בננות - בלוגים / / ג'ים גרימסלי
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

ג'ים גרימסלי

את ימי החג האחרונים הקדשתי בין היתר לקריאה חוזרת בטרילוגיה המופלאה של ג'ים גרימסלי שמספרת את סיפור משפחתו ובגרותו של דן קרל.

הספרים בטרילוגיה הם "הטביעה שלי", "ציפורי חורף", ו"נחמה ואושר" שיצאו שלושתם בהוצאת גוונים.

מישהו מכיר את גרימסלי? אני מניחה שכן. מקווה שכן.

אני לא יודעת הרבה על הביוגרפיה של ג'ים גרימסלי, אבל מה שאני כן יודעת מספיק כדי שאבין שבספריו יש יסוד אוטוביוגרפי משמעותי ושאולי דן קרל, דמות שנוגעת ללבי כל כך, הוא בעצם בן דמותו של גרימסלי.

גרימסלי, כמו גם דן קרל, בן דמותו הספרותי, נולד למשפחה ענייה ומוכת אלכוהוליזם בצפון קרוליינה. באחד מהציטוטים המפורסמים  והבלתי נשכחים שלו הוא אומר:

"בשבילנו, אלה שגדלו בדרום, המשפחה היא שדה בו הטירוף גדל כמו עשבים שוטים."

זהו גם השדה בו גדלים הסיפורים של גרימסלי. סיפורים מטרידים וכואבים ויחד עם זאת כתובים בדיוק ורגישות שממלאים אותי בפליאה והתפעלות בכל פעם מחדש.

המציאות שגרימסלי מתאר היא מציאות של עוני ואלימות. של תסכול ואלכוהול. של דיכוי וסקסיזם. של אלימות מינית איומה. יש במציאות הזאת משהו שאיני יכולה לתארו בלי להשתמש במילה שאיני אוהבת, שמכילה בתוכה  המון שיפוטיות. אבל אני נאלצת לעשות בה שימוש. במציאות שגרימסלי מתאר יש משהו פרימיטיבי. כמעט קמאי. משהו פרימיטיבי שיוצר העוני הנורא הזה שמשאיר ילדים רעבים עם בטן חלולה.

ב"ציפורי חורף" מתוארת ילדותו של דן קרל, ילד עדין וחולמני, חולה המופיליה, שחי עם חמשת אחיו, אמו המסורה להם ואביו הגידם והאלכוהוליסט האלים. אלה חיים שיש בהם לא רק עוני אלימות וכאב. יש בהם פחד עצום מפני האב האלים ופחד על האם האהובה ועל עצמו.

שיאו של הספר במריבה האלימה של הוריו של דן בבית המכונה "בית המעגל". אני רוצה להביא לכאן קטע מהספר והכל נראה לי קשה כל כך, אלים כל כך, ובכל זאת:

"אבא רואה אותה ומתקשח.

הוא מדבר בקול שקט יותר, אבל אתה עדיין יכול לשמוע. , את כלבה כמו הכלבה הזאת," הוא אומר. קוויני מרחרחת את קרסולו, מביטה בו שעה שהוא מדבר. הוא מקרב את הסכין לראשה. " את בדיוק כמו הכלבה הזאת, את שומעת אותי?" זרועו מתרוממת עם הנצנוץ בקצה. מרחוק זה נראה כמו קשת קטנה ממתכת, אך לקוויני זה וודאי נראה כמו רעם שעה שחוד המתכת נוחת עליה. שוב ושוב ושוב. רק אחרי רגע אתה מבין מה הוא עשה. אז אתה כבר יכול לחוש את זה בכל גופך.

הוא מניף את הכלבה  הרפויה ברגליים האחוריות ומשליך אותה מיטלטלת מקצה לקצה אל היער."

 

אתמול כשסיימתי לקרוא את "ציפורי חורף" דיברתי עם חברה ובכעס וייאוש אמרתי שאני לא יכולה לשאת את כל האלימות הזאת שממלאת את העולם. שאני לא יכולה לשאת את כל הגברים האלימים האלה. אלה שלא מסוגלים לשאת תסכול ומוציאים אותו על אחרים. האגוצנטרים האלה שלא רואים דב ר מלבד עצמם.

 

אבל הנה מה שבכל זאת מפליא אותי:

בערב התחלתי לקרוא את "נחמה ואושר" שמספר את סיפור האהבה של דן קרל לרופא שעובד איתו בבית החולים בו הוא עובד. דן קרל של "נחמה ואושר" הוא כבר גבר בוגר, חולה המופיליה ונשא איידס. הומוסקסואל.

ומפליא אותי איך גרימסלי עצמו שעבר ילדות שכנראה לא הייתה שונה בהרבה מזו של דן קרל הצליח להיחלץ משם. הצליח לא להפוך לעוד גבר שתיין ואלים. הצליח לצאת ולהפוך לסופר כל כך רגיש. איך הוא הצליח לשמור על הרגישות הזאת? למה הוא הצליח ואחרים לא? ואיך הוא מצליח ב"נחמה ואושר" לכתוב את אחד התיאורים היפים ביותר של התאהבות שקראתי מימיי?

ואיך הגיבור שלו, בן דמותו, מצליח להפוך לגבר עדין ומלא אהבה? מה מאפשר את זה? ומה לא מאפשר את זה?

כמובן שאיני מכירה את ג'ים גרימסלי. אולי הוא אדם איום. אני לא יודעת. אבל אם לא, אם הוא מי שהוא מצטייר כסופר, אזי שהתשובה על השאלות ששאלתי קודם חיונית כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר. הלא כן?

והנה ציטוט מ"נחמה ואושר". משפט שמסומן בעותק שלי. משפט שאני לא רוצה לשכוח:

"פורד קם לגשת לאמבטיה, נזהר להיות בשקט. הוא חזר לצד המיטה ועמד שם, מסתכל בדן, מכורבל כמו גיישה בקפלי סדינים ושמיכות, פרח במיטתו של פורד. מישהו עם לב פועם, מחכה לפורד."

 

3 תגובות

  1. אין כמו אהבה כדי להחזיר את האופטימיות והאמונה בחיים

  2. אני נוטה להסכים איתך בחמישה שבועות ושלושה ימים האחרונים.

  3. קראתי את ציפורי חורף הפיוטי והיפהפה. תודה שהזכרת לי.
    וכן, זה מעורר השתאות איך אנשים עולים מתוך קשיים וטראומות ורקע שחור משחור לפעמים, ומצליחים להיות אנושיים ואחרים. אחד הדברים הכי מופלאים בעולם.

השאר תגובה ל אפרת ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג