טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

הבוקר

קמתי הבוקר אחרי לילה של חלומות הזויים ומלאי רגש שבאו אחרי יום של סיפוק שאחריו בכי.

הסיפוק היה בבוקר כי לימדתי שיעור שהרגשתי שהיה השיעור הכי טוב שלימדתי אי פעם, וכי אני אוהבת את התלמידים שלי נורא.

הבכי היה אחר הצהריים כי נזכרתי במיכל סיטון ז"ל שהייתה חברה שלי ונהרגה בתאונת דרכים לפני חצי שנה.

אני לא יודעת מה גרם לי פתאום לעשות גוגל על השם שלה. אולי הידיעה שלא התאבלתי עליה כמו שצריך, או בעצם לא התאבלתי כלל.

אני לא בטוחה שאני יודעת איך מתאבלים, ובוודאי שלא ידעתי איך להתאבל על מיכל שאותה אני מכירה כבר יותר מעשר שנים אבל בשנתיים האחרונות לא היינו כמעט בקשר.

את מיכל פגשתי כשלמדתי בפקולטה לחקלאות. לפני משהו כמו 14 שנים. חיים אחרים. לא שלי.

גרתי אז ברפת ישנה ששופצה והפכה לבית, עם שלושה כלבים ושותפה קצת מטורפת, על גבול הפרדסים של כפר גבירול שהיום כבר לא קיימים.

מיכל הייתה אז שותפה של גילי שהיה הבחור הכי יפה בפקולטה וכנראה גם הכי הומוסקסואל מה שהפך את זה למאד בטוח להתאהב בו.

והיו לי אז עוד חברים שלא דיברתי איתם כבר שנים : רונן היפה והחכם, ואמנון היפה עוד יותר, וגבי שאותו ממש אהבתי, ויעל שהייתה אהובת נפשי עד שיום אחד לא יכולתי לסלוח לה על שהיא השלימה את הדוקטורט שלה ואני אפילו לא התקרבתי לשם. (פעם הייתי כזו, היום כבר לא).

ומיכל הייתה חברה של כולנו. הכי צוחקת ומצחיקה, הכי אמיצה ומלאת חיים, הכי רגישה. עם מון הכלב הקטן שלה שהיה הולך איתה לכל מקום, ואחרי שנים עם דירת הגג שלה ברחוב פילון והמסיבות הרבות שהיו שם על הגג.

אני זוכרת שבת אחת שבה נסענו להרצלייה אל סבתא שלה ושחינו בבריכה של קומפלקס הדירות בו היא גרה.

סבתא שלה עוד חיה, ומיכל כבר לא.

 

אחר כך בלילה באו החלומות והתעוררתי מותשת ומיוזעת עם עצב שוכב בתוך הלב.

 

 

32 תגובות

  1. אליענה זה מאוד חשוב לכתוב דברים מעיקים לפעמים, זה מאוד עוזר לאדם. טוב שכתבת את הפוסט וחילקת איתנו את העצב שלך, כי כולם פה אני בטוחה יתמכו בך ויעזרו לך "להתאבל" עליה. יהי זכרה ברוך.

    לא משנה כמה רחוקות הייתן בשנים האחרונות, לאבד אדם שמכירים תמיד כואב. עצב היא תחושה טבעית לחלוטים. הקדשת חלק ממך אליה, וזה מאוד-מאוד יפה.
    ולך אליענה החמודה המון הצלחה וכוח.

    אני מאוד אוהבת את סגנון הכתיבה שלך, יש בו המון אהבה.

  2. זה אחר ממה שכתבת פה עד עכשיו. תודה ששיתפת אותנו 🙂

  3. למה את כל כך עצובה? יש לי הרגשה שאת סובלת מריקנות לא מודעת. אולי אם יהיה לך ילד הוא ימלא אותך ותהיי חייבת לצחוק כל הזמן ותהיי מאושרת.
    בקשי לעצמך ילד.

    • תגובתך מכוערת וטיפשית.
      ילד אינו רק אושר גם כשהוא אושר גדול ואמא יכולה עצובה ובודאי שיכולה להתאבל עמוקות על מי שהיו ואינם.
      לא חייבים לצחוק כל הזמן. זו כלל לא אינדיקציה לאושר, אולי להיפך.

      אליענה -כתבת כל כך בחיות וברגישות שראילי את מיכל מול העיניים.
      צריך להתאבל כדי שיהיה מקום למתים ולחיים גם יחד. שבת שלום.

      • מיכלי, את מצחיקה. וגם חמודה.

      • אך אני התכוונתי לאליענה של בלוגים קודמים שלאחרונה עוסקים רק בדמעות.

        • יונה, נא להירגע עם אובססית הילדים, ואם אי אפשר להירגע, אפשר בטח לצאת מהבלוג שלי.

          • תגידי יונה, את מארגון "לה לצ"ה" במקרה? הסתתנת לכאן כדי לבשר לנו על הגברת הילודה? וממתי ילד הוא זרז לאושר? רוצה לשמוע על כל הנשים שהכרתי שנכנסו לדיכאן אחרי לידה? רוצה לשמוע על אימי, ששכבה כמה שנים על הספה בדיכאון? "ילדים זה שמחה"? חחחחח…. מוטי גלדמן מחכה לך עם הפנקס פתוח והכורסה…. לא הגיע הזמן שתפרגני לעצמך איזה ניקוי ראש מרעיונות מפגרים כאלה? או שזה בכוונה? להעליב פה אנשים? נראה לי שמי שמדוכא כאן ובגלל זה מריר ברמות, אז בא להרעיל בלוגים של אנשים, זו דווקא את.

            ואליענה, הפוסט הזה יפיפיה ומרגש ונוגע בקישקע ובלב.

  4. יעל לי ומיכל, תודה לכן על רגישותכן ומילותיכן היפות וגם על כך שאתן לא אומרות לי שאני כנראה סובלת מריקנות לא מודעת הדורשת נוכחות של ילד. אני באמת מעריכה את זה…

    • מירי פליישר

      להכיל את הצער שלך.זה לפחות. לא להקיא אותו עם עצות . שיטה של לא להקשיב.
      עכשיו שאני חווה פרידה מחתולה…כזו שלא חוויתי אפילו עם הורי ושאדע מה שפחות מזה, אני יכולה להבין צער עמוק של אבל על אשה ,במיוחד שלא השלמתם את מעגל הידידות שאותו משלימים כשחיים מספיק זמן.הנה הצבת לה יד פה.
      בידידות
      מירי

    • אליענה את ריקה כמו בקבוק מחורר של מי עדן. לעומתך יעל די פרה מלאה.

      • יונה היא חגית גרוסמן

      • אוי נו באמת.. יונה תפסיקי להתבזות.

        • אני חשבתי שיעל כתבה את ההערה האחרונה לפי מה שכתוב כאן –
          http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2029&blogID=154

          • היא אשר אמרתי

          • מה גורם לך לחשוב כך? האין זו עברה פלילית להרשיע סתם כך?

          • אני מקווה מאוד שאת לא חגית גרוסמן.

            וןבכל מקרה, אין שום בעיה לברר מי את לפי כתובת ה-ip שלך. כבר בזמנו כתבתי ברשימות שאני מקווה מאוד שיעבור החוק לניעור טרולים. אז ראבק.

            ואליענה, אני מייעצת לך למחוק את היצורה הזו.

            לא באתי עד לפה לבנות במה חדשה, כדי שאיזו טרולית אפסית תסתנן הנה עם הרעל שלה. ממש לא.

          • ואני מאוד שמחה להיות פרה, לעומתך הזוחלת בתולעיותך.

          • ואגב, אני מכריזה כאן לכל הטרולים באשר הם.
            אני אישית אמחק טרוליזם בריוני כזה. אין לי שום בעיה מוסרית או אחרת לעשות זאת.

            אליענה, סליחה שזה פלש לבמה שלך. בתור מנהלת כאן, אם יש לי איזו סמכות, אז טרולים לא יהיו כאן. עלבונות אישיים בחוץ.

          • ועוד אגב, ושוב סליחה אליענה.

            אני מכריזה כאן על קוד אתי לגבי תגובות. אני אכתוב על כך פוסט נפרד, שבו אטבקש הסכם ג"נטלמי ממי שנכנס הנה ולכבד אותו. ואני שוב מציינת, יהיה לי קל מאוד לאכוף אותו, ולא מעניין אותי אם אני נשמעת כמו שריף, ממש לא.

          • יש משהו קצת מתסכל ושובר אמון בזה שכשאני מרגישה מספיק בטוחה כדי לכתוב כאן משהו שחושף רגשות די כמוסים וכואבים מיד באה איזו יונה כזו ומקרקרת כמו קרפדה במחזור את השטויות המעליבות שלה.
            חוצמזה שלהשוות אותי לבקבוק מי עדן זו בכלל שערוריה. כל מי שקצת מכיר אותי יודע שאני לא שותה מי עדן מסיבות פוליטיות.
            אז יונה- בפעם הבאה תעשי קצת תחקיר.
            אה ועוד משהו גברת יונה- עלה פעם על דעתך שיש אולי נשים שאין להן ילדים לא כי הן לא רוצות אלא כי הן לא יכולות?
            בקיצור- לכי מכאן. קישטה.

          • אליענה היקרה,
            למען כולנו, מחקי את התגובות שלה!

    • אליענה, אני לא מחדשת לך אבל לאחרים אולי כן – אין כל קשר בין עצב לבין ריקנות ולהפך, ואין גם סתירה בין להיות אדם מאושר לבין להרגיש עצב ואבל לפעמים, ולבכות… וחוץ מזה, את וריקנות לא מתחבר לי בכלל.

      • מירי פליישר

        אליענה יקרה
        למה כדאי למחוק את התגובות המרושעות ?
        כי הזכות לכתוב כלבבך בבלוג שלך היא זכות יקרה ונדירה. טריטוריה שבה רק את האדונית ואת מזמינה אורחים כלבבך.
        פעולה כזו אגב עלולה בטעות למחוק תגובות שדוקא תרצי לשמור אז את יכולה כמובן לשמור אותן ואם לא , לדעתי הכי חשוב להשאיר נקי את מה שכתבת מליבך הדואב והמתגעגע וכל השאר מישני.
        זכות הבלוגיסטית היא בעיני זכות קדושה שמייצגת עוד תחומים בחיים שבהם את אומרת את המילה האחרונה , למשל הגוף. ועל זה כבר הסכמנו שתינו לא מעט.
        שבת מאירה של שמש ואוטונומיה
        מירי

        • אני דווקא לא מרגישה שאני צריכה למחוק את התגובות של יונה. הן תעודת עניות רק לה. לא לי.
          חוץ מזה אני לא מאמינה בלטאטא דברים מתחת לשטיח או לעצום עיניים ולדמיין שאם אני לא רואה משהו הוא לא באמת קיים.
          יש כל מיני יונות שמסתובבות כאן ומנסות לטפטף את המרירות שלהן על אחרים ואני לא בטוחה שהפתרון הוא למחוק את התגובות שלהן. יחד עם זה אין לי גם הצעה אחרת..

          • מירי פליישר

            מקובל עלי
            אני מאמינה שהיא תתבייש לה קצת עכשיו והיתה מתה שתמחקי ותתחיל מחדש , אני רק הצעתי זאת כי התחלת לפקפק בכדאיות הכתיבה החופשית בבלוגך ועל זה ועלייך לא רציתי לוותר בשום אופן. כך גם רבים אחרים פה בבלוגייה.אני בטוחה.
            אם זה לא ירתיעך. אז זה בסדר כמובן כי בלוגי הוא מבצרי וכו…

          • השבוע אני אעלה פוסט על הקוד האתי לטוקבקיסטים. מקווה שהצליח להשאיר את הפינה הקטנה שלנו נקייה מטרוליזם.

          • היי אליענה,
            אני מסכימה איתך על המחיקה. אני התפתיתי פעם אחת למחוק משהו מעליב שכתבו לי, והחזרתי אותו אחרי שעתיים בערך… (משהו על "בובה מתנפחת", את יכולה לראות בפוסט.)
            מצטרפת גם למירי – תחושת החופש היא חשובה מעין כמותה לכותב.

          • שלום, אינני מבינה למה הדביקו לי את השם יונה.

השאר תגובה ל מירי פליישר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג