בננות - בלוגים / / מותקפת על ידי מפלצת האקסביציוניזם
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

מותקפת על ידי מפלצת האקסביציוניזם

ברגע של חוסר זהירות משווע אני מפרסמת כאן שורה של זכרונות גולמיים שהייתי רוצה להפוך לסיפור. אולי הם כבר התחלה של סיפור. יש המשך, אבל עוד לא עכשיו.

זה היה אחרי שאורן ואני נפרדנו בלי שבעצם רציתי, והתחלתי ללכת לפסיכולוגית הזו כדי שתסביר לי איך אפשר לחיות בלי אורן כי לא ידעתי.

וחודש אחרי הפרידה עברתי לגור בבית ההוא ליד הפרדסים.

זו הייתה בעצם רפת. רפת ישנה שאלי שיפץ והפך לבית קטן.

אלי היה בעל הבית. היה לו שם מגרש ענק עם מטע של זיתים, ואורווה עם סוסה בהריון, ודיר עם כמה כבשים, לול עם כמה תרנגולות, הבית שלו, והרפת הזו שבה עברתי לגור.

היינו שלושה שותפים. אני, דקלה כובעים שלמדה איתי בפקולטה והייתה קטנה ושמנמנה וחבשה תמיד כובע לא משנה באיזה מזג אויר או לאן הלכה. היה לה אוסף שלם של כובעים ונדמה היה לי שבזכותם היא מרגישה מיוחדת. השותף השלישי היה נמרוד שהיה בן דוד של דקלה כובעים והיה חתיך נורא לפי המושגים שלי, כלומר גדול ודובי ועם מבט מעט אטום, ונורא קיוויתי שאולי יהיה בינינו משהו כי הוא משך אותי נורא, אבל בסוף הוא לא גר ברפת ההיא אפילו יום אחד.

אושיק שהיה אז עוד גור בן פחות משנתיים בא לגור איתי, וגם הני ופיתה, שתי הכלבות שדקלה כובעים אימצה מצער בעלי חיים.

וכך גרתי ברפת, צמוד לפרדסים שהיום כבר לא קיימים, ליד אלי בעל הבית המסתורי וכמה דקות הליכה אל תוך הפרדסים אל הבית של אמיליו שהיה לו כלב שמעולם לא ראיתי כמותו.

פעם בשבוע הייתי נוסעת לתל אביב, אל שושנה הפסיכולוגית כדי שתלמד אותי איך חיים בלי אורן.

הכאב ליווה אותי אל כל מקום שאליו הלכתי. הוא היה שם מהרגע שקמתי בבוקר ועד הרגע שבו נרדמתי בלילה על מיטת הפוטון בחדר שהחלון שלו השקיף אל בור הספיגה שבחצר.

כשהיו שואלים אותי מה המקום הזה שבו אני גרה הייתי אומרת שזה מושב של נרקומנים. המדפים בחנות המכולת היו ריקים כמעט לגמרי ואנחנו היינו עושות קניות בסופר הגדול שאחרי מסילת הרכבת.

כל בוקר היינו הולכות לטייל עם הכלבים בפרדסים. אושיק היה רץ ונראה שמח לגמרי, ורק אם היה רואה אשכולית מוטלת על האדמה היה נורא נבהל. עד היום הוא מפחד מאשכוליות.

אחרי הטיול של הבוקר היה מגיע הזמן לצאת אל העבודה או  אל הלימודים ואז הייתי מסתגרת בשירותים בגלל כאבי הבטן.

כל יום כאבה לי הבטן בבוקר.

אולי מעי רגיש, אמא שלי אמרה. אולי מעי רגיז.

והבטן שלי כאבה. וגם עוד אברים כאבו לי כל הזמן.

שבועיים אחרי שעברתי לגור ברפת הזמנתי את אורן ורן לארוחת ערב ביום שישי. מין שמירה כזו של נורמליזציה ביחסים עם החבר לשעבר, הזמנה תמימה לארוחת ערב שמאחוריה היו כמויות של תקווה שהיו יכולות להפיל את החומה הסינית.

הכנתי קציצות מרוקאיות עם צימוקים ושקדים ממתכון שמצאתי בעיתון אבל שמתי כל כך הרבה מלח שאי אפשר היה לאכול אותן, ורן אמר לי אחר כך שדקלה כובעים משוגעת לגמרי ולא ידעתי אם הוא צודק.

גם לא ידעתי אם היא אוהבת או שונאת אותי. לכאורה היינו חברות, אבל לא הייתי בטוחה.

בפקולטה הרגשתי כל כך לבד עד שלפעמים בסוף יום לימודים הייתי מגלה שלא דיברתי כל היום עם אף אדם.

 חוץ מדקלה כובעים הייתה לי שם עוד חברה – דנה שהייתה יפה ומתוקה ועשירה וחברותית וכולם הכירו אותה, גם כל אלה שלמדו בחוגים אחרים או אפילו בשנים אחרות.

לילה אחד כשכולנו למדנו למבחן, דנה ואני הבאנו אל חבורת הלומדים ממתקים ושתייה מן המכונות שליד אגודת הסטודנטים. באותו ערב הרגשתי נועזת במיוחד. כמעט קיימת.

כשהבאנו להם את הממתקים מישהו אמר לדנה- איזה חמודה! ואני בנועזות הזו ובתחושת היש, אמרתי בטון דידקטי, " לא חמודה! חמודות!" ואחר כך התביישתי כי הרגשתי שלקחתי מקום שלא היה שלי.

בערב ההוא בא לשם תומר שהיה סטודנט בשנה אחרונה והיה גם כרטיסן ברכבת. פגשתי אותו פעם כשבאתי ברכבת מתל אביב והוא התחיל לדבר איתי. לקח לי שנים להבין שהוא ניסה להתחיל איתי. כשהוא בא לשם באותו ערב הוא אמר לי, " אני רואה שהסתדרת כאן," ולא יכולתי להבין על מה הוא מדבר.

בלילה ישנתי בפוטון בחדר המשקיף על בור הספיגה וקיוויתי שהבור לא ייסתם אף פעם וידעתי שכשאקום תכאב לי שוב הבטן ושוב אני אאחר לעבודה אחרי שאשב ארבעים וחמש דקות בשירותים מתפתלת מכאב, מרגישה את העוויתות במעיים שלי, ולא יודעת איך להפסיק אותן.

המדפים במכולת המשיכו להיות ריקים למחצה.

לילה אחד הסוסה המליטה סייח ואלי קרא לנו לראות את ההמלטה.

באחד מאחרי הצהריים של האביב הוא שחט כבש. הוא תלה אותו מהרגליים על העץ, והכלבים, שנשארו באותו יום בתוך הבית בגלל השחיטה, הסתובבו מקיר לקיר כמוכי אמוק בגלל ריח הדם.

לאט לאט הכאב שלי נרגע. הרגשתי פחות כמו חפץ שאף אחד לא רוצה לשים בויטרינה שלו ויותר כמו מישהי ששואפת את הריחות של פרחי התפוז מהפרדס.

קניתי שמלה אדומה ארוכה מקטיפה שהזכירה לי את הגיבורות של ג"ין אוסטין.

 

11 תגובות

  1. יהיה לך מזה סיפור מדהים. כבר עכשיו יש פה המון אוצרות.
    "פעם בשבוע הייתי נוסעת לתל אביב, אל שושנה הפסיכולוגית כדי שתלמד אותי איך חיים בלי אורן."
    "גם לא ידעתי אם היא אוהבת או שונאת אותי. לכאורה היינו חברות, אבל לא הייתי בטוחה"
    "באותו ערב הרגשתי נועזת במיוחד. כמעט קיימת"
    "לאט לאט הכאב שלי נרגע. הרגשתי פחות כמו חפץ שאף אחד לא רוצה לשים בויטרינה שלו ויותר כמו מישהי ששואפת את הריחות של פרחי התפוז מהפרדס"
    והמעי שלי מזדהה למרות שאני מתמחה במיגרנות. רגישות רגישות אנחנו.

  2. בעיני זה כבר סיפור, ומקסים ממש. אחד היפים שלך שקראתי.

  3. קטע יפה עדין ורגיש.

  4. מחכה להמשך,
    בעינין האם זה סיפור, אפשד להאיט לו את הקצב, ולהוסיף פרטים.
    כמו על החבר, על הפסיכולוג, לבטים בעינין הלימודים, פחות קודים על חברות…
    אך שתדעי הספור מקסים.
    גם בקצב הזה
    להתראות טובה

  5. אני כל כך אוהב! כל-כך רגיש ויפה.

  6. זה צריך להיות סיפור, ויש לך כבר את כל החלקים החשובים, השיאים. צריך רק למלא כל מיני דברים לא-חשובים ביניהם (כי כקוראים קשה לנו לעבור סדרת שיאים בלי ירידות ביניהם)

    • אליענה, זה מקסים, מסכימה עם מה שכתבה לך לי על המשפטים החזקים וביניהם, בין הארועים האלה הרחיבי. זה יופי.

  7. אני רוצה עוד!!

  8. חברה נתנה לי קישור אלייך.
    מאוד אהבתי. עבי מעט ויש לך סיפור משגע. אבל גם ככה הפך לי את המעיים. במיוחד רציתי לדעת איך באמת חיים בלי אורן.

  9. רועי של פעם

    המשפטים הקטועים האלה, הפתאומיים (באנגלית יש לזה מילה טובה יותר – abrupt) וה"תרה אחרי יופי" מפתיחת הסינופסיס של הבלוג מוכיחים שגם בכאב יש יופי, והרבה.

    אני בטוח שתוכלי להפוך את זה לסיפור נהדר. בכל מקרה, גם אם תעשי את זה וגם אם לא, למה שכתבת כאן יש ערך ועצמה בפני עצמו, כאלה שרק חוסר זהירות משווע ומבורך יוצר.

    רועי של פעם

השאר תגובה ל יעל ישראל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג