בננות - בלוגים / / משאית של תנובה, כרמי והאופנוע. המון
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

משאית של תנובה, כרמי והאופנוע. המון

אני צריכה להיזכר ברגעים של אושר.

משאית של תנובה יצאה מחניה, פגעה במונית של "קסטל" והעיפה אותה על האוטו שלי, האוטו שלי נטול הביטוח המקיף. היה שם מפגן של אלימות למופת שכלל קללות, בקבוקים נזרקים באוויר, נהג מונית אחד על סף התקף לב שמתקשר לאבא שלו, ואליענה אחת ששואלת את עצמה מה עושים עכשיו בתוך העולם המופלא של תביעות ביטוח. עולם שהוא זר לי לגמרי.

אחר כך, בערב, באימון כדורגל, רצתי מהר כדי להרגיש איך הקלוריות נושרות ממני. והמאמן אמר: "אליענה, כל הכבוד! עכשיו רוצי אפילו מהר יותר!" וכשעשיתי זאת נקרע לי השריר בשוק השמאלית שלי.

אז עכשיו יש לי קרע בשריר, מכונית הרוסה ללא ביטוח מקיף, מגוון תהיות לגבי הצעד הבא, וזה בלי להזכיר את העבודה שלי שבה אני נתקלת באומללות האנושית על כל גווניה, את המצב הכלכלי, את מס הכנסה, את החום (אין מזגן בבית), את החרדות (יש המון ובמגוון של נושאים) ואת הדיכאון הקיומי הבסיסי שאיתו כבר למדתי להתמודד.

 

לכן אני חייבת להיזכר ברגעים של אושר.

 

אז הנה הראשון:

הייתי בצבא. בת 19. עם המון תלתלים, בלי כל הקילוגרמים שנוספו לי, ועם נפש רומנטית.

הייתי מאוהבת בכרמי. לא רק בו כמובן. עשיתי לי הרגל להיות מאוהבת בשניים שלושה לפחות באותו זמן.

כרמי היה אחד מהם.

עיניים חומות, לחיים ורודות, הפה הכי יפה שראיתי אי פעם. קול בס כזה, וארשת של מישהו מאד חכם ובלתי מושג.

אמנם הייתה לו חברה, נדמה לי שהם גם התחתנו אחר כך. אבל למי היה אכפת אז.

ביום ראשון אחד הלכנו להצגה בבית לסין. תרבות יום א. ככה קראו לזה.

ישבתי ליד כרמי. אני זוכרת שקרקרה לי הבטן וקיוויתי שהוא לא שומע.

היה לו ריח טוב. המדים שלו וודאי כובסו בסוף השבוע והוא הדיף ריח של אבקת כביסה. הזרועות שלנו נגעו זו בזו.

כשיצאנו החוצה הוא הציע לי טרמפ לבסיס. על האופנוע שלו.

ישבתי מאחוריו על האופנוע. למרבה הפלא אני לא זוכרת אם חיבקתי אותו או לא. אבל היינו קרובים. יותר קרובים ממה שהיינו אי פעם לפני כן.

הבסיס שלנו היה בדרך לרמלה.

מכירים את הסיבוב הגדול הזה, כשיוצאים במחלף גנות לכיוון רמלה?

זה היה רגע האושר שלי.

על האופנוע, בסיבוב הגדול, כשהאופנוע נוטה הצידה, ואני מחזיקה את כרמי, וקצת מפחיד כי אנחנו נוטים ככה שאפשר כמעט לגעת בכביש, והכל כל כך מרגש, והחיים נראים כמו הדבר הכי טוב שיכול לקרות, כי הם מחזיקים בתוכם עוד הרבה רגעים כאלה כמו הרגע ההוא שבו אני וכרמי בסיבוב הגדול, על האופנוע.

אין לי ספק שהוא אהב אותי באותה נסיעה. וזה הספיק לי.

ולא בגלל שהסתפקתי אז במועט.

בגלל שזה היה המון.

המון.

 

20 תגובות

  1. יעל ישראל

    כמה יפה את כותבת. הזכרת לי.

    (ולמרות שאנחנו כבר לא בנות 19 וחתיכות, יש לנו עדיין הרבה תלתלים).

  2. גרמת לי לחייך חיוך גדול.

    אני אוהבת כשאת כותבת דברים אופטימיים לפעמים. זה חשוב.

    (-:

  3. גיורא פישר

    איזה יופי של תיאור פסת חיים.

    • תודה רבה גיורא, טלי ויעל 🙂
      אגב, אני בסך הכל אדם די אופטימי.

      • גיורא פישר

        כן, גם אני. וכל מה שזה מוכיח הוא שקיימת בנו מנת טימטום מסוימת העוזרת לנו לשרוד.
        שלך
        גיורא

      • אני שמחה לשמוע שאת בסה"כ בנאדם אופטימי. באמת באמת שמחה (-:

        לא תמיד הבלוג משקף את כל האדם, ובעצם די טוב שכך. ועדיין, טוב שאת מביאה הנה גם משב רוח אופטימי שכזה.

  4. יקרה, את לא צריכה ביטוח מקיף כי את אמורה לתבוע את הביטוח של הצד הפוגע. את בעצם צריכה שפע סבלנות כי לוקח המון זמן לקבל מהם את הפיצוי, אני בהמתנה מאז נובמבר מרוויחה עוד ועוד אימון בסבלנות.
    ומצב הכלכלי הרעוע והקנסות והמיסים והעיקולים והצווים מבית המשפט אפשר פשוט להפוך לקולאג' על איזה קיר ערום בבית, ואת השליח או הגובה שלפעמים מגיעים אל הבית הכי מתחשק לי לפעמים לנעוץ ככה באיזו פינה להעניק גם חיים וצליל לקיר, ובכלל, זה יכול לשרת את תהלוכת השליחים שעוד יבואו…למען יראו ויראו.
    אבל כן, ברגע בלי חיוך יכולה להגיד לך שאם את מסוגלת ברגעים האלה להזכיר לעצמך רגעים של אושר הלוא כי גדולתך עימך ובזאת עושרך.
    אגב, דרכי ברגעים האלה לנסות להדחיק לכמה ימים מתוך אמונה שעם הזמן הכל עובר, אבל לפעמים יותר מידי ימים עוברים והכל תקוע, ואני נאלצת להביט וזה יום קשה.
    אז… קראתי בעיתון כלכלי של דה מרקר צפי כלכלי לשנת 2012 שטוען שאז תבוא פריחה כלכלית לעולם…"מקווה שנחזיק מעמד" אמרה בת היענה וחזרה ליענותה.

    • וואו, סיגל- מנובמבר?! מזעזע.
      למרות זאת אין לי ספק שב יהיה הרבה יותר טוב:)2012

  5. איזו תמונה יפה. והמציאות? אינשאללה יסתדר ויעבור. רק רגעי אושר.

  6. אירס קובליו

    כתיבה נהדרת אליענה. הרגשתי את הנגיעה בכביש, בסחרור

  7. סיגל בן יאיר

    אני לא מכירה את הסיבוב במחלף גנות אבל מכירה את הסיבובים האלה בחיים שגורמים לך אושר או עצב או שניהם מהולים האחד בשני. וזה כתוב מאוד יפה וצובט.

  8. חני ליבנה

    אליענה הספור שלך מעלה זכרונות, על מגע האהבה הראשון, על כמה מעט צריך היה כדי להתרגש…

    • מדרש נחמה

      כדי לנחמך אספר לך סיפור קטן על היהודיזב הדם שכל שיניו שבורות שרץ
      אל הרב,והרב פשפש בכתובים ושאל בניגון 'מאין,ליהודי,שתי שיניים שלמות'?

      ותמיד נזכור שהמצב בעזה….

    • תודה רבה איריס סיגל וחני יקרות. תמיד נעים לקבל את התגובות שלכן.

  9. מה כל כך רע בקילוגרמים?

  10. גיורא לשם

    העובדה שיצאת בחיים משמחת יותר מן הצער על הביטוח!

  11. זה המון!
    וגם אצלי התרופה לדברים הקשים האלה, ענייני האוטו והעדר המזגן (אף פעם לא נקרע לי שריר…) היא באהבה ומאוהבות. זה פשוט משכך הכאבים הנפלא ביותר.
    ואת כותבת נהדר כאילו אנחנו מתחבקים אתך שם בסיבוב – וגם זה המון…

השאר תגובה ל אליענה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג