשחק? האם ללבוש חליפה עם עניבה היה מן סוג של התחפשות? האם התייחסת ליציאה איתו כאילו את משחקת שאת יוצאת איתו?
בכל אופן את הסוף הבנתי גם הבנתי.
:0)
סיגל יקירה, המשחק היה בשניים, מצד אחד הפוזה שזה הלבוש ומסעדת היוקרה ומצד שני את המשחק המקדים הארוך, זה משחקי הכיבוש, שכן הגיע הזמן שהבנים ידעו שגם אנחנו ציידות
אוקיי הבנתי.
דווקא את המשך התגובות לא הבנתי אבל זה לא סיפור גדול.
אתר משחקים חינם
http://www.games365.co.il/
עם המון משחקי בנות
http://www.games365.co.il/index.php?action=browse&cat=40
משחקי פעולה
http://www.games365.co.il/index.php?action=browse&cat=1
וגם משחקי ספורט מגניבים
http://www.games365.co.il/index.php?action=browse&cat=2
נעמי, זה לא הוגן להשאיר את הקורא מחוץ לדלת…:)
סיפור מגניב.
תמי יקרה, תודה רבה, ורק תארי לך מה היה קורה לנו עם סיגל אילו לא השארתי את כולכם מחוץ לדלת 🙂
נעמי, ברגע כזה לא אכתוב לך יקירתי, כי את לא!.
אין לי שמץ על מה את משתפת אותי בפיטפוט הנלוז על סיגל.
אין לי דבר עם מה שקורה לך ולאמיר, לך ולסיגל, לך עם עצמך או מה בשם כל הקדושים קורה.
?excuse you? Tami
נעמי, לא בסדר להשאיר אותנו כך בחוץ, ו.. ובכל זאת הספור מרתק,מתןאר באופן כזה שאני רואה הכל מול עיני ומזכיר לי רבות
חני יקירה, תודה רבה על המילים החמות. להשאיר אתכם בחוץ כשהדלת נסגרת זה חלק מהמשחק, דימיון יקירה, דימיון!! 🙂
כתוב היטב – כל מילה במקומה. קצת כמו סיכום מבריק ונקי מריגושים בבית המשפט . חסרה לי איזו התפרעות קטנה, התלכלכות, התלחלחות, מעידה כלשהיא שתעיד שהיה איזה ארוס אצל הנערה המתכנתת את דרכה לאהבה.
ושיהיה ברור – אני דן בארוס של הדוברת ולא חלילה בזה של הכותבת שאיני מכירה
שלום לך אהוד וברוך בואך לצל-קורתי. תודה על המילים היפות ואת התלכלכות, ההתלחלחות אני משאירה לדימיון שלך. הסיפור פה הוא על שלב החיזור ומשחק הכוחות בינה לבינו. ומה נעשה והלשון שלי היא תמיד לשון המעטה ואני סומכת על הקורא הנבון? אגב, גם כקוראת אני מעדיפה שלא יתנו לי חומר שהוא לעוס. תגיד אהוד, במקרה אמרת סיכום מבריק בבית משפט?
שלום נעמי. אני שמח שאת מקבלת אותי בברכה בצל קורתך למרות שלא הארתי פנים מי יודע מה לסיפורך. אכן כתבתי את מה שכתבתי בהקשר לבית המשפט שכן אני יודע מה הנושא העיקרי של כתיבתך העיונית.
אגב, אני רואה חשבון במקצועי והכתיבה הספרותית יצירתית שהגעתי אליה בשלב מאוחר של חיי משמשת אותי בין השאר כמקום להשתחרר בו וקצת להתפרע. ותארי לעצמך את הרגשתה של זוגתי שהלכה שלושים שנה לישון עם רואה חשבון… והתעוררה יום אחד עם משורר. בקרוב אביא שיר בנושא זה לבלוג
תמיד מקבלת אותך בברכה, אהוד, והכתיבה שלי היא תמיד פוליטית גם כשהיא עוסקת בבית המשפט העליון. ראיתי בביו שלך שאתה רואה חשבון וזה מסביר כמה דברים:) ולעניין זוגתך, פשוט קרה לה נס. הפחד שלי הוא ללכת לישון עם יוצר ולהתעורר עם רואה חשבון:)
לכאורה שני "פחדים" הפוכים, למעשה זהו פחד אחד, הפחד מהשתנות של בן או בת הזוג וגם נטייה להכניס בני אדם לא מוכרים למשבצות: בעיני האחד "רואה חשבון" הוא אדם משעמם עד מוות
ובעיני רעהו "יוצר" – בוהמיין הבורח מכל אחריות ומחויב רק לעצמו ליצירתו וליצריו
אשר להתלחלחות והרטבת הגרון בחבורה עד-לא-ידע מין את מינו, לא נותר לי החיפאי אלא לקנא בסצנה התל-אביבית
סליחה, החלק האחרון בתגובתי מקורו בטעות – פשוט מרוב פוסטים קשה לי לעתים לראות את הכותבים. שייכתי אותך לרביעיה אחרת שלחלחה את גרונה, זו שיצאה למסעדה הרומנית לחגוג יום הולדת למוישלה. עכשיו אני נוסע לכתובת הנכונה ואחזור אלייך עם החוויות
הפעם ביליתי איתך עם הרביעייה הנכונה. הסיפור כתוב ביד אמונה בכתיבה ולכאורה יש בו יותר לכלוך ולחלוחית של חיים, אך עדיין הכתיבה לטעמי מרוחקת. כתיבה על ולא כתיבה מתוך. הלכלוך קצת סטרילי, פוליטיקלי קורקט. התרפקות על התפרעות. נדמה לי שהמילה המסיימת את הפוסט היא זיוף. נשאלת השאלה, מתי הזיוף. אז או עכשיו? והאם אין קצת דידקטיות בשימוש במילה הזאת בסוף?
מדליק ביותר נעמי. הסוף נהדר. את ממש טובה בסיפורים כאלה. רוצה עוד
איריסיתי היקרה תודה מהלב. אני מניחה שלאט לאט יבואו עוד, את יודעת כמה קשה לי החשיפה האישית, ואני מתאמנת :).
אין מה להגיד – כולנו נשארנו תלויים על כפות המנעול
את מיטיבה לספר נעמי ועוד איך !
ריקי יקירתי, תודה תודה, כמה נעים לשמוע. על כפות המנעול מותר:).זה היה סיפור אהבה שנמשך שנים on & off והשתרע על פני יבשות. במובן מסוים לו היה קצת פיגמליון שלי ואני חבה לו את אהבתי הגדולה לשירה הבריטית
נשמע שיש עוד הרבה מה לספר בסיפור הזה
והשירה הבריטית : לו השאיר לך בונוס גדול 🙂
לו יהי – בנאלי קצת אך יהי 🙂
מעניין ריקי, שבכל התגובות הרבות והשיחות אף אחד לא שאל אותי בן כמה היה לו. אני בת שמונה עשרה והוא?
34?
נעמי יקרה, אחחח… הבריטים האלה. כך ממש הוא אמר? בן כמה הוא היה? האם הוא היה כלנית פעם?
סיפור נהדר. עכשיו גם ברוררות מילות השיר: כל שנבקש (לו) יהי:)
מוישלה יקירי, כמה טוב לראות אותך, התגעגעתי. איזה כלנית? השתגעת? זה היה בערך במחצית שנות השבעים ולו היה בן 37לוח הזמנים שלך השתבש, ומבחינת הטיפוס, הצבא היחיד שהתאים לו הוא צבא הממתינים לבירה או לוויסקי בפאב השכונתי:) וכן, כך ממש הוא אמר, אבל עם חיוך כמובן, הוא שפע הומור. זה הצחיק אותי אז וזה מצחיק אותי היום.
וכמובן מוישלה תודה רבה על כל המחמאות. ואני הולכת לגלות פה סוד עכשיו. ברכות חמות לך ידיד חדש ליום ההולדת!
נעמי יקרה, כמו שכתבתי לך אצלי, לא לוח הזמנים השתבש, אלא ייני התערבב בדמי והאדום האדום הזה הפריח את הכלנית,כנגד לMy love is like a red" red rose ובדרך חזרה במונית לא התאפק ושאל אם יש לי גם חזייה בצבע חאקי".
ובעניין הברכות, והידיד שהוא, אגב, מסתבר ידידה, הבנתי שאת מקור ההשראה לאותה הפתעה נעימה, ועל כך עוד יושר עוד יסופר. ובינתיים תודה מקרב לב
ושוב תודה לך מוישלה, איש יקר, ואתה הוא הידיד הידיד החדש, אליך התכוונתי. לעיתים נדירות תמצא אותי מבלבלת בין זכר ונקבה:)
ועכשיו תספרי לנו על היחסים עם משה גביש