בננות - בלוגים / / רוצחים
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

רוצחים

 

מתי הפכנו להיות רוצחים?
כבר ב 48? ב 67? בדצמבר 2008? בין לבין?
מתי הפכנו להיות אדונים, אדנותיים, יהירים, חסרי חמלה?  רודפי בצע, גזענים?
שוב ושוב אני נמלאת בושה למראה העם שאליו אני משתייכת.
שוב ושוב איני יודעת לאן אוביל את הבושה, איך נוכל לכפר על מעשינו, איך נוכל ללמוד לנהוג אחרת.
אין לי תשובות.
בבקשה צפו בוידאו הזה. 

http://www.notes.co.il/gross/55316.asp

 

9 תגובות

  1. אי שם בין לבין, בין כל התאריכים שהזכרת וגם קודם, לאט לאט, טיפין טיפין. תמיד היו בינינו רוצחים חסרי מצפון ולב, תמיד היו גזענים, תמיד היו אלימים, גם אצלינו וגם בכל חברה אחרת. מה שמסוכן באמת הוא הפיחות הזוחל ההדרגתי, שבמסגרתו, מאחורי חומות בצורות, מבלי משים הפך את האלימות, הכוחנות, האטימות והגזענות לקונצנזוס, למובן מאליו, לדבר שלמרבה האבסורד, התנגדות לו נתפסת כבגידה.

  2. מירי פליישר

    נורא
    אי אפשר להכניס את הראש לאדמה ולומר לא ראיתי.

  3. הזדעזעתי כשצפיתי בזה לראשונה, ואני מזועזע שוב. גם כתבתי דבר-מה בעקבות האירוע הזה (זה הבשיל בי כבר זמן מה, אבל האירוע הזה שימש לי טריגר לכתיבה הממשית), ואולי אשתף בהמשך.

    אני מתקשה לכתוב לך את כל מה שאני חושב על העוול המקומם הזה גם – בין היתר – משום שהטרמינולוגיה שלך (בעיקר בכותרת, שמכוונת לכולנו?) והזיקה שיצרת לארועי 1948 מכבידות עלי. את ואני, כבר אמרתי לך, מבינים את הצורך – בשיקולי רציו ובשיקולי מוסר – לסיים את הכיבוש בהקדם, אבל יש פערים ביני לבינך באשר לתפיסת הקונפליקט. כן. העם, אליו אנו משתייכים, אחראי לעוול הבלתי נסבל שמתרחש כאן כבר למעלה מארבעים שנה, אבל אני לא יכול שלא להטיל אחריות גם על העם האחר, שאנו חולקים איתו את האדמה הזו. לא היתי כותב זאת עכשיו לולא הכנסת למשוואה את 1948. אין מלחמות בלי פשעי מלחמה, אבל 48 באה (כמו שהמתמטיקה יודעת לספר) אחרי 47. וזו לא רק מתמטיקה. זו גם היסטוריה. וחלק מהחרא שאנחנו כולנו אוכלים כאן קשור גם להחלטה של העם האחר ב – 47, (דחיית תכנית החלוקה) שחזרה על עצמה גם ב – 2000. אני מודע לפערים העמוקים בנרטיבים השונים (של קמפ דיוויד 2000), אבל עם כל הכבוד לפוסט מודרניזם, אני עדיין מאמין בעובדות היסטוריות.

    ראי כמה הרחבתי, וזה לא המקום. כי המת, אבו רחמה, מוטל לפנינו. ואני אבל מאד. כמוך.

    שיבואו ימים טובים.

    • אני מסכים עם כל מה ששחר מריו כתב על המקרה המתועד בכתבה ועל הניתוח ההיסטורי.

      רק היה חסר לי שתפליגי עד לצליבתו של ישו ותאמרי: "ידינו שפכו את הדם הזה".

      אני ובנַי אנשי שמאל ושרתנו שירות קרבי ארוך גם "בשטחים הכבושים". זה לא שלא נתקלנו במראות לא נעימיםׁ אני שרתתי עד האינתיפדה הראשונה שהייתה פחות אלימה) אבל אני יודע מבני שבמקומות שהם היו הם דאגו לרסן במידת הצורך את חבריהם.

      זו הטענה שלי אל השמאל (ביחוד זה הקיצוני) זנחתם את השטח וביהירות זהבה גלאונית אתם מכים על חזינו באשמה בלי לקחת חלק בנטל ולדאוג מבפנים לשמירה על אמות מידה מוסריות. חטאכם הגדול הוא סירוב לראות את אחריות הצד השני למתחולל ,ובכך אתם מרחיקים את הציבור השפוי מהמטרות הנכונות של סיום השליטה בשטחים.
      יש לנו נטייה לא להאמין לדברי מנהיגינו (הם הרבה פעמים הרוויחו את זה ביושר) אבל נאמנים עלי דברי ביל קלינטון בקשר לאשמים בכשלון ועידת השלום בקמפ דיוייד.
      בברכה
      גיורא

      • גיורא- קצת מדאיג אותי שמה שיש לך להגיד אחרי המקרה הזה הוא האשמות של אנשי שמאל.

        • גיורא פישר

          שלום אליענה
          לא ראיתי טעם לחזור על דברים שנאמרו קודם בבהירות כה רבה על ידי שחר מריו. ציינתי במפורש את הזדהותי עם דבריו על המקרה המזעזע והניתוח ההיסטורי של התהליך ההיסטורי.

          אני חוזר וטוען שההסתכלות החד צדדית שלך ושל חברייך על מה שקורה (ואני לא מתייחס למקרה שתועד כאן) מהווה תרומה להמשך הכיבוש והסכסוך.
          היו שותפים מבפנים בנשיאת הנטל הביטחוני! שחבריכם ובניכם יתגייסו ליחידות הקרביות וישפיעו על חבריהם לשמור על המוסר. תפסיקו להיות עיוורים ולחפש תירוצים כדי להצדיק את הפלסטינאים בכל מקרה גם אם העובדות מצביעות הפוך. בכך אתם מגכיחים את עצמכם ומרחיקים את הציבור.
          העמדה המתנשאת ,והטלת האשמה "על כולנו" היא לפי תפיסתי הוספת חומר בעירה במקום נסיון לגשר בין העמים.
          בברכה
          גיורא

    • כן, אני מודעת לטרמינולוגיה הבעייתית והצורמת.
      ככה הרגשתי כשראיתי את הסרט. שכולנו אחראים. (למרות שברור שלא כולנו רוצחים).
      אחד הדברים הכי מכאיבים בסרט הזה (פרט למוות כמובן שאין מכאיב ממנו) הוא האופן שבו מתייחסים החיילים למה שאירע. איזו אדישות למראה ההרג שגרמו. איך הקצין הזה שם, עדיין מעז להתנהג ביהירות, באדנותיות. איך הוא ממשיך לבזות ולהשפיל אותם גם אחרי שאחד מהם מוטל מת על האדמה.
      ההיסטוריה היא מורכבת.זה ברור גם לי. אבל אני רוצה שניקח אחריות ושנפסיק את הכיבוש האיום הזה. ואך כל הפשעים שהוא מכיל בתוכו וגורר אחריו.

      • זו הייתה תגובה לשחר מריו.

        • ועוד דבר לשחר מריו- אני רוצה מאד מאד להמליץ לך לראות את הסרט "יומני נחמני" שעשתה דליה קרפל.
          אתה מוזן גם לבוא ולראות אותו אצלי בבית (אם תתקשה להשיג אותו)(וכמובן גם אם לא ).

השאר תגובה ל גיורא פישר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג