בננות - בלוגים / / ביקור בחברון
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

ביקור בחברון

ביקור בחברון

 

הזיכרון שאיתו הלכתי לישון בלילה היה זיכרון האשפה.

בתחילה הרגשתי רק בריח. בצחנה שלא יכולתי להבין מה מקורה. עד שהבטתי למעלה.

השוק שבעיר העתיקה של חברון מקורה על ידי רשת מתכת כזו. כמו גדר של לולים. ועל הרשת הזו

זורקים המתנחלים החיים בעיר חברון את האשפה שלהם. הרבה אשפה. אשפה מצחינה. חיתולים משומשים, אריזות ריקות של מזון, שאריות מזון רקוב, גללים ועוד ועוד אשפה.

רוב החנויות בשוק ריקות.

ילדים רצים אחרינו ומתחננים שנקנה מהם איזה צמיד או מחזיק מפתחות בחמישה שקלים.

בכניסה למערת המכפלה יש מחסום שכמותו לא ראיתי ושני חיילי מג"ב עייפים, אבל ערניים מספיק

בכדי לעצור כל פלסטיני ממין זכר שגילו עולה על שנתיים.

השוטר דניס שנדמה שעלה לפני חצי דקה מצרפת מעכב אותנו.

"אני לא רוצה לפתוח לכם תיקים הוא אומר."

ואני תוהה אם גם הוא מריח את צחנת האשפה. והאם הוא מעכב את המתנחלים, או שמא רק אנחנו מעוכבים כאן בחברון.

אחד הילדים מראה לרוני את האופניים שלו. חסר להם פדאל אחד והחוט שמחבר את הברקס הקדמי ניתק. הוא מבקש עשרה שקלים כדי לתקן את האופניים שלו.

עיר כל כך עצובה.

היא הייתה יכולה להיות עיר תיירותית משגשגת. עם הגפנים הנפלאים שגדלים סביבה, ומסורת ניפוח הזכוכית, והעיר העתיקה היפהפייה, והגברים החברונים עם עיני התכלת שלהם.

במקום זה העיר העתיקה עטופה באשפת המתנחלים והשוטר דניס מעכב אותנו.

בסוף הוא נותן לנו ללכת.

 

8 תגובות

  1. עצוב.

    רק השבוע נחרדתי לגלות שרחוב השוהאדה למעשה סגור מאז הטבח של גולדשטיין.

    עצוב איך מעשים אלימים ואכזריים קובעים עובדות בשטח כאן אצלנו.

  2. יעל ישראל

    כמה עצוב תיאורך. ובכלל, כמה עצוב. כל זכר מעל גיל שנתיים…

  3. גם הבלוגיה היתה יכולה להיות עיר תירותית משגשגת ואני מבקשת סליחה על הפוסט העוכר והמעכיר ומקוה שעכשיו נוכל להנות בצותא

    • אני לא יודעת אם ענת זו ענת. נורא מוזר כאן פתאום.
      אם זו ענת- זו גדולה לדעת להודות בטעות.
      ואם זו אינה ענת- את/ה כנראה אדם די חולה.

  4. הפוסט הזה שפרסמתי על הביקור בחברון זכה למספר צפיות ממש מביך בגודלו (הזעיר).
    זה מעציב אותי.
    זה באמת לא מעניין אתכם?
    באמת לא אכפת לכם?
    מה שווה כל הספרות היפה שאתם כותבים?
    באמת- מה ערכה של ספרות אם אין לצידה הומאניות? חמלה? מוסר? חוש צדק בלתי מתפשר?
    הקריאה כאן בימים האחרונים, בעיקר בפולמוס בעקבות הביקורת של אמנון נבות גורמת לי לחשוב שאני לא רוצה להשתייך לעולם הזה של הספרות.
    פתאום העובדה שאני לא מצליחה לפרוץ קדימה נראית פחות טראגית.

    • תאור עצוב על מה שמלחמות מעוללות שני הצדדים יוצאים בשן ועין: עוני, מצוקה, ילדות ונעורים אבודים, תלישות והיקרעות משרש, זלזול ואובדן ערך האדם וכבודו- הם מקצת הנזקים משני עברי המתרס -הם ואנחנו תמידץ צריך שניים לטנגו ,והמחול הזה נראה יותר כמחול החרבות יותר מאשר מטנגו. כתבות כמו שלך ,אליענה, מעוררות מודעות מדליקות נורה ,טורדות מנוחה אך חשובות.

  5. אליענה, נורא מה שאת מספרת, ולצערי נראה שזה ייגמר בהרבה יותר רע מזה.

    כתוב על הקיר, אבל עיניים להם ולא יראו.

השאר תגובה ל אליענה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג