בננות - בלוגים / / חדשות לבקרים
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

חדשות לבקרים

חדשות לבקרים.

 

הבוקר סיימתי לקרוא ספר שאהבתי. שריגש אותי וגרם לי לחשוב. ספר טוב.

כבר שבועיים שכמעט ולא קראתי.

אני עסוקה בדברים אחרים ולא מוצאת את הזמן.

הולכת לישון ונרדמת אחרי המילה השנייה. נופלת לשינה תשושה ומיוזעת.

אבל ביומיים האחרונים קראתי ספר. ספר טוב.

והבוקר כשסיימתי לקרוא אותו פרצתי בבכי.

בכיתי כי משהו בספר תפס אותי וגרם לי לבכות.

אבל בעיקר בכיתי כי נזכרתי כמה זה טוב לקרוא ספר טוב.

כמה שיש בזה עבורי עונג שמערב את כל החושים. כמה שזו המהות שלי, התמצית שלי. כמה שזה חשוב, וכמה קל לא להרגיש את החיסרון של זה כשזה איננו.

בלילה שמעתי ג'נסיס.

ג'נסיס המוקדמים עם פיטר גבריאל, שר את הקינה הגבריאלית קורעת הלב שלו: Selling England by the pound

אחר כך, לקראת בוקר, שמעתי את  This mortal coil  שרים את ANOTHER DAY

וחשבתי שאולי כדאי שאחד השכנים שלי יזמין אמבולנס, כי את מה שהמוזיקה הזאת עושה לי אפשר לאזן רק על ידי אינפוזיה של מלחים.

ובכיתי. כמה הרבה בכיתי. אבל אי אפשר שלא לבכות כששומעים את השיר הזה. כל מי שמכיר אותו יעיד על כך.

ובשעות הבוקר המאוחרות הכנתי לי ביצה מקושקשת. פשוטה. כל כך פשוטה. עם קצת מלח זרוע עליה.

והטעם של הביצה המקושקשת הזאת, הפשטות הזאת, יחד עם העושר של הצלילים והמילים שנותרו בי גרם לי לדעת בפעם המיליון שכל כך טוב לחיות.

 

 

18 תגובות

  1. אני אוהבת אותך.

    me, I'm just a lawnmower: you can tell me by the way I walk

    • מצגת דמעות

      הבלוג שלך הוא הבכנליה של הבנליה.
      אמא שלי אמרה פעם שקשוחי הלב הם הבכיינים הגדולים ביותר

      • אני תוהה מה לעשות עם התגובה הזאת.
        למחוק אותה כי היא מרושעת ומעליבה?
        להשאיר אותה בשביל האותנטיות?
        להתגונן?
        לתקוף?
        לא בא לי לעשות כלום.
        את/ה חושב/ת שאני בנאלית? שיבושם לך.
        את/ה רוצה לרמוז שליבי קשוח? שיהיה.
        יום טוב שיהיה לך. אולי אם יהיה לך יום טוב יהיה לך פחות דחף מרושע קטנוני ופחדני לפגוע באחרים.

        • זה בלוג של קמתי,התלבשתי,אכלתי,בכיתי,
          שמעתי בלחסן,התמוטטתי,עצוב לי,בכיתי,
          עזבו אותי,נסעתי לפריז,בכיתי,חזרתי מפריס וחשבתי על מר גורלן של חוסות
          מוכות,בכיתי,אכלתי,בלחסן,פיטר גבריאל,
          בחור עובר ברחוב – חתיך! בכיתי,התאכזבתי
          מבלחסן,גבריאל פיטר,כל יום כל יום אני מאבדת בחור יפה ברחוב שלא היה לוקח לי את הכרית.
          כמה עוד אפשר? מי יכול להתייחס למונולוגים האלה ברצינות? את בת שש עשרה?

          • אפשר לא להיכנס ולא לקרוא. זה לא חובה.
            אפשר לגלות רוחב לב ולשתוק, גם אם זה מה שאת/ה חושב/ת.
            אפשר. לא?

          • יאללה, ויתרתי, אין תוחלת

            טוב. שיהיה כמו שאת כותבת. באמת הזכות
            לרחרח בית שחי של מישהו אחר אינה נעימה
            אפילו שהריח הזה מרוח על המסך אצלך בבלוג. לוקח מרחק.

          • ועל זה אפשר לומר: ברוך שפטרנו.

          • תגובה מרושעת.

          • הכוונה כמובן לתגובה עם בית השחי של

            האלמוני הסדרתי

    • תודה לי. אוהבת בחזרה.

  2. ל-citizen of hope and glory-
    אליענה, מזדהה עם תחושת הרגש המלא המציף שהעברת. היא נמצאת גם אצל הרבה אנשים, וכל אחד סגור בדלת אמותיו, ורק כשפתאום נפתחת הדלת, כמו בפוסט הזה, רואים את האחים. פעם טיילתי בכפר שכוח אל בפרובאנס, בשעת בוקר, כולם בעבודה, תרמיל-הר על הגב, וקול של נערה/בחורה אחת שרה בקע מהחלון, והיא שרה אז את פיטר גבריאל (משהו מתוך התקליט so), ובלי שראיתי אותה צפה התחושה הזו (וגם אז ליווה אותי ספר, מנזר פארמה).

    • שורש יהודה, חוטר בית ישי

      לא ברור מה את שומעת גנסיס ומורטל קוייל זה מלפני 30 שנה! והתיישן! מה אכפת לך סיילינג אינגלנד בי אפאונד? מה את גרה באנגליה? ואולי בגלל זה את בוכה כל הזמן?
      ולא ברור ממה בכית? משיר מספר? מזלך הטוב. תמשיכי לבכות מזה ולא ממוות וחולי ואבל. באמת, תתבגרי, והפוסט מאוד ילדותי וגם בשביל מה העלת אותו לנט? לא עדיף היה לספר על המקרה המביך הזה לקומץ חברים בלבד מאשר לשתף את כל הבננות, שגם ככה עצביהן מרוטים כי אף אחד לא קורא את השירה שלהם?

    • וואו נעם, איזו פיסת חיים נהדרת.
      "ורק כשפתאום נפתחת הדלת רואים את האחים" – זה משפט נפלא וזו גם התשובה למקטרגים שטוענים שהחשיפה הזו מיותרת (אבל מגלים בקיאות מפתיעה בתכני הבלוג ה"לא מעניין").

    • תודה רבה נעם. על המילים, על ההזדהות, על רוחב הלב.

  3. גם אני סקרנית לדעת איזה ספר היה הטריגר לכל המלחים האלה אצלך…(-:

    ותגובות מהסוג שמופיע כאן צריך פשוט למחוק ולשכוח. מי שלא רוצה, שלא יקרא, אין שום סיבה לבזבז על זה גרם של אנרגיה.

השאר תגובה ל אליענה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג