יש בי געגוע לשם.
אבל שם הוא הרבה מקומות.
לברושים שראיתי מחלון הרכבת הנוסעת לצפון.
לחלום אחד שחלמתי על שלג.
לבית בו גרתי בכפר גבירול. לסוסה באורווה. לכלבים. לפרדס.
למי שהייתי אז. נערה בשמלות שחורות, נוסעת בפיאסטה הלבנה כאילו הייתה כרכרה רתומה לחדי קרן מאוהבים.
לפרדס. כל כך לפרדס. לאשכוליות שנפלו על האדמה.
לבית המוזר באמצעו, עם הכלב הגדול, הנובח מאחורי הגדר ולגבר הזר שגר שם.
לרגע בו למדתי את שמו.
לחלומות שחלמתי ברגע שלפני השינה.
לכמה ברושים. בעיקר לכמה ברושים.
הלואי והיה לי משהו חשוב לומר. משהו שיגרום לאנשים לכווץ את מצחם בעניין.
אבל יש לי רק געגוע עכשיו.
למה לא משהו חשוב? חשוב מאוד. נשמע כמו געגוע בלי עצב. באמת רק געגוע ,אבל כמה נפלא שיש דברים בזכרון, שכיף להתגעגע אליהם. לא?
גם בעיני חשוב מאוד. געגועים הם אחד מהחלקים הכי חשובים שלנו.
כמה יופי וגעגוע בקטע אחד קטן. אני אוהבת איך שאת כותבת.
אז למה נעצרה נשימתי ?
ממש קטע מקסים.
גם לי יש געגוע לצפון…
רגיש ויפה.
אני לא יודעת אם זה חשוב או לא, אבל זה כתוב יפה ונוגע ללכ – ואולי די בכך.
במיוחד יפה השורה הזאת על הפיאסטה הלבנה שהיא ככרכרה רתומה לחדי קרן מאוהבים.
אופס. צריך להיות: "נוגע ללב".
געגוע אינו מקמט את המצח, אבל בהחלט מקמט את הלב. לפחות את שלי, כשקראתי אותך.
צובט.
"למי שהייתי אז. נערה בשמלות שחורות, נוסעת בפיאסטה הלבנה כאילו הייתה כרכרה רתומה לחדי קרן מאוהבים." – משפט יפהפה, וגם תמיד הגעגוע הוא בעצם למי שהיינו אז, או למי שהיינו עם אדם מסוים, לא?
ולגבי זה – "הלואי והיה לי משהו חשוב לומר. משהו שיגרום לאנשים לכווץ את מצחם בעניין." – הזדהות עצומה, רק שבד"כ אני מפנטזת על יותר מכיווץ מצח, ודווקא במצבים האלה גם אין לי השראה לכתוב, והנה את כן כתבת קטע נורא נורא יפה.
איזה שיר יפה, כתוב נהדר שלקח איתי יחד איתך אל אותם המקומות של געגוע ליבך, אל החלומות שלך.
אהבתי.
סוסה באורווה זה באמת געגוע.
מקסים
(וחשוב באותה מידה כמו כל דבר אחר, או יותר – אבל את בטח יודעת את זה)
יפה, ובאמת נשמע כל כך לא מפה.
תודה רבה מאד מאד לכל המגיבים על שמצאתם יופי בגעגוע שלי.