טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

מאד

מאד מתסכל לכתוב כאן ולקבל את כל התגובות האלה.

מאד מייאש חוסר הסובלנות והפתיחות לדעות שונות, מאיימות. וזה עוד בבלוג של אמנים.

מאד מפחיד לקבל כתגובה כל מיני מיילים של נאצה ואיום.

מאד מעליב שמישהי שמתוך חיבתה העמוקה אלי לא מגיבה בבלוג שלי הולכת וכותבת עלי דברי השמצה בבלוג של מישהו אחר. בעצם לא מעליב. יש מילה אחרת שמתארת את זה, אבל מתוך חיבתי העמוקה לא אכתוב אותה.

ואין ברירה אלא להמשיך ולכתוב. להמשיך ולעשות.

כי המצב שמתקיים כאן כבר כל כך הרבה שנים חייב להשתנות.

והוא ישתנה.

אתמול, בערב לזכר ג'וליאנו מר חאמיס שנערך בקפה דינה ביפו, אמר עמוס גיתאי שג'וליאנו נרצח כי האזור הזה שאנחנו חיים בו לא מסוגל להכיל אנשים כמו ג'וליאנו. לא מוכן להכיל אנשים כאלה.

והאזור הזה כולל גם אותנו. לא רק את הפנאטיים הפלסטינים שרצחו אותו (הנה, כתבתי שפלסטינים רצחו אותו. מקווה שכולכם מרוצים.)

 

7 תגובות

  1. איריס אליה כהן

    אליענה יקרה. אני מבינה את הרגשתך, אם כי מטבע הדברים עוצמת הרגשות של כל הנוגעים לסכסוך הזה, כלומר כולנו כולל כולנו, עזה כמוות, ולא כקלישאה, אלא פשוטו כמשמעו. אבל גם את עצמך נוקטת באותה לשון… תחשבי על הנימה הצינית שב "אני מקווה שכולם מרוצים". וחוץ מזה, אני, לצערי, באמת עושה פחות מידי, ובכל זאת מתנגדת בכל מאודי לכיבוש, ועדיין, אפילו לי, קשה לי לקבל אמירות כמו "הכיבוש הישראלי הטיל את המזרח התיכון למערבולת של אלימות." יש בזה מידה של אמת, אבל אי אפשר להסתכל על הדברים בצורה חד צדדית שכזו, וזה מה שהכעיס את רוב האנשים פה. אפילו אותי, שאני אולי הכי קרובה בדיעותיי לדיעותייך. שהרי האלימות הייתה פה הרבה לפני שהגענו לכאן. מימים ימימה. עוד לפני קום המדינה, ובטח שלפני 67 ו48.

    טוב, בכל מקרה, אין ספק שהעניין מעורר הרבה רגשות, רובם לא טובים. כי הייאוש מהמצב מכה בכולנו.

    • אליענה אלמוג

      איריס יקרה. את צודקת בכל מה שאת אומרת,והכל מובן וברור. העניין הוא שכולנו חוטאים בהסתכלות חד צדדית וחד מימדית (כן, גם אני ואני מודעת לזה). ברור שהאלימות הייתה כאן מימים ימימה, אבל זה לא סותר את האמירה שהכיבוש הטיל את המזרח התיכון למערבולת של אלימות. כי הכיבוש באמת עשה את זה ועושה את זה. בוודאי שקשה לקרוא אמירה כזאת- זה מחייב אותנו להסתכל על עצמנו במראה ולראות דמות לא כל כך יפה. זה מחייב אותנו לקחת אחריות. לראות את עצמנו באמת. וזה לא נעים. אבל לא לעשות את זה בעיני זה חוסר מוסריות.
      והנימה הצינית שלי? אם היית רואה את המיילים שקיבלתי היית מבינה את הנימה הזאת.
      וכן, הייאוש רב. רב מאד. ואצלי הוא מתעצם כשאני כותבת על זה כאן.

  2. מאד מתסכל לכתוב כאן ולקבל את כל התגובות האלה.

    מאד מייאש חוסר הסובלנות והפתיחות לדעות שונות, מאיימות. וזה עוד בבלוג של אמנים.

    מאוד מייאש אליענה הפוסט הזה. ובדיוק בגלל מה שאת ציינת כמייאש אותך. וכן בהחלט היה משהו שקומם אותי בטון שבו כתבת את עמדתך לגבי הרצח. אז מה. מתוקף הסבלנות והסובלנות ההדדית הרצויה הגבתי וכן עשיתי זאת בפוסט של גיורא לא כדי להרבות "חטא על פשע" וחלילה להשמיץ אותך "מאחורי הגב". וכן בהחלט התאפקתי או ניסיתי להעלים מעצמי את תחושותי כשקראתי את הפוסט שלך משום חיבתי העמוקה וארוכת השנים אלייך. לא היתה לי שום כוונה להעליב אותך. ואם יש לך ספק לגבי זה על כך אני מצטערת מאוד מאוד. דיברת כאן על דיון והבעת עמדות וגם תחושות. אין כאן עניין שקשור בדיני נפשך או נפשי או נפש קרובנו במעגל הקרוב. מדובר בחילוקי דעות/עמדות/רגשות בעניין חברתי לאומי, ואני בהחלט זועזעתי מטון ההתבטאות שלך. ומרגישה הבוקר שוב "מתוסכלת ומיואשת" מכך שאת עצמך אינה פתוחה די. העיקר חג חירות שמח, אליענה לכבוד ולזכר הסדרים שחגגנו יחד.

    • אליענה אלמוג

      ענת, אין לי ספק לגבי החיבה שלך אלי, ואין לי ספק שלא רצית להעליב אותי. הסיבה שאין לי ספק בזה היא בגלל שאני מאד אוהבת אותך. ואוהבת אותך כבר הרבה מאד שנים, כפי שאת וודאי יודעת. אבל כן, זה היה לי מאד לא נעים בלשון המעטה לגלות את התגובה שלך אצל גיורא, והייתי מעדיפה שתגידי לי את הדברים שאת מרגישה, זה נראה לי יותר מכבד.
      ולגבי העניין עצמו, לתחושתי בדיוק מדובר כאן בדיני נפשות שלנו ושל הקרובים אלינו, ולא רק בגלל שכולנו נתונים כל הזמן בסכנה מהמצב הנוראי של אלימות ושנאה שמתקיים כאן, אלא גם כי הכיבוש הזה הורס אותנו כחברה וכפרטים. כל הזמן אני מקבלת תגובות שמאשימות אותי בשנאה עצמית ובאהבת ערבים, אני לא מצליחה להבין איך לא ברור שהעמדות שלי באות בדיוק ממקום של אהבה עצמית- מקום שרוצה להיות חלק מחברה בריאה ואנושית, ואנחנו לא חברה כזאת כרגע. לי קשה להיות חלק מזה.

      • הבנתי ושוכנעתי בטעותי בשוגג ואני באמת ובתמים מתנצלת, אליענה, על שמשהו בי עצר אותי מלהגיב אצלך ומיד כשקראתי את הדברים. גם אם שתינו איננו חלוקות בבסיס הדעות – הרי שאני חושבת שלכל דבר עת ו"מידה". אשתדל לדייק. כל אירוע מחייב התייחסות על פי טבעו וטיבו, ויש לתחושתי, להיזהר מ"להלביש" תפיסה גורפת על אירוע טראגי על ציר האירועים. לפני שלושה שבועות נרצחה משפחה יהודית שלמה. ברור אליענה ששני האירועים הם תולדה של מצב חולה בעליל. וכמו בין בני זוג חולים – המחלה היא בשני הצדדים. וחייבים לזכור זאת כל הזמן כדי שאולי תימצא יום אחד רפואה שלמה או כמעט לכולם.

  3. יהונדב פרלמן

    אליענה
    בל תיפול רוחך
    ובל יתעבה עורך
    אנחנו נעים בין טימטום לאלימות לקהות חושים ואין לך אפשרות כלל להניח את עצמך מחוץ לידייך.

    • לאליאנה,

      איני מכירה אותך, אבל נגעת בנקודה מאוד כאובה גם אצלי. כאובה אינה בדיוק המילה. אבל נכון יש אנשים וגם כאן שאולי בשל רצונם להיות אמנים בכל מחיר, שיכירו בהם בכל מחיר לא רואים את השני ממטר.

      כמובן שאין הם משתווים לג'וליאנו מר, שהיה מרדן גדול באישיותו כך הבנתי, וגם יוצר ענק באישיותו. רוב האנשים שנמצאים כאן אינם משתווים לאישיות שלו ואולי זאת הסיבה לתגובות שאת מקבלת.

      מה ההבדל? גוליאנו מר באמת רצה לעשות, הוא רצה לשנות, היה לו חזון. הוא יכול היה לשחק ב"הבימה" ולהיות בדיוק כמו כולם כאן, אם כי תמיד הוא מרד בסמלים מצוחצחים מידי ודהויים מידי, אבל הבחירות שלו היו שונות. הוא רצה להביא אור ושמחה גם למקומות שאין בהם, הוא רצה להמשיך גם את מפעלה של אימו.

      מעבר לרצון ליצור איני בטוחה שיש כאן משהו מאוד ימני, או משהו מאוד שמאלני, מכיוון שהיה מעורב במוצאו – יכול היה לחיות בשני העולמות. ובכלל המדינה שלנו כל כך משוסעת שתמיד תמצאי כאן שלל דיעות, וכמובן לישראלים בכלל תמיד יש דיעות.

      אני תוהה אם אלו שפגעו בך מגיעים בכלל לרמה של ג'וליאנו מר, כאומן, וכאדם – ובעצם בכלל לא, זה ברור.

      ולכן, מושבת האמנים שכאן, באמת מה שמשותף לה הוא עשיית תשמיש בדיעות של אדם אחר לצורך חיזוק עצמם, אישיותם, "יצירתם" ומאלה לא צריך באמת להתרגש יותר מידי.

      מה שכן, זה באמת מעצבן שאלה שקוראים לעצמם אמנים בגלל ספר כזה או אחר שהוציאו, שדיעותיהם די מצומצמות בנושאים כמובן, שהם לא הם עצמם.

      אל תצפי מהם להיות כמו ג'וליאנו מר.
      ובאמת צריך לעשות וכמה שיותר לעשות.

      חוה

השאר תגובה ל יהונדב פרלמן ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג