בננות - בלוגים / / עקלקלות
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

עקלקלות

במשך כמה חודשים הנחיתי סדנת כתיבה יוצרת בעמותת "אנוש". מתוך הסדנה הזו יצא ספר- אמתולוגיה בשם "עקלקלות" שיצאה ממש לפני שבוע בעריכת אילן בלום שגם הנחה יחד איתי את הסדנה. באנתולוגיה סיפורים של סופרים רבים ובהם גם חברי בלוגיה לא מעטים (כפי שכבר הזכירה יעל ישראל שגם היא משתתפת בה) וגם סיפורים של נפגעי נפש שהשתתפו בסדנה.
הנה הסיפור שלי:

 

                                שממיות בחושך
 

הרגעים שבהם אני הכי מאושרת, הם כשפתאום באמצע היום, בלי שום אזהרה

 

מוקדמת, קורה דבר מופלא.

 

כמו למשל לראות אותו פתאום הולך בשביל, מעט כפוף, לגמרי שקוע

 

בהרהורים, וכל כולו עטוף הילה דקה של רוך. רוך קשה, כואב אבל נעים

 

 וחם ומושך. העיניים שלו פוגשות בשלי, ומשתהות על עיני רק לרגע.

 

או כמו למשל לפגוש כלב וללטף אותו. להרגיש את הפרווה הרכה, הרטובה,

 

את פעימות הלב, את הנשימות הלחות.

 

כל יום אני הולכת לפגישה בקבוצה. אני הולכת לבד, וגם יושבת לבד, קצת

 

בצד, קרוב לחלון, כדי שאוכל לראות איך העצים בחוץ צומחים.

 

בקבוצה הם כבר התרגלו אל השתיקה שלי. בהתחלה עוד היו מנסים

 

לשאול אותי שאלות, לדרבן אותי לדבר, אחר כך כשהתייאשו מזה, סתם היו

 

מציקים לי, ועכשיו גם את זה הפסיקו. הם לא שואלים, לא מנסים. השתיקה

 

שלי הפכה טבעית בשבילם. 

 

פעם כשעוד הייתי אדם, אמרו לי ששיגרה היא דבר הרסני. לכן החלטתי לדבר,

 

לשבור את שיגרת השתיקה. לא רציתי להרוס יותר ממה שכבר הרוס.

 

ואז דיברתי. עבדתי על המילים זמן רב. עיסיתי אותן כמו גוש בצק חלקלק,

 

העברתי אותן מצד לצד והרטבתי אותן ברוק.

 

גם כשמדברים דרוש ניסיון רב כדי לזכות להצלחה מרבית, ולי לא היה.

 

לכן הן פתאום פרצו החוצה, המילים שלי, בלי שהתכוונתי, כמו חלב

 

שגולש כששוכחים לכבות את האש.

 

הן פרצו החוצה בדיוק כשלבנה סיפרה שוב על הבן שלה שירה לה כדור

 

בעמוד השדרה.

 

המילים של לבנה התגלגלו בחדר, מונוטוניות, צורמות, וכאילו שום דבר לא

 

יכול היה לנצח אותן.

 

ואני דיברתי.

 

הזמנתי את כל הקבוצה לבוא ולראות את הנמלים השחורות שמתגודדות

 

בפתחי קניהן בשורשים של הצאלון שבחצר ביתי.

 

ואז סיפרתי על החתולה שהמליטה גורים. שישה גורים צהובים כמו מרגרינה.

 

סיפרתי איך החתולה מסתובבת בין הפחים ומחפשת אוכל, ואיך היא שוכבת

 

על הצד כשהגורים יונקים ממנה חלב, ואיך היא מלקקת אותם ומנקה אותם

 

למרות שהיא בעצמה מלוכלכת לגמרי וכבר אי אפשר לראות שגם היא הייתה

 

פעם צהובה כמותם.

 

ואחר כך שתקתי. לא כדאי אף פעם להגזים.

 

באותו יום אסרו עלי לצאת לחצר. נשארתי בפנים. לא רחוק ממני שתי נשים

 

בלבן דיברו ואני שמעתי את דבריהן.

 

לפעמים השתיקה שלי כל כך חדה, עד שנדמה שאני לא נראית.

 

אחת מהן אמרה: " היום היא לא תצא לחצר, אי אפשר לדעת למה לצפות, זה

 

יכול להיות טוב וזה יכול להיות גם רע" . ושוב אמרה: " אי אפשר לדעת למה  

 

לצפות"

 

והשניה אמרה: " אני לא מבינה איך היא הגיעה לאזור של הפחים, כבר אין

 

השגחה במקום הזה?"

 

ואז השתתקו.

 

אחר כך הסתכלתי בעד החלון לחצר. יכולתי להיות שם גם כך. חוץ מזה זה לא

 

כל כך שינה לי. זה לא חשוב איפה אני שותקת.

 

 ראיתי את לבנה מתגלגלת באיטיות בכסא שלה, יכולתי לראות את השפתיים

 

שלה זזות, ממלמלות כל מיני דברים, מילים חסרות פשר, יכולתי לשמוע אותה

 

גם בלי להיות שם, חוזרת שוב ושוב על שמו של בנה. "קובי, קובי, קובי".

 

ופתאום ראיתי אותו. הוא הלך בשביל, מעט כפוף, לגמרי שקוע בהרהורים.

 

ההליכה הכפופה שלו נגעה ללבי, כמו הפרפר שנלכד בקורי העכביש ומנסה

 

להשתחרר ללא הצלחה.

 

רציתי להגיע אליו, לעזור לו להשתחרר.

 

המנעול על החלון היה כנראה מקולקל, וזאת לא הייתה הפעם הראשונה

 

שפרצתי חלון כדי לברוח. הידיים שלי מיומנות מאד. זה נראה כמו הדבר הנכון

 

ביותר לעשות. כאילו שום דבר אחר לא אפשרי. החלון נפתח בקלות ורק רגע

 

קטן עבר עד שהייתי אתו.

 

ואז כלום.

 

אחר כך כבר לא ניסיתי לדבר יותר. אולי שגרה זה דבר הרסני, אבל לשבור

 

אותה מסוכן עוד יותר, ואני לא יכולה להרשות לעצמי סיכונים מיותרים.

 

עכשיו, כמעט כל יום אני יורדת לחצר. אני ולבנה מתגלגלות ביחד. היא לא

 

מפסיקה לדבר, וככה אף אחד לא שם לב שאני שותקת. ואני שותקת, לפעמים

 

מקשיבה ללבנה שאומרת "קובי, קובי קובי" ואז מקללת קללות נוראיות

 

ולפעמים לא מקשיבה לכלום.  וכך יהיה עד שיתאחו השברים.

 

 

לפעמים באמצע היום בלי שום אזהרה מוקדמת קורה דבר מופלא ואז אני

 

מאושרת.

 

כמו למשל השממית שיוצאת ממחבואה בחושך כשאף אחד לא רואה.

 

 

14 תגובות

  1. איריס קובליו

    מרגש, אליענה. אוהבת מאד את כתיבתך.

  2. ספור מרגש, כתוב נפלא, והסוף , האשר בעקבות השממית היוצאת , אין מילים

  3. מכמיר, רגיש, כמו שכתבת: רוך קשה. יפה.

  4. מאוד עדין, אליענה, מאוד רגיש.

    • תודה רבה מוטי. אני תמיד כל כך שמחה בתגובות שלך.

    • מאד רגיש אליענה ,השתיקה של הגיבורה שלך כולה התבוננות רגישה ןחומלת בסובב אותה ,עד שאתה שואל באמת מי הנורמלי כאן ומי החולה ,מי שיכול להבחין בדקויות כאלה הוא משורר

  5. אליענה ,כתוב נפלא, מעלה תמונה ריאליסטית , פיוטית ונוגעת ללב.

  6. אליענה
    עדין, רגיש כתוב מזוקק ונוגע הסיפור, ובהצלחה עם האנתולוגיה.

  7. אמל אבו זידאן

    אהלן אחיענה-مرحبا

    עצם כתיבתך ברוח שכתבת הינה חורגת מהשיגרה ובnטרה לגלות את אשר נסתר משיברון השיגרה. ולטעמי כול השובר זוכה

    יפה

  8. …עד שנוצרת זהות בין הדוברת לשממית.

    כתבת ברגישות סיפור על אהבה וחושך, אליענה.

השאר תגובה ל איציק אביב ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג