בננות - בלוגים / / חתולים
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

חתולים

מכיוון שאני לא מוצאת כרגע את הכוחות הנפשיים להתערב בדיון הכל כך חשוב שמתקיים בבלוג של אסתי ירושלמי- והוא אכן דיון חשוב וקריטי, ויש לי המון מה להגיד, אבל אני לא מסוגלת כרגע. מקווה שאמצא את הכוחות מאוחר יותר.

אז כיוון שכך אני רוצה לכתוב על חתולים.

בעיני דיכוי הוא דיכוי הוא דיכוי ודיכוי של נשים (שמתקיים…כמה מתקיים) לא שונה בעיני מבחינה עקרונית מדיכוי של בעלי חיים.

אני גרה בבית עם חצר. פלא רציני בעיר הגדולה. החצר הזו מפגישה אותי עם התושבים הכי מרגשים מתוקים וטהורים של השכונה שלי- החתולים.

אני אישה של כלבים. אוהבת אותם אהבת נפש. אושיק שלי הוא אהבת חיי בערך. אבל בשנים האחרונות גיליתי את החתולים, וכנראה היום אני גם אישה של חתולים (ובטח גם של קופים וג"ירפות וצבים ודולפינים, אם הם רק היו באים אלי לחצר).

יש לנו שניים בבית- יוז"י (יועזר) ובלה, ועליהם אספר בפעם אחרת.

היום אני רוצה לספר על האסופים שעברו לגור אצלנו בחצר.

יש חבורה שלמה כזאת. הם נוגעים ללבי באופן שקשה לתאר. עצוב לי לחשוב על החיים שהם חיים, חשופים לכל כך הרבה סכנות, בני בלי בית, ללא חום או קרבה. יחד עם זאת יש להם חופש, ואולי ככה הם רוצים, אבל אני מרגישה שאם הם כאן, בחצר שלי, הם רוצים יותר מרק אוכל, ואת זה אני מנסה לתת להם. וכמובן גם לעצמי, כי אני מקבלת מהם לא פחות ממה שהם מקבלים ממני.

יש שלושה שעקרו אלינו לחצר. הם נמצאים כאן כמעט כל הזמן. לכל אחד יש את המקום הקבוע שלו.

על אדן החלון גר בלו. הוא החבר החדש של בלה, החתולה השחורה שלנו. ראיתי אותם מתנשקים כבר כמה פעמים. הוא מנומר וגדול ומפחד פחד מוות מכל יצור אנושי. הוא מרשה לי לתת לו אוכל, אבל לא לגעת בו. זה כל כך מעניין להתבונן בו. כשהוא רואה אותי באה הוא רץ אלי, ונראה כאילו הפעם הוא יגיע עד הסוף- עד אלי, וייתן לי לגעת בו, ללטף אותו, אבל זה אף פעם לא קורה. ברגע האחרון הוא נבהל, נסוג.

"הוא במלחמה פנימית," אמרתי לרוני ערב אחד כשהבטנו בו, " הוא רוצה חום ואהבה אבל מפחד  יותר מדי."

אני מקווה שיום אחד הוא יפסיק לפחד. הידיים שלי כבר רוצות לחבק אותו.

 

השני הוא דונלד. הוא ג"ינג"י ולדעתנו מעט מפגר. הוא נכנס אלינו הביתה בלי לפחד. יושב על הספה ומתמתח. הוא אוהב שמלטפים אותו, אבל רק במקומות שהוא רוצה- בצידי הראש ובסנטר. הוא גם אוהב לנשוך. הוא נושך אותי נשיכות קטנות, לפעמים קצת מכאיבות. והוא מדבר כל הזמן, רק שאני לא מצליחה להבין מה הוא אומר.

כנראה שלדונלד יש איזו בעיה בשיניים, כל הזמן נוטפות ממנו טיפות רוק, דבר שמשווה לו מראה מוזר. החלטנו שהוא טיפונת מפגר, אבל מאד מאד חינני.

הוא בא כשאני קוראת לו.

 

השלישי הוא חתול-אוגר. יש לו לחיים ענקיות. כמו של אוגר, ומכאן שמו.

כל יום בערך בשש הוא מגיע לחצר שלנו ויושב ומחכה לאוכל.

הוא עוד קצת חדש.

גם הוא  עוד מפחד אבל יש לי תחושה שבקרוב הוא יתקרב יותר.

יש לו בעיה בעיניים, הן מלאות בהפרשה והייתי רוצה לקחת אותו לוטרינר, אבל בינתיים עוד אי אפשר.

 

הם מקסימים שלושתם, כל אחד בדרכו שלו. הם מתקרבים ומתרחקים, שומרים על החופש שלהם אבל גם רוצים קרבה. והם כל כך יפים.

 

לא הרבה אנשים רואים בכלל את חתולי הרחוב, הם די שקופים. אבל כשפוקחים את העיניים ומתבוננים בהם מגלים עולם מרתק, טהור ומלא באהבה.

 

13 תגובות

  1. בנוא את מה משעממת.!

    • נו, אז סוף סוף קיבלתי תגובת נאצה משלי.
      אם כי אני חייבת להודות שאני די מאוכזבת. תגובה די פושרת, בעברית קלוקלת ועם שגיאת כתיב. ריקי, מי שלא תהיי- היית צריכה להשתדל יותר.

      • מירי פליישר

        כמו שכבר כתבתי לך אליענה יש איזו מנגינה עדינה בטכסטים שלך.לא יודעת להגדיר ,אבל כשראיתי את תגובתך אצל אפפל הבנתי. הבחורה עדינה. טאץ" אקוורלי . בהצלחה עם כל המאומצים אסירי התודה והמסובכים כמעט כמותנו רק בלי זכויות בחירה,עבודה,מחיה.
        החברה שמתחת.

      • אליענה זה המקסימום שהצלחת להוציא ממני.. תגובה פושרת עם שגיאות כתיב..

  2. את כל כך צודקת. לפני שהיו לי חתולים, גם אני לא ממש שמתי לב לחתולי הרחוב. עכשיו, אני מנסה לעזור בכל צורה אפשרית. אני חושבת שחתולי הרחוב, כמו החתולים שלי, זקוקים לחום ואהבה, מלבד אוכל ושתייה. הם צריכים הרבה יותר מרק "לשרוד".

  3. כתבת נפלא. ככה גם אני מרגישה. שנים הם היו שקופים בעיני, עד שקיבלתי את עבדה, הפרסי הכי עבדאי בעולם, שהוא אהבה חיי.
    היום החתולים כולם הם אהבת חיי, ואת פתחו את ליבי לאהוב את כל שאר בעלי החיים. לו יכולתי, הייתי חיה עם כל החיות שבעולם. אני רוצה להיות אימא של כל החיות.

    לגבי ג"ינג"י, לדעתי הוא מרייר בגלל בעיה בחניכיים, יש לו בוודאי דלקת חניכיים, ואם זה כך, שנותיו קצרות, כי אם לא מטפלים בזה, הזיהום פושט לראש ןאז בא המוות. סליחה על המורבידיות.

    לגבי דלקת העיניים, לפעמים זה חולף לבד והחתול מתגבר על זה, לעיתים הוא מאבד את עיניו.

    גפ החתולים שאני מאכילה חולים לפעמים, וגם לי אין כסף לוטרינר, וזה הורג אותי. מתו לי בחצר חתולים שגססו מאיידס חתולים, דברים איומים ראיתי. איכות חייהם ברחוב היא איומה. והכול באשמתנו. אנחנו בייתנו את החתולים כדי שיצודו מזיקים, והיום, בערים, יש להם חיי זבל.

    • זה עושה הרגשה נורא טובה לדעת שיש עוד אנשים (נשים?) ששותפים לעניין החתולים.

      הפחדת אותי לגבי דלקת החניכיים. נראה לי שאקח אותו לוטרינר. הוא כל כך מתוק.. מגיע לו לחיות חיים ארוכים.

  4. אוי אליענה…
    כמה נכון וכמה כואב לקרוא את הפוסט הזה. אני גם חוששת מדלקת חניכיים. נשמע שהחתול השני שסיפרת עליו סובל מדלקת עיניים. חתולים מאד רגישים לזה.
    החתול שלי רוקס, שאיננו עוד, סבל מדלקת חניכיים וכל שיניו נפלו ולא יכולתי להצילן…אבל חתולים הם חכמים הם חכמים ושורדים. הם מצליחים להתרגל (כמעט) לכל מצב.

    תודה על האהבה שאת נותנת.

  5. הי אליענה
    מזמן לא ביקרתי. התערוכה קורעת אותי מהרגלי.
    אני בכלל איש של כלבים. לגמרי כלבים. חתולים זו מין חיה שלעולם לא פיענחתי. מתמסרים ואחר כך שורטים. לא סומך עליהם ועדיין כל פעם מחדש אני מלטף אותם ומתמכר להמיית גרגורם ואז שלאח… השריטה מגיעה. נגעתי במקום אסור, או שאולי סתם נמאס להם מידי הזרה המלטפת. ועדיין ללא יכולת לעמוד בקסמם של היצורים המדהימים האלה, חתולה ממליטה אצלנו במרפסת בית הקרקע שלנו. אני עומד מוקסם מביט בה מניקה. עוקב אחרי הגור שהולך וגדל ולא מסוגל לגרש אותה מהטריטוריה שאימצה לעצמה ושממנה היא מאיימת של פוש, כלבתנו הקטנה והלא תוקפנית בעליל. היא תוקפת את פוש שמנסה להיכנס דרך הסורג הביתה ושורטת אותה ופוש מיללת ואחר כך נמנעת מלעבור דרך הסורג שלה ואחר כך נמנעת מלהיכנס הביתה בכלל. היא פוחדת לעבור בגינה. ועדיין אני לא מסוגל להגלות את החתולה. אני ממתין ולבסוף הגור גדל והאם עוזבת מעצמה את הבית חזרה לרחוב. עכשיו החתולון שגדל כאן מסתובב לנו על גג המחסן ומנסה לאכול את האוכל שפוש משאירה בצלחת. חמוד, אבל לא מוכן שיתקרבו אליו. ופוש חזרה להשתמש בטריטוריה. וזה מתאים לי, כל עוד זכויותיה של פוש כאזרחית הוותיקה כאן נשמרות. היא ממש תרח זקנה בת 17-18, אסופית. אצל סיגלית כבר 12 שנה, אצלי 4 (כמנין שנותי עם סיגלית). ועדיין כלבים הם מובן מאליו. חתולים הם סימן שאלה.

השאר תגובה ל שירי רבר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג