בננות - בלוגים / / כוורת- סיפור
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

כוורת- סיפור

כוורת

 

 כשמרתה החליטה לנסוע לסין, היא התנהגה כאילו זה ברור לגמרי שאני אבוא אתה. היא כל הזמן אמרה לי משפטים כמו "ברור שאני רוצה שתבואי איתי, את החברה שלי לא? ", ואני הייתי כל כך מאושרת לשמוע את המשפטים האלה, למרות שלא הצלחתי ממש להאמין לה. לא שזה היה משנה משהו, הייתי הרי באה אתה בכל מקרה, איכשהו הייתי מצליחה לדחוף את עצמי. אם היא הייתה נוסעת לבד, ואני הייתי נשארת פה, הייתי משתגעת לגמרי.

אחרי שמרתה החליטה לנסוע לסין, היא התחילה לקנות כל מיני ספרים ומדריכים על סין. זה קצת הפליא אותי, כי זה היה ברור לשתינו שהנסיעה הזו היא לא ממש מטעמים תיירותיים, אבל לא אמרתי לה כלום. היא התנהגה כאילו אנחנו נוסעות לבלות, כאילו זה איזשהו טיול שתכננו ביחד ושהולך להיות מהנה ורומנטי, היא התחילה לארוז שבועיים לפני שטסנו, ועל כל דבר התייעצה איתי אם כדאי או לא כדאי לקחת, וכל הזמן הזה אני שתיתי בקבוקים שלמים של כל מיני מרגיעים טבעיים מפסיפלורה, והתלבטתי אם כדאי להתחיל גם עם ואליום. רק רציתי משהו שירגיע קצת את הפחד. אבל שום דבר לא הצליח להרגיע אותו. הוא היה שם , כמו כאב שיניים שמציק ולא מרפה, הפחד היה שם כל הזמן.

בכל זאת גם לי וגם למרתה היה חשוב מאד להתנהג כאילו הכל כרגיל, שתינו לא העזנו לדבר על הדברים שיכולים לקרות אחרי שמרתה תפגוש את אמיל. אני לא דיברתי על זה כי רק המחשבה על מה שעלול לקרות גרמה לי להתחיל לרעוד בכל הגוף, ומרתה- אני חושבת שהיא פשוט ריחמה עלי.

כמה ימים לפני הנסיעה, בזמן שדחפתי כמה בגדים לתוך המזוודה, ראיתי שם את השמלה הירוקה של מרתה. היא לא לבשה אותה אפילו פעם אחת מאז שנפגשנו, שאלתי אותה כמה פעמים למה היא לא זורקת אותה לפח, היא סתם תפסה מקום בארון, ומרתה תמיד אמרה שהיא אדם סנטימנטלי, וחשוב לה לשמור את השמלה שאמיל כל כך אהב. ותמיד אחר כך היא הייתה מזכירה לי שהיא אוהבת רק אותי, ואמיל שייך לעבר הרחוק שלא יחזור אף פעם.

לא הייתה לי שום בעיה לשכנע את עצמי שמרתה רוצה פשוט להחזיר לאמיל את השמלה, לסגור מעגל. אבל אז פתאום נזכרתי שבעצם אני לא מבינה למה אנחנו נוסעות לסין, או למה מרתה רוצה לפגוש את אמיל אחרי כל הזמן הזה, למה היא ישר רצה לקצה השני של העולם כשהוא פתאום כותב לה אחרי כל כך הרבה זמן.

סגרתי את המזוודה והתיישבתי עליה אפילו שידעתי שככה כל הבגדים של מרתה יתקמטו  ואתם השמלה הירוקה הנוראה הזאת, וניסיתי לחשוב בהגיון. זה היה קשה, כל הגוף שלי רעד.  ניסיתי לנשום עמוק ולנסות להירגע, אבל הרעד רק גבר, חשבתי על איך זה יהיה לחיות בלי מרתה, והבנתי שזה פשוט לא אפשרי.

חשבתי על זה שכבר חודש, מאז המכתב של אמיל, אנחנו חיות בשקר, מעמידות פנים כאילו שום דבר לא קרה, כאילו הכל כרגיל. הולכות כל שבוע להיפגש עם החברות שלנו, כאילו אנחנו עדיין חלק מהן, וכשכולן יושבות זוגות זוגות, אני ומרתה מסתובבות בחדר, מגישות שתייה ואוכל, אפילו שאנחנו לא המארחות. כל יום אני חוזרת מהעבודה, ויודעת שמרתה לא ישבה כל היום על המחשב ועבדה, אלא חיטטה בכל הארגזים הישנים שלה, קראה את המכתבים שלו, הסתכלה בתמונות שלו. אני יודעת אבל מדחיקה טוב טוב, כי אין שום דבר שאני יכולה לעשות עם הידיעה הזאת, אין לי שום דרך להלחם, וגם אם אני אלחם, אין לי שום סיכוי לנצח אותו.

ואנחנו ממשיכות להתנהג כאילו כלום, אבל בעצם שתינו יודעות שמשהו גדול קורה כאן, משהו שגדול משתינו, משהו שהשורשים שלו נעוצים עמוק  באבולוציה.

ניסיתי שוב לחשוב על החיים בלי מרתה. אני אוכל למצוא מישהי אחרת, אבל זה לא יוכל לקרות מיד, תהיה איזושהי תקופת צינון, צריך איזושהי תקופת אבל. בפנים ידעתי שזה לא ילך. אם מרתה תלך ממני אני לא אוכל להמשיך, אני לא אוכל לקום שוב כל בוקר וללכת לעבודה, אני לא אוכל לחזור כל יום לבית שהיא לא תהיה בו. זה יהיה כמו קודם, לפני שפגשתי אותה, נכון שחייתי, אבל לא היה שום דבר מעבר לזה, פשוט הייתי כאן, אבל לא היה לי כלום, לא שמחתי, לא עצבתי, פשוט הייתי, בלי להבין למה, בלי להבין מהי התכלית לכל זה, אבל אפילו מחשבות התאבדות לא היו לי, לא היו לי מחשבות בכלל חוץ מאשר על דברים הכרחיים, מה צריך לקנות במכולת, מה צריך לעשות בעבודה. הדבר היחיד שהביא גלים לים השקט שהייתי היו הדבורים. כל בוקר הגעתי למכוורת והסתכלתי עליהן, ראיתי את המאבק היומיומי שלהן, את כל הפעולות שהן עושות יחד, תמיד בסדר מופתי, כל אחת יודעת את מקומה בדבורית, ועם זאת, עם כל כך הרבה אהבה למלכה שלהן, עם כל כך הרבה דאגה לזחלים הקטנים, עם כל כך הרבה הקרבה. אהבתי אותן באמת. דאגתי להן בחורף, שלא יהיה להן קר, שיהיה להן אוכל, דאגתי להן לתרופות, שלא יהיו חולות.

 כשמרתה הגיעה הכל השתנה. התחלתי להרגיש כל הזמן, לא רק עם הדבורים, גיליתי כל כך הרבה דברים, גיליתי שיכולה להיות לי אהבה, שמותר לי, למרות שאני אוהבת אותן, ולא אותם. טוב היה לי עם מרתה כל הזמן, טוב היה לי לנשום את האוויר הקריר של החורף ולדעת שגם לי מותר, למרות שאני אני, אני אחרת מכולם.

קמתי מהמזוודה פתחתי אותה וניסיתי ליישר את הבגדים המקומטים,  אבל הם סרבו להתיישר  ולכן לקחתי וגיהצתי אותם והחזרתי אותם למזוודה מקופלים ומגוהצים כמו קודם.

בערב שלפני הנסיעה באו אלינו חברות. כולן דיברו וצחקו, גם מרתה, היא התנהגה כאילו היא חלק מהן, חלק מאתנו, וזה נתן לי הרגשה טובה, כאילו שהטיול שלנו הוא באמת פשוט טיול. ככה הייתי יכולה לדמיין שמרתה תמיד הייתה כמונו, שהיא אף פעם לא הייתה עם גבר, עם אמיל, ושאין לי מה לדאוג, כי היא אוהבת אותי, והיא כמוני, אחת כזאת שתמיד תסתכל על גברים בתמיהה, בלי להבין מהי התכלית שלהם, או מה יכול להיות מושך.

אחרי שכולן הלכו, עוד היו לנו כמה שעות עד הטיסה, ונסעתי למכוורת להיפרד מהדבורים. היה חשוך ושקט, שמתי עליי את המסווה והחליפה, למרות שלא התכוונתי לעבוד, רק להסתכל עליהן קצת. קיוויתי שאני אחזור לכאן עוד כמה שבועות, והכל יהיה כרגיל, האקליפטוסים כבר יתחילו לפרוח עד אז, והזמזום העליז שלהן ישמע כשהן יעופו אל האקליפטוסים לתפוס קצת צוף. הדבש הראשון בעונה, דבש של אקליפטוסים, אותו אני הכי אוהבת, הוא כהה וסמיך, כמעט מוצק, וצריך ממש לגרד אותו בצנצנת, והוא מתוק וריחני.

ישבתי עד שהשחר החל לעלות, והייתי צריכה כבר לחזור הביתה כדי לנסוע לשדה התעופה. תליתי את החליפה שלי על הוו שעל הדלת, ושמתי את המסווה בארון, הסתכלתי מסביבי במעבדה, מרתה עד היום לא ממש מצליחה להבין מה יש לחקור כל כך הרבה בקשר לדבורים, ולמרות זאת היא מספרת לכולם על מה שאני עושה. לפעמים אני לא יודעת אם היא מתגאה בי, או שזה פשוט נראה לה מצחיק.

בדרך לשדה התעופה מרתה לא הפסיקה לדבר, העצבנות שלה הייתה כל כך גלויה, היא דיברה  ודיברה על כל מה שנעשה בסין , ועל הטיסה הארוכה שמצפה לנו, ועל האוכל הסיני שמפחיד אותה כי היא שמעה שהוא נורא חריף, ופתאום היא אמרה: "זה יהיה משונה לראות את אמיל אחרי כל כך הרבה זמן".

הטיסה הייתה טובה. רציתי שהיא אף פעם לא תיגמר, ישבנו מחובקות, ודיברנו בלחש, על הכל, ורק לא על מה שהולך לקרות. נזכרנו בכל מיני דברים,  צחקנו והחזקנו אחת את השניה חזק. כל כך קיוויתי שזה ימשיך כך, שנרד מהמטוס מחובקות, שנמשיך להתחבק גם בסין, גם כשנפגוש את אמיל. אחרי כמה שעות מרתה נרדמה. הסתכלתי עליה בשנתה ונזכרתי בדבורים שלי. הן שומרות על המלכה, שומרות שאף זר לא יכנס למכוורת, מאכילות אותה, מאווררות אותה כשחם ומחממות אותה כשקר, מטפלות בזחלים שלה, ויודעות שהן בעצמן אף פעם לא יצאו החוצה למעוף כלולות, אף פעם לא יזכו לשאת בתוכן חיים, אף פעם לא יטפלו בזחלים שלהן, אבל בעצם זה אולי לא משנה להן בכלל, הזמן שלהן כל כך קצר, ויש להן כל כך הרבה מה לעשות בשביל המלכה שלהן.  המלכה הגדולה, והיפה, שבתחילת חייה התעופפה למחול הכלולות שלה, ואחרי שאספה בגופה מספיק ביצים מופרות, חזרה לקן, לדבורים שחיכו לה שם, ולא יצאה יותר החוצה. והזכרים – הם מתו כולם, כבר לא היה צריך אותם יותר.

פתאום הרגשתי מאד רגועה, כאילו שום דבר רע לא יכול לקרות, המלכה לא עוזבת את הקן שלה אחרי שהיא חוזרת ממעוף הכלולות, היא פשוט נשארת שם, מתפנקת ונהנית מהחיים.

מרתה התעוררה בזריחה. כשנחתנו בבייג'ין כבר היה יום מלא, הכל עבר כל כך מהר, ולפתע אמיל היה שם, מחכה לנו מחוץ לשדה התעופה. הוא לא השתנה הרבה בשנים שעברו. למרות שראיתי אותו רק פעם אחת זכרתי בדיוק איך הוא נראה, הוא עדיין היה גבר יפיפה, לא שזה נראה לי חשוב, או משנה משהו, אבל כנראה שזה כן משנה. יש לאמיל פנים של מלאך, עם עיניים כחולות בהירות ענקיות, ושפתיים רכות שהוא מנסה להסתיר עם המון זיפי זקן שחורים, כדי להראות יותר גברי, זה מה שמרתה אומרת, אבל הוא לא באמת צריך את זה, הוא כל כך גברי, שאפשר להריח את הטסטוסטרון שבורח לו מכל חור בגוף. הוא גורם לי לרצות לברוח, להתחבא, להיות שוב ילדה קטנה ולהתחיל להתייפח התייפחות קולנית שכמותה לא בכיתי כבר המון שנים.

מרתה לקחה את ידי והחזיקה אותה חזק, לרגע  שמחתי, כי חשבתי שיש בזה איזושהי הצהרת כוונות, אבל מיד הרגשתי שהיא פשוט פוחדת כל כך שהיא חייבת להיאחז במשהו כדי שלא תיפול, ואני הייתי שם, כדי שתוכל להיאחז בי.

הייתה ביניהם התרגשות, חוטים לא נראים של בהלה ותקווה הצטלבו באמצע הדרך שאמיל ומרתה היו צריכים לעבור כדי להגיע זה אל זו, כדי ללחוץ ידיים, כדי להתחבק, חיבוק של שני אנשים שעברו דרך ארוכה ביחד, שאהבו. חיבוק שיש בו אי וודאות ותקווה, וגעגועים של המון שנים שפתאום מוצאים להם מנוחה.   

החזקתי טוב טוב במזוודה, כי עכשיו גם אני פחדתי, ומרתה כבר לא. כנראה שבכל רגע נתון הפחד חייב להיות אצל מישהו, כמו מין טפיל כזה שלא יכול לחיות באופן עצמאי, וברגע ההוא שבו מרתה ואמיל חיבקו אחד את השני, הוא היה אצלי. נדמה היה לי שכל האנשים מחוץ לשדה התעופה עומדים ומסתכלים בחיבוק הזה, העולם כאילו נעצר לרגע, עמד ולא היה יכול להמשיך ללכת, עד שהחיבוק הזה שהדיף כל כך הרבה ריחות משכרים ייגמר.

והוא נגמר, ואמיל ניגש אלי ולחץ לי את היד, ושוב רציתי לבכות כמו ילדה, או לברוח, אבל לא היה לי לאן.

לאמיל הייתה תוכנית שלמה בשבילנו, הוא הכיר את כל המקומות שאליהם אנחנו חיבות ללכת, העיר האסורה, וארמון הקיץ של הקיסר, ומקדש הלאמה וכמובן החומה הגדולה. כל השמות האלה התגלגלו לי על הלשון כאילו הם שלי, כאילו כבר אמרתי אותם כל כך הרבה פעמים עד שהם נעשו מוכרים למיתרי הקול שלי, וללשון ולרוק שמסתובב לי בפה, והייתה לי הרגשה טובה. אולי זה באמת טיול תיירותי, אולי נחזור הביתה עם המון חוויות והמון תמונות ומתנות לכל החברות שלנו, ומרוב שהייתי שקועה בהרגשה הטובה הזו, לא שמתי לב שמרתה מסבירה לי שאת הערב הראשון שלנו בסין, אמיל והיא חייבים לבלות לבד, להעלות זיכרונות ביחד, ולעדכן אחד את השני בכל מה שעבר עליהם בשנים האלה שבהן הם לא התראו, ולא דיברו בטלפון, ולא התכתבו, והיה נראה שלעולם לא יפגשו שוב זה את זו.

מרתה הביטה בי קצת בחשש, אבל לא הייתה לה שום סיבה לכך, לא התכוונתי לעשות בעיות, לא התכוונתי להיעלב, פשוט הנהנתי בראשי, כי גם לדבר לא התכוונתי. שכחתי לרגע איך עושים את זה.

נסענו למלון במונית. הבטתי דרך החלון והיו רגעים שבהם כמעט שכחתי את העלבון והפחד. משני צדי הדרך צמחו עצים רבים, היו שם ליבנים, שכמותם ראיתי עד אז רק בתמונות, והיו שם ערבות בוכיות יפיפיות ועצובות, וידעתי שאם יהיה קשה מידי, אני אבוא לשבת בצל אחת מהן לשאוב ממנה ניחומים.

במלון כשהתקלחנו והתכוננו, מרתה לערב עם אמיל, ואני לערב לבדי, מרתה לא הפסיקה לדבר, גם היא ראתה את הערבות הבוכיות, והיא יודעת כמה אני אוהבת אותן, וזה נראה לה סימן טוב, והיא בטוחה שאני איהנה בסין, וכמה אמיל הזדקן, ופתאום הוא נראה קצת פתטי במעיל האופנוענים השחור שלו ובג'ינס הצמודים.

הדברים שהיא אמרה הכניסו בי אופטימיות ושמחה והתרגשות, ולרגע בכלל לא היה לי אכפת שאת הערב הראשון שלי במקום הזר הזה אני אבלה לבד לגמרי, אבל אז מרתה יצאה מהמקלחת.  היא נראתה נפלא בשמלה הירוקה הישנה שאמיל קנה לה פעם מזמן. השיער השחור שלה נצץ מהלחות של האמבטיה, ורציתי לכרוע לפניה על ברכי ולהתחנן שנעלה על המטוס הראשון הביתה ולא נחזור לכאן אף פעם.

אמיל המליץ לי על מסעדה טובה ולא יקרה ליד כיכר טיאנמאן, נתן לי מפה של בייג'ין כדי שלא אלך לאיבוד, ורשם לי על פתק את השם של המלון באותיות סיניות כדי שאוכל להראות את הפתק לנהג המונית כשארצה לחזור למלון. מרתה שאלה אותי מיליון פעמים אם אני אהיה בסדר,  והביטה בי במבטים מודאגים, ואז הם הלכו.

ישבתי בלובי של המלון ושתיתי קנקן שלם של תה יסמין מריר ורותח. הכוויות בלשון שלי עזרו לי לא לחשוב על מרתה, ונתנו לי אומץ לצאת לבדי לרחובות הזרים האלה.

במונית לכיכר טיאנמאן ניסיתי לא לחשוב על מרתה. לא רציתי לדעת מה היא ואמיל עושים עכשיו. הרגשתי כל כך בודדה במקום הזר הזה, עם כל האנשים הזרים שלא מכירים אותי ולא מכירים את מרתה ולא יודעים כמה אני אוהבת אותה, וכמה שאהיה אבודה בלעדיה. באיזשהו מקום הרגשתי שכדאי שאתחיל לתכנן תוכניות, תוכניות לחזרה לארץ, לבד. אבל לא רציתי לתכנן שום דבר, רציתי רק להתחבא באיזושהי פינה חשוכה עד שהכל יעבור, הכל יהיה שוב בסדר, ואני ומרתה נוכל לחזור הביתה  ולהמשיך בחיים שלנו.

בכיכר טיאנמאן לא ידעתי כמה אני צריכה לשלם לנהג. הושטתי לו חבילה של שטרות וציפיתי שייקח את כולם, אבל הוא לא רצה לקחת ממני כסף. הוא אמר כמה מילים שלא הבנתי וסימן לי לצאת מהמונית, ולא הסכים לקחת ממני אפילו שטר אחד. ניסיתי שוב לתת לו כמה שטרות כסף, אך כשהרמתי את עיני ראיתי שהוא בוכה. טיפות גדולות זלגו מעיניו המלוכסנות, והוא דחה את השטרות בכף ידו.

יצאתי מהמונית, רציתי לנחם אותו, לחבק אותו חזק ולומר לו כל מיני מילות עידוד חסרות משמעות, רציתי להגיד לו שהכל יהיה בסדר ואין לו מה לדאוג, אבל לא יכולתי לומר לו כלום.

כיכר טיאנמאן הפחידה אותי ברגע הראשון, היא הייתה כל כך גדולה, ומלאה באנשים. חלקם ישבו על הארץ על גבי עיתונים ודיברו או אכלו, וחלקם העיפו עפיפונים. עשרות עפיפונים שקישטו את השמים שמעל הכיכר, עפיפונים בצורת פרפרים ומטוסים וגם עפיפונים בצורת דבורים.

היו מסביבי המוני אנשים, שמעתי המון קולות ומילים שלא יכולתי להבין, והיה בכך משהו מנחם, בהמולה הלא מובנת הזו, המילים המוזרות הרגיעו אותי, נתנו לי טיפת נחמה.

לא נכנסתי למסעדה שעליה המליץ לי אמיל, היא הייתה מלאה בתיירים ובמלצריות קטנות ויפות לבושות בשמלות סיניות מצוירות. לא יכולתי להיכנס לשם ולשבת לבדי. ליד הכיכר עמד נער סיני שמכר בטטות אפויות מתוך חבית לוהטת, וקניתי ממנו שתי בטטות. התיישבתי בכיכר על הארץ, וכמו עשרות סינים מסביבי אכלתי לאיטי את הבטטות החמות והבטתי בעפיפונים שמעלי. אבל שלא כמו עשרות הסינים מסביבי שישבו בחבורות או בזוגות ופטפטו בעליצות, אני הייתי לבד.

כשחזרתי למלון השעה הייתה אחרי חצות, ישבתי שעות בכיכר מסתכלת על השמיים, ולא שמתי לב לזמן שעבר. מרתה כבר ישנה, מקופלת כמו תמיד בתנוחת עובר. היא לא התעוררה כשנכנסתי לצידה אל המיטה. נרדמתי מהר ופתאום היה כבר בוקר, ולא ידעתי האם זהו הבוקר שישבור את עולמי, או שמא אצטרך לחכות לבוקר הבא, או לבוקר הבא שאחריו, או אולי לעוד בוקר אחד.

כשהסתכלתי על מרתה, יכולתי  לראות שהיא בכתה. היא קמה ויצאה מהמיטה ובאה אלי וחיבקה אותי. לא שאלתי אותה  על הערב הקודם, אבל היא שאלה אותי איך היה וכשסיפרתי לה מה עשיתי, הבכי שלה שכנראה חיכה בסבלנות עוד מאתמול בלילה, לא יכול היה לחכות עוד.  כשמרתה נרגעה והפסיקה לבכות היא שוב חיבקה אותי חזק והבטיחה שלא תעזוב אותי שוב לבד במקום הזה, היא ביקשה סליחה המון פעמים על כך שהפקירה אותי לבדי בערב הראשון שלנו בסין, ולא נרגעה עד שאמרתי לה כמה פעמים שאני סולחת, ושהכל בסדר, ואז היא יכלה להתחיל לדבר על אמיל.

היא אמרה שהוא השתנה, שהוא התבגר, שהיום הוא הרבה יותר אחראי והיום הוא לא היה בוגד בה כמו אז. בינתיים הוא הספיק להתחתן ולהתגרש. הוא התגרש רק לפני חודשיים ועכשיו הוא עובד ולומד בסין וחוסך כסף. לא הבנתי איך אפשר לחסוך כסף במקום שהשכר הממוצע בו הוא 100 דולר לחודש או פחות, אבל לא אמרתי כלום. מרתה אמרה שאמיל ממש הפתיע אותה בכנות שלו ובבגרות שגילה, ומה שהכי הפתיע אותה היה שהוא ביקש סליחה על כל מה שהיה ביניהם. אחרי שהיא גמרה לספר לי את כל זה היא שתקה ונראתה שקועה במחדשבות, ואני ידעתי שזהו השלב שבו אני צריכה להתחיל להלחם הכי חזק שאני יכולה, ובכל כלי נשק שאמצא, כי אחרת הכל אבוד לי. אולי המעשה הכי נבון היה לרוץ ולקנות שני כרטיסי טיסה הביתה, ולגרור את מרתה למטוס ולא להישאר כאן יותר, אבל לא עשיתי את זה. בעצם לא עשיתי כלום. ניסיתי פשוט לאהוב אותה בכל הכוח, ידעתי שלא משנה מה אמיל יכול לתת לה, הוא לא יכול לתת לה כל כך הרבה אהבה.

באותו יום נסענו לעיר האסורה. אמיל הוביל אותנו כמו מדריך תיירים מנוסה, משוויץ בסינית הצולעת שלו ובהסברים ההיסטוריים שהוא שלף מאיזה ספר שהיה דחוף בכיס מעיל העור שלו. לפחות בהיסטוריה אי אפשר לנצח את מרתה, והיא תיקנה אותו כל הזמן, אבל למרבה הפלא הוא לא התרגז.

 פעם התנהגות כזאת של מרתה  הייתה מביאה לכמה סטירות, ואולי גם בעיטות והרבה השפלה, אבל היום נראה היה שהוא ממש נהנה כל פעם שהיא מתקנת אותו, וחשבתי לעצמי שאולי הוא באמת השתנה.

בזמן שהסתובבנו בין הארמונות בעיר האסורה, נזכרתי בדבורים שלי. בפעם האלף חשבתי על המלכה. האם היא מסתפקת במעוף כלולות אחד? אחריו היא חיה את כל חייה בכוורת עם העמלות. העמלות המסורות, הדואגות, המטפלות שלא היה להן מעוף כלולות משלהן, ולעולם לא טעמו את טעמה של אימהות. האם לא משעמם לה שם איתן? אולי היא רוצה פעם אחת נוספת, לצאת החוצה, לנשום את האוויר החופשי הנקי ולעוף אל הזכרים שמחכים רק לה. אצלי במכוורת המלכות הן מהוואי, פראיות ומלאות תשוקה. אולי הן רוצות לצאת עוד פעם אחת החוצה, להיזכר בחופים הלבנים של מולדתן, בנערות המשתזפות על החוף בחצאיות רפיה ושדיים חשופים, ובגברים השזופים שמחזרים אחריהן בלהט לטיני.

החומות של העיר האסורה סגרו עלי, הן התקרבו אלי ונדמה היה שעוד רגע ימחצו אותי ביניהן. אולי העיר הזו אסורה גם לי, ככלות הכל אני לא שייכת לשושלת הקיסרים, ואף פעם לא השתייכתי. אולי לכמה רגעים היה נדמה שגם עלי שורה רוח מלכותית, אבל זו הייתה רק אשליה, רק תקווה שנדמתה כמציאות לרגע או שניים.

יצאנו החוצה. יכולתי שוב לנשום נשימות עמוקות, למלא את החזה באוויר. אבל להירגע לא יכולתי.

ישבנו לאכול במסעדה שקטה לא רחוק מהעיר האסורה. אמיל הזמין בשבילנו את האוכל בלי לשאול אותנו מה אנחנו רוצות, או לפחות לתרגם לנו את התפריט. הוא אפילו לא אמר לנו מה הוא הזמין, וכשמרתה שאלה אותו הוא חייך אליה ואמר לה " מה את דואגת? הזמנתי לך את האוכל הכי טוב שיש". ומשום מה זה השתיק אותה, את מרתה שלי האמיצה, העקשנית שלא מוותרת אף פעם על כלום, וחייבת להיות בשליטה כל הזמן. הפעם היא שתקה. לא היה איכפת לה לא לדעת, לא היה איכפת לה כי אמיל אמר שהכל בסדר. והיא שתקה.

מרוב תדהמה לא יכולתי לאכול, וכשאמיל ומרתה האיצו בי לטעום מהמאכלים המוזרים שמילאו את השולחן, הכרחתי את עצמי למלא את פי באוכל, אבל לא הצלחתי להרגיש שום טעם. רציתי ללכת לכיכר טיאנמאן ולקנות שתי בטטות מהנער הרזה, לשבת על הרצפה, או על חתיכת עיתון כמנהג המקומיים ולאכול את הבטטות הלוהטות, לאכול אותן בידיים, להרגיש את הבשר הנימוח שלהן מתחת לידי ומתחת ללשוני. ורציתי לתת למרתה לטעום מהבטטות הללו, לשבת אתה ביחד על הארץ בכיכר ולא להתגעגע לשום דבר, ולא לחשוב, פשוט להיות איתה.

במקום זה היינו כאן. מרתה ואני ואמיל, שלא דיבר אלי אפילו מילה אחת מאז הבוקר, אבל הגניב אלי כל הזמן מבטים, בחן אותי מהצד, כדי לראות במי הוא יצטרך להלחם, ומה סיכוייו לנצח.

בערב הם שוב היו צריכים להעלות זיכרונות. הם לא גירשו אותי באופן מפורש, אבל זה היה לגמרי ברור שאני די מיותרת. בהתחלה עוד ניסיתי להשתתף, אבל לא היו לי זיכרונות משותפים עם אמיל. היו לי הרבה זיכרונות משותפים עם מרתה, אבל נראה היה שזה לא בדיוק מה שאמיל רוצה לשמוע.

אחר כך הלכתי. אמרתי להם שאני הולכת לטייל קצת, לנשום אויר, והם לא התנגדו. מרתה הסתכלה עלי קצת בדאגה, אבל חייכתי אליה חיוך מרגיע. לא היה טעם לעשות שום דבר אחר. היא רצתה להיות עם אמיל.

 נסעתי לכיכר טיאנמאן. קניתי לי שתי בטטות חמות וחיפשתי פינה טובה לשבת בה ולהסתכל על העפיפונים שבשמיים. זה נראה היה לי מצחיק שכבר אחרי יומיים בסין, פיתחתי לי כבר איזשהו הרגל. אני אוהבת הרגלים, יש בהם משהו מאד בטוח.

בפינה המזרחית של הכיכר ראיתי פתאום את נהג המונית מאתמול. אני לא יודעת איך הצלחתי לזהות אותו, כל הסינים נראו לי בדיוק אותו הדבר, אבל אותו זיהיתי, ואולי בעצם זה בכלל לא היה הוא, אבל באותו רגע הייתי בטוחה שזה הוא. התיישבתי לידו והושטתי לו  אחת מהבטטות. הוא חייך ולקח אותה, ושנינו אכלנו בשתיקה. כשסיימנו לאכול הבטנו בשמיים. צחקנו למראה עפיפון גדול בצורת דרקון, והצבעתי לו על עפיפון קטן יותר בצורה של דבורה, והוא הנהן בראשו, כאילו הבין. ישבנו כך זמן רב. אחרי כמה שעות הוא חייך אלי וקם, קמתי גם אני, והוא לחץ את ידי בחוזקה, ואמר כמה מילים סיניות שלא הבנתי, אבל למרות זאת רציתי לענות לו. אמרתי לו: " אני לא יודעת למה בכית אתמול, אבל לפי הפנים שלך היום אני רואה שהכל הסתדר, ואני שמחה שדברים הסתדרו לך". הוא צחק ולחץ שוב את ידי בחוזקה, הסתובב והלך.

כשחזרתי לחדר מרתה לא הייתה שם. השעה כבר הייתה מאוחרת, כמעט חצות. החלון של חדרנו צפה לרחוב הראשי ולכניסה של המלון. ישבתי לידו והבטתי למטה, רציתי לראות את מרתה כשהיא תחזור.

היא חזרה בבוקר, שתויה ומאושרת, ומדיפה ניחוחות זרים. היא לא הפסיקה לצחוק עד שנרדמה בבגדיה במיטה, היא אפילו לא הורידה את הנעליים. ישנתי גם אני, לא היה לי שום דבר אחר לעשות, ורציתי להיות לידה, כי הייתה לי הרגשה חזקה שזוהי אחת מהפעמים האחרונות שאוכל לישון ליד מרתה. ניסיתי לחשוב על זה קצת, חיכיתי לכאב הצורב המוכר שיגיע, ולפחד הזה שגורם לי לרעוד, אבל הם לא הגיעו. הסתכלתי על מרתה הישנה לצדי, האיפור שלה היה מרוח מתחת לעיניה, ופתאום הקמטים הקטנים שהיא מנסה כל כך להסתיר היו מאד ברורים, אולי אפילו נוספו לה כמה קמטים מאז שהגענו לכאן. רצית להחליק את הקמטים שלה באצבעותיי, היא בטח לא הייתה רוצה שמישהו יראה אותה ככה, אפילו לא אני. אבל לא נגעתי בה.

מרתה העירה אותי בצהרים. היא בכתה. היא הייתה מבולבלת, לא ידעה מה לעשות, היא הרגישה אשמה על שעזבה אותי שוב לבדי, על כך שלא חזרה כל הלילה. ניסיתי להרגיע אותה. סיפרתי לה על הערב שביליתי בכיכר טיאנמאן כאילו זה היה הערב הכי נפלא בחיי, אמרתי לה שאני נהנית, ושסין מוצאת חן בעיני. הייתי מוכנה להגיד הכל כדי שהיא תפסיק לבכות, ובעיקר כדי להפסיק את האשמה שלה שגרמה לי לשנוא אותה מרוב עלבון.

את שארית היום בילינו ביחד, בלי אמיל. הסתובבנו ברחובות בייג'ין ועשינו קניות. זה היה בדיוק כמו שחלמתי. קנינו מתנות לכל החברות שלנו, הלכנו מחובקות, וצחקנו מכל דבר. קנינו אחת לשניה מתנות קטנות ומצחיקות ואכלנו כל מיני דברים מוזרים באיזו מסעדה קטנה ומלוכלכת.

זה היה טוב, אבל היה לי ברור שזה הסוף. אהבתי את מרתה על כך שהיא נותנת לי את מתנת הפרידה הזו. חשבתי שהיא נדיבה ואצילה. חשבתי שאולי כדאי שאני אלך לקנות לי כרטיס טיסה לארץ, כי לא רציתי לבלות יותר לילות לבד, אבל אז מרתה אמרה: "מחר ניסע לחומה הגדולה, נקום ממש מוקדם ונטייל שם כל היום", ואני חייכתי ואמרתי "טוב".

באותו לילה ישנו יחד בחדרנו שבמלון. היינו מאד עייפות, ועמדה איזו התרגשות באוויר, כמו שמרגישים בכיתה א' לפני היום הראשון של הלימודים, כשיודעים שהולכים לקראת משהו חדש ולא ידוע, ועצום וגדול.

התעוררנו מוקדם מאד בבוקר, אמיל בא לחדרנו כדי להעיר אותנו, ונשאר שם כל הזמן שבו התרחצנו והתלבשנו, ושוב לא דיבר אלי אף מילה, ונראה מתוח ועצבני. כשהוא הצית סיגריה, וביקשתי ממנו לא לעשן בחדר, הוא הביט בי במבט מוזר ולרגע היה נדמה לי שהוא עומד להכות אותי, אבל הוא פשוט כיבה את הסיגריה והמשיך לשבת שם ולהביט עלינו מתלבשות.

הוא שכר מכונית, כדי שלא נצטרך לנסוע באוטובוס, ומשום מה גם שכר נהג. ברגע הראשון זה הפליא אותי, אבל כשהגענו למכונית והוא נכנס ישר למושב האחורי עם מרתה, והתרווח שם כך שלא נשאר מקום, ואני נאלצתי לשבת מקדימה- הבנתי. מרתה לא אמרה דבר.

כשיצאנו מהעיר התפוגג העלבון שלי למראה הנוף . המון עצים זרים שלא הכרתי, יחד עם עצים אחרים, מוכרים ואהובים. הערבות הבוכיות שלי. הרגשתי דומה להן בכל.

עצרנו כמה פעמים בדרך, פעם אחת מרתה רצתה להסתכל קצת על הנוף, ופעם אחרת אני רציתי, פעמיים אמיל ביקש שנעצור, ויצא מהמכונית כדי לעשן, ובפעם השניה שהוא עישן עברתי למושב האחורי והתיישבתי ליד מרתה. כשהוא חזר למכונית הוא לא אמר כלום, אבל חייך חיוך שהעביר בי צמרמורת. פתאום חשבתי לעצמי שלא רק את עצמי אני צריכה להציל, אלא גם את מרתה. להציל אותה מהגבר הנורא הזה, שמכל נקב בגוף שלו נודפת אלימות, ולא משנה כמה הוא ינסה להראות שהוא השתנה, זה שקר. הוא לא השתנה. הרגשתי שאני חייבת לעצור את המכונית, ולהוציא משם את מרתה ולהזהיר אותה, אבל פחדתי. ממנו, אבל גם ממנה.

כשהתרחקנו עוד ועוד מהעיר, האוויר נעשה קריר יותר והנוף השתנה ונעשה הררי. פתאום ראיתי כוורות לבנות. מגדלי דבורים העמידו בצידי הדרך צנצנות מלוכלכות של דבש למכירה. היו הרבה כאלה, מקבצים של כמה כוורות ספורות, קרובות זו לזו, ולידן אוהל בד קטן שבו גר המגדל, וממש על שפת הכביש כמה צנצנות דבש למכירה. התמלאתי אושר.

ביקשתי מאמיל שנעצור ליד אחד ממגדלי הדבורים, אך הוא אמר שהוא מפחד להיעקץ. ניסיתי להסביר לו שאין לו ממה לפחד, אך הוא התעקש. הרגשתי איך הכעס ממלא אותי, שוטף אותי מבפנים כמו גל גדול, אבל רגע לפני שהתפרצתי מרתה אמרה "תפסיק להיות ילד, ותעצור כבר את המכונית, גם אני רוצה לרדת".

עצרנו ליד אחד האוהלים. אמיל יצא מהאוטו, אך עמד שעון עליו והצית סיגריה, ולא התקרב אל האוהל. מרתה עמדה לידו והציתה אף היא סיגריה. היא אמרה משהו שלא יכולתי לשמוע, והם צחקו.

התקרבתי אל האוהל ואל הדבוריות. מגדל הדבורים יצא מן האוהל. הוא לא נראה כמו האנשים שראיתי בעיר. הוא היה מאד כהה, עם שער ארוך ופרוע. הוא מצא חן בעיני. הוא הצביע על צנצנות הדבש ואני הנהנתי בראשי ולקחתי אחת. הושטתי לו שטר כסף והוא לקח אותו במהירות והכניס אותו לתוך חולצתו. הצבעתי על הכוורות והנעתי את ראשי בצורה של שאלה. הוא צחק וצבט את ידו ועשה את עצמו בוכה. צחקתי, הוא ניסה להסביר לי שהדבורים עוקצות. נענעתי בראשי לשלילה וניגשתי לדבוריות. הסתכלתי על הכוורות המרופטות. חלקן היו שבורות למחצה, וכולן נראו ישנות ומלוכלכות. בחרתי אחת מהן ופתחתי אותה. ענן של עמלות מזמזמות הקיף אותי. הן היו שונות מהדבורים האיטלקיות שאני מגדלת בבית, וגם מהדבורים הסוריות התוקפניות שעוד מגיעות מפעם לפעם ומתנחלות אצלנו. הדבורים היו קטנות יותר וכהות יותר וישר ראיתי שהן גם רגועות יותר. מרחוק שמעתי את אמיל אומר למרתה שהחברה המופרעת שלה עוד תיהרג מהעקיצות, אבל לא שמעתי את התשובה של מרתה. לא חששתי אפילו לרגע  אחד שהדבורים יעקצו אותי. העמלות מרגישות הכל. הן הרגישו ברגע הראשון שאני אחת מהן.

כשהבטתי לתוך הכוורת הרגשתי את הריח המוכר של זחלי עש הדונג. הכוורת הייתה נגועה לחלוטין בעש ולא הבנתי איך היא עדיין מתקיימת. סימנתי למגדל להתקרב והצבעתי על החורבן שבכוורת. הוא הנהן בראשו והניף את זרועותיו בתנועה של חוסר אונים. פתחתי את שאר הכוורות. בכולן המצב היה דומה. זה היה רק עניין של זמן קצר עד שהמכוורת העלובה הזו תתחסל והמגדל יישאר בלי פרנסה. הבטתי בו. העוני שלו צעק ממנו.

אמיל התחיל להתעצבן וקרא לי לבוא. התעלמתי ממנו, אבל אז גם מרתה התרגזה. "נו בואי כבר, את עם הדבורים שלך."

הסתכלתי עליה. היא קרנה, סבבה אותה הילה של אור ושמחה. היא הביטה בי ואז הסתובבה אל אמיל ואחזה בידו. הוא חיבק אותה והם התנשקו.

הנחתי את ידי על כתפו של מגדל הדבורים. ניסיתי לשאוב ממנו משהו, ולא ידעתי מה.

ידעתי שאני יכולה לעזור לו להציל את הכוורות שלו. אני אכתוב לארץ, לחיים שעובד איתי שישלח לי בקבוק של פוספין, ונחסל את העש. הבקבוק בוודאי יגיע תוך שבועיים, ואולי הדבורים יצליחו לשרוד עד אז, והכוורת תינצל. התמלאתי בשמחה כל כך גדולה והתחלתי לצחוק. לא יכולתי לשלוט בצחוק הזה. כולם הביטו עלי. מרתה ואמיל ומגדל הדבורים. ואני הבטתי בהם וצחקתי עד שנגמר לי הצחוק.

באותו ערב מרתה העבירה את החפצים שלה מהמלון אל הדירה של אמיל. כשהיא הלכה, היא אמרה שעוד תתקשר אלי, ונדבר, ונראה מה קורה. היא דיברה ולא הסתכלה עלי. לבסוף היא שאלה אותי מתי אני חוזרת. עניתי לה שאני נשארת כאן, ואז היא הביטה בי בפליאה. "אין טעם" היא אמרה, "אין לך מה להישאר כאן, זה לא יעזור, זה רק יגרום לנו להרגיש לא נעים". "לנו?" שאלתי, "לי ולאמיל" היא ענתה.

אחרי שהיא הלכה נסעתי לכיכר טיאנמאן. הנער שמכר בטטות כבר הכיר אותי והושיט לי שתי בטטות בחיוך.

התיישבתי בפינה הקבועה שלי בכיכר ואכלתי את הבטטות. הן היו טעימות. כשסיימתי נשכבתי על הגב והבטתי בשמיים. מחר אני אשלח מכתב לחיים, חשבתי לעצמי, וכשהפוספין יגע אסע שוב אל מ גדל הדבורים, ונטפל ביחד במכוורת שלו.

עצמתי את עיני. האוויר היה חם וריחני. ראיתי אל מול עיני את העמלות הנאמנות. כל כך הרבה דבורים. קטנות, עקשניות, אוהבות ועקרות.

 

14 תגובות

  1. סיפור מעניין עוד אחזור אליו.
    כדאי לסיים קצת לפני.
    שתי השורות האחרונות מיותרות בעיניי.

  2. אפילו הסיפור מטעם העמלניות (ואני לא אומר את זה לשלילה, אליענה) מוביל לרמה גבוהה יותר של "דרך הדבורה". קראתי אותו בלוויית הריחות והמראות שנשארו בי מסין, ובאופן מוזר, בלי שאאבד עניין לרגע, נכנסתי למין שלווה בודהיסטית לקראת הסוף הידוע מראש.

    • תודה רבה אביטל ואמיר על שקראתם והגבתם. פחדתי שמפאת אורכו של הסיפור איש לא יקרא אותו.

  3. הי אליענה, קראתי בנשימה עצורה מההתחלה ועד לסוף וכל כך אהבתי את החיבור שעשית בין הדוברת לבין הכוורת. ואל התוכן התחברתי כל כך וכל הזמן קול קטן צעק לי להגיד לדוברת: "אל תסעי איתה. זאת סגירת המעגל שלה והיא צריכה להיות לבד עם אמיל". המון הפגעות יש בתמונת הסיפור, שכמו אותו פחד שהטבת לתאר כאילו שהוא מטען שחיב לנוח אצל מישהו, כך גם ההפגעות, קודם זו הדוברת ואחר כך זו תהיה מרתה מאותו אמיל שכנראה שהמעגל הזה היה נחלת עברם ומרתה לא למדה. לקראת הסוף נפלא איך השארת את הדוברת חופשיה ממטען הפגיעה וממשיכה בחייה.
    הקול הקטן שלי רצה לחסוף מהדוברת את הכניסה לאותו מעגל. מעגל ההפגעות הוא של מרתה, וצריך לדעתי לאפשר לה לבד לסגור או לפתוח. ולהאמין שמה שצריך לקרות יקרה.
    ואם מרתה תחזור זה אומר: מעגל סגור וסוף לדפוס ישן.
    אם מרתה לא חוזרת זה בגלל שעדיין לא נפרדה מאותו דפוס ואין ברירה למעט לשחרר אותה לדרכה ולבחירותיה.
    ובתום הקריאה, הכי בעולם מתחשק לי, קצת דבש בפה:)

  4. סיפור רגיש ופשוט (פשוט במובן הטוב) וקולח בקריאה.

    אני הייתי מוותר על תכונת האלימות
    הפיזית של אמיל, זה הופך את המספרת
    לצודקת מאוד, מקהה מהקונפליקט – גבר אלים חייבים לעזוב תמיד. הרבה יותר
    חזקים היו ההתמודדות והצער שלה אם לא היה כזה.

    יפה.

  5. אליענה,
    הספור יפה מפני שהוא עובד (מעורר את המערכת הרגשית). אני חושבת שטקסט צריך להמדד קודם כל ביכולת שלו להתקיים, כאילו היה יצור חי. עם ארומה משלו ומקצב משלו וכן הלאה. הספור שלך עומד בזה

  6. יעל ישראל

    סיפור יפה מאוד. מהטובים שלך. אוהבת את הפשטות.

  7. סיפור יפה על חופש ומחויבות חברית. על פתיחה וסגירת מעגלים…

  8. סיפור נהדר. קראתי במכה אחת – אפילו שהסוף ברור מההתחלה, הדרך מיוחדת ולא צפויה. יש גם מימד של תקווה שדועכת עם הזמן – אולי בכל זאת לא יקרה הצפוי. אהבתי את היכולת של הדוברת להחליף את התקווה הזו ואת ההשלמה עם הסוף בהתענינות בסביבה והתחברות אליה.

  9. אהבתי את הסיפור בזכות החושפנות שבו והכנות שבו, הקישור לעולם הדבורים מקנה אותנטיות בהעברת המסר.
    רציתי סוף אחר, על אף שהסיפור הוביל לסוף שתיארת בסיפור.

    כתיבה מדהימה בעיני ומרגשת.

השאר תגובה ל אביטל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג