בננות - בלוגים / / כאפות לפנים
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

כאפות לפנים

זה עלול להיות הפוסט הכי אמיתי וכואב שכתבתי אי פעם.

אני גם בטח אתחרט עליו.

כמה כאפות לפנים אני חוטפת בזמן האחרון.

אז המצב הוא שכבר חצי שנה אני לבד. רוני עזב את הבית בנובמבר.

מאז אני כל הזמן אומרת לעצמי שאני צריכה לשקם את עצמי, אבל בכל פעם שאני מתחילה לעשות את זה דעתי מוסחת ממשהו ואני שוכחת.

לשקם את עצמי לאו דווקא מהפרידה הזו, אלא מ38 שנים שבהן אף פעם אף אחד לא ראה אותי.

נדמה לי שמהיום שנולדתי אף אחד לא ראה אותי.

ואני כל כך רוצה כבר שיראו אותי. אני לא יכולה יותר להיות בלתי נראית. אני מתפרקת מזה. רוצה לצעוק את זה, לצרוח את זה, לזעוק את זה, ולא יודעת איך, כי כשאת בלתי נראית את גם בלתי נשמעת.

יותר מתוחכמת מדני דין אני.

וזה  מוזר כי יש לי הורים אוהבים ורק לפני שבוע ביום ההולדת שלי ישבו אצלי בחצר יותר מעשרים אנשים שכולם באמת אוהבים אותי במידה כזו או אחרת, ולמרות כל זאת אני מרגישה לא קיימת בצורה הכי מכאיבה שיש.

הייתי רוצה שרק פעם אחת, רק פעם אחת, ארגיש קיימת. ארגיש נראית. שמישהו יראה אותי.

כל הזמן אני לשירותם של אנשים אחרים.

מטפלת, מלמדת, מנחה, כל הזמן נמצאת שם בשביל אחרים, ובשביל המשפחה שלי הייתי מהרגע שנולדתי.

ואני לא יכולה יותר. רוצה לצעוק הכל החוצה ולא מצליחה.

רק שמישהו יראה אותי. פעם אחת. שמישהו יגע בי ויראה אותי ויגיד לי "אליענה, אני רואה אותך."

זה נשמע פתאטי. זה נשמע עלוב. אני לא יכולה יותר עם העליבות הזאת ותחושת האפסיות הזאת.

והיה ברור כל כך שאני ארגיש ככה אחרי שאראה את גבריאל הערב.

כי על גבריאל השלכתי את הכל ומרוב שהתחננתי לפניו שיראה אותי לא יכולתי לראות אותו.

וקרוב לוודאי שאני האישה הכי מתפקדת במדינה הזאת ומחר אני אקום לעוד יום של תפקוד מושלם ונתינה אינסופית לאחרים, אבל אלוהים אדירים, איפה אני?!

ובבקשה אל תרחמו עלי ואל תעוצו לי עצות נבונות כי זה רק יגרום לי להרגיש עלובה יותר.

ואין מה להגיד, ואין מה לחשוב, הפצע של כולנו הוא בדיוק אותו פצע רק שאני הלילה לקחתי אותו לאקסטרים.

אלוהים אדירם, שמישהו יראה אותי כבר לפני שאני אמות כאן, בלתי נראית ובלתי נשמעת.

 

28 תגובות

  1. זאת התפילה של כולנו שמישהו ממש יראה אותנו ואולי גם ישמע

    • ואולי רואים אותך ואת לא רואה שרואים
      ולא שומעת ששומעים שימי לב לניואנסים הדקים סביבך ותגלי שכל אלה שאת נותנת להם רואים ומעריכים ויודעים

  2. את מדהימה. חצי שנה מאז שהחבר שלך עזב ולא מילאת את הבלוג שלך בהתמודדות מילית.
    אגב, חוץ ממצגת הקנאה שהשארתי לך בפוסט הקודם מה שנרשם אגב בהמון חיבה והערצה, אני חייבת להוסיף שאת מרעידה בי מיתר בכל פעם שאני קוראת אותך ואם גבריאל לקח אותך לאקסטרים אז מה צריך יותר מהידיעה שיש בך את זה לשני הכיוונים? בתור מי שכבר לא מוכנה ללכת לשום כיוון אני יכולה לדווח לך שזה די משעמם ואפור ואז בכלל גם נהיים מן שקופים כאלה ומתקמטים מהר:) 

  3. נראה כי גבריאל הוא סימפטום.

    כפי שאת חשה בלתי נראית כנראה שגם את לא רואה אדם אחר שחש בלתי נראה, כי אנו תמיד מחפשים את הלא מושג או הלא אפשרי.

    חפשי את הקרוב המוכר והאפשרי – מבלי לוותר על כך שתוכלי להיראות ולהישמע – כמובן.

    תבלי בפאריס, ושהשמיים מעלייך יתבהרו במהרה…

  4. 38 שנים שבהן "אף פעם אף אחד לא ראה אותי". האמנם ? את יכולה להיות בטוחה בזה ?

    האם את רואה את עצמך, נמצאת עם עצמך באמת? הצלחת אי פעם ולו לשנייה ?
    כי אם לא, כמה אנשים שלא יקיפו אותך, וכמה מאמצים שלא ישקיעו בלראות אותך ממש, את לא תרגישי את זה.

    לפי מה שנראה, יש לך משפחה ואנשים שאוהבים, מה חסר ? ללמוד לאהוב אותך ולא להזדקק לאנשים בלתי מושגים בכדי ליפול שוב ושוב משנאה עצמית.

  5. גיורא פישר

    שלום אליענה
    את לא היחידה הנושאת תחושות דומות.
    השיר "פנינה" מדבר (בין השאר) על הפער בין היחס של האחרים אלינו ותפיסת "האני" שלנו.

    את פנינה!

    פנינה

    כְּמוֹ גַּרְגֵּר חוֹל
    שֶׁנִקְלַע בְּצִדְפָּה אֲנַחְנוּ
    מֻתְקָפִים, מִתְכַּסִּים
    בְּפֶצַע עַל פֶּצַע
    גֶּלֶד עַל גֶּלֶד

    גַּם אִם נַּבְהִיק כִּפְנִינָה
    נַרְהִיב בְּיָפְיֵנוּ
    נִהְיֶה לְחֶמְדַּת אֲחֵרִים,
    עֲדַיִן יִשְׁתַּקְפוּ
    מִגַּלֵּי הָאוֹקְיָנוֹס
    צִדְפָּה מְבֹהֶלֶת
    וְגַרְגֵּר חוֹל

    מתוך הספר "אחרי זה"

    • ענת לויט

      השיר של גיורא נפלא. תולה אותו מעל שולחני כתזכורת. ואת מילותייך, אליענה, קראתי באישון ליל וחלמתי עלייך. הייתי מזועזעת. אני שמכירה אותך מאז היותך ילדה. לא ידעתי על רוני… לא ידעתי שאת בת… אליענה כל מה שאמרת לי לא פעם ואי פעם – אנא תאמרי לעצמך בוקר בוקר ולילה לילה. העבודה הפנימית היא קודש הקודשים. היא מסע אינסופי באפלה, אבל רק היא אמורה להמציא את שברירי האור – זה שבתוכך. וכל השאר מילים מילים מילים. רק במה שלא מעלים על הכתב ובמה שלא אומרים אלא בפנים, בשקט ולעצמנו. שם המזור. ואני כאן (לא בבלוג) בשבילך תמיד.

    • כה נכון גיורא

    • מירי פליישר

      שיר נהדר לאישה נהדרת

  6. יעל ישראל

    אני רואה אותך, ואני אוהבת את מה שאני רואה. אני רואה אותך דרך מה שאת כותבת, ומחכה תמיד לקרוא אותך. וקוראת אותך בשקיקה. וכידוע, אני לא קוראת נלהבת של הרבה אנשים.

  7. תודה לכל המגיבים. תודה ענת ותודה יעל ותודה גיורא על השיר המקסים.
    אני לא יודעת מה קרה לי אתמול בלילה. הכל היה כנראה יותר מדי. אבל כל מה שכתוב כאן הוא באמת חלק מהחוויה שלי את החיים האלה, וזו חוויה בלתי נסבלת.

  8. אליענה היפהפייה והנוגעת ללב
    אני מזדהה אתך נורא. כולל החלק של להשליך המון על מישהו ולא להיות יכולה לראות אותו. ואני מקווה שעכשיו שכן ביטאת טיפונת את הצורך שלך, תגובות שתקבלי כן ייתנו לך קצת תחושת נראוּת.
    חיבוק ואהבה ממני.

  9. מירי פליישר

    אליענה יקרה. כמי שחוותה תחושה,צער,עלבון וזוועה כזו
    אספר לך שהרבה שנות טיפול טוב נשאו קצת פרי. האמיני!
    את כולך יופי רגישות וכשרון. עוד קצת וגם את תראי את זה. סבלנות את כבר בדרך הנכונה. האמיני לי!

  10. חני ליבנה

    אליענה אני רואה אותך ללב ואת מדהימה ואמיתית וחזקה, מכירה את ההרגשה הזו, היא מופיעה והולכת, ומביאה אתה דבר חדש, שיגרום להיות נראים, נשמעים, הפוסט שלך מרגש אני שומעת אותו , באוזני

    {באמסטרדם השבוע שמענו בתי ואני את גבריאל לילה שלם, שוב ושוב ובכינו}

  11. אין מה לומר. חוץ מלהשתהות על היכולת שלך לחלוק את הרגשות הכי קשים, ברוק, בדיסטורשטיין וללא רצון לחמלה. אבל ששוככת הסערה, משהו חוזר מן המבול הזה. והוא, היא לא נכנס/ת במילה.

    מקדיש לך שיר מעומקי אהבתי לך.

    ***

    אל תגיד לה לעולם למה אתה אוהב אותה
    ___________________________________

    אפילו אם אתה חושב שאתה יודע מה אתה מרגיש בתוכך,
    אפילו אם מצאת את המלה הנכונה לתאר את התחושה,
    אפילו אם אתה מרגיש, שהיא לא תחפש שגיאות כתיב באצלך
    (ובשיר שלה) האמת היא

    שאתה לא יכול להגיד לה באמת, למה אתה אוהב אותה !

    וכל פעם שתנסה, תחזור אותה התחושה.
    כשהמלים החדשות שיצאו מפיך, יהפכו מיד לישנות, ובזמן
    שאתה תכין מלים חדשות ומדויקות יותר, שוב תשתלט עליך ההרגשה
    הנמוכה

    ואתה תשתנה, אך תישאר מאחור, תקוע עם עט וניר שרודפים
    אחרי תשובה
    לשאלה
    ללא
    תשובה
    ללא
    מלה

    אז אם היא שואלת אותך, למה אתה אוהב אותה,
    תגיד – אני אוהב, וזהו !
    ו"למה" היא שאלה
    שהאדם עדין לא מצא לה תשובה.
    אפילו השירה עומדת עירומה
    כשאתה שואל: למה לכתוב שירה?
    וכשתשאל אותה בחזרה, למה היא
    שואלת אותך, על מקור
    האהבה, אתה
    תראה,
    שגם לה אין שום
    תשובה, למה היא שואלת
    אותך ואיך מכניסים את האהבה למלה.

    מתוך "מגמד הצלקות" (2001).

    • תודה מירי ותודה חני ותודה מתי אהוב נפשי.

      • אליענה אהובה
        אני אחת מאותן א/נשים שישבו אצלך בחצר בערב הקסום ההוא. כמות של אהבה וחום נשפכו שם כמו נהר הגאנגס המבורך. קצה בכל האנשים שכתבו כאן פסיכולוגיה בשקל, תאהבי את עצמך ויאהבו אותך אחרים וכל החארטה. יש לך זכות שיראו אותך וזכות להיות נאהבת וזכות לחיות בשפע ושמחה. אוהבת אותך.

  12. חשבתי על משהו מעודד:)

    ובמקום שבו יש ספק – תן אמונה
    במקום בו יש יאוש – תן תקוה
    במקום שבו צללים – אור
    במקום שבו עצב – שמחה

    עשה שלא אתאווה להיות מנוחם
    אלא מנחם
    שלא להיות מובן – אלא מבין
    שלא להיות אהוב אלא אוהב

    http://www.youtube.com/watch?v=kodhD3sAkBo

  13. אליענה תתעודדי
    את חייבת
    ברור שרואים אותך ואוהבים אותך על מי שאת ועל מה שאת מביאה לכל האנשים שסובבים אותך
    וקולך כה צלול ומהדהד – איך אפשר שלא לשמוע אותך ????
    צ'יר אפ ומיד 🙂

  14. הי אליענה,
    כתבת כאן בצורה פתוחה, אז אנצל זאת גם אני.
    הרבה פעמים אני קוראת אצלך וחושבת, לבחורה הזאת יש כשרון אמיתי. ואני מאמינה, מובן שזו רק דעתי, שאולי כדאי לנצל את המקום אליו נקלעו חייך, ולהשקיע זמן בכתיבה. כתיבה ממש כלומר, לא רק בבלוג. כי יש לך את זה ובגדול. פעם כתבת (ועכשיו זה הוסר): בקרוב אהיה סופרת. ואולי הקרוב הזה קצת יותר קרוב?

    את מדברת על נראות. ליצירה לפעמים יש כוח שליוצר עצמו אין. כי היא מגיעה רחוק ממנו. תשאבי כוח מיוצרים כמו גבריאל , ממשוררים, סופרים, ממוסיקאים. אבל מה אם לקחת את הכוח הזה ולבנות את הקול שלך?

    מאחלת לך בהצלחה , מקווה שדברים יתרקמו בהתאם לבחירתך.

  15. אליענה היקרה, אם לא תלמדי לראות את עצמך, איש לא יראה אותך.

  16. המעט שאני יכול לומר לך הוא:
    חג שבועות שמח!
    ביום הזה ההר יכול להתבקע וכל העם יראה את הקולות, ואולי גם את קולך!

  17. גם אותי לא רואים, לא ממש רואים. פעם היה משהו אחד שראה, לרגע.

השאר תגובה ל נטלי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג