ריה אומרת מילה ואני
לא יכולה לשמוע.
במקום זה אני רוצה לגשת
ולנשק
את ידה.
"זה רעם. שמעת?"
אני אומרת.
מסביבנו יער מאפיל
חזירי בר מהלכים על בהונות
בדממה מתעגלת
לכדי עיגולים של שחור.
אם נתחבא ביער הזה
לא ימצאונו.
איש לא ימצא.
נאכל זרעונים
נשתה מי טל
נתכסה בעלים רחבים.
"את רוצה?"
אני שואלת
אבל ריה לא שומעת.
במקום זה ניגשת אלי
ומחבקת אותי.
במרחק חזיר אחד צועק אלינו.
מעבר לים הצבא פולש לביתה.
"ריה" אני אומרת
ורוצה שהכל ישאר כמו הרגע הזה
כשידי בידה
כשאיש לא יכול להרע לנו
רק חזיר הבר שצועק במרחק
רק היער מאפיל מסביבנו
רק דממה
אולי דקה.
אליענה אלמוג אני אוהבת אותך
איזה כיף לי! תודה על האהבה.
אבל מי את? מי האלמונית שאוהבת אותי?
גלי לי.. בבקשה..
היי אליענה
מקסים הדקה שנעצרה,
הקולות- דממה, וגם חזיר
המקום- המעפיל
יש בשיר שקט לפני הסערה, או שקט אחרי הסערה
להתראות טובה
תודה טובה יקרה מאד.
הייתי רוצה להאמין שזה שקט שאחרי הסערה. אבל נדמה לי שזה השקט שלפניה.
היי אליענה
לא במקרה אמרתי השקט שאחרי ,לפעמים סערות חולפות בלי שקורה כלום… רק מהמחשבה שלנו הן נעלמות
שלך טובה
אחווה אחת במקום אחר אפל וזר. לנצור
תודה מירי מקסימה.
יפה השיר, אליענה. לוליא השורה האחת שמזכירה, הייתי יכולה לחשוב שמדובר באגדה פיוטית מעודנת. אז מסתבר שאת כותבת יפה גם שירה ולא רק סיפורים נהדרים
התכוונתי לשורה האחת שמסגירה…
לפעמים נדמה לי שהבעיה העיקרית שלנו כבני אדם היא קונטקסט.
צריך לחיות מחוץ לקונטקסט. רק שם יש גאולה.
רק אני יהודיה מתוסבכת?…
הרעיון של להתחבא ביער בגרמניה עושה לי רע, למרות שמעבר לגרמניה וליער, אני לגמרי מזדהה עם הרצון של אנשים, כאילו משני הצדדים אבל למעשה מצד אחד- הצד שרוצה לחיות ושמבין שגם הצד השני רוצה לחיות בדיוק באותה מידה- עם הרצון של האנשים האלה להתחבא יחד מפני כוחות ההרס והאלימות והכיבוש והמוות.
והשיר יפה, חוצמיזה.
מקסים.
אם נתחבא ביער הזה
לא ימצאונו.
איש לא ימצא.
נאכל זרעונים
נשתה מי טל
נתכסה בעלים רחבים
הרצון לברוח מהעולם הריאלי : החברה, הצבא , מביא את הדוברת בשיר לחלום על בריחה לטבע. מאז ומתמיד (ראו שיר השירים) הטבע הוא מפלט לאוהבים. רק בטבע האהבה יכולה להיות "טבעית" משוחררת ממגבלות החברה.
הפנטזיה והאוירה המובאת בשורות אלו מחזירה אותנו לאגדות ולשירי הילדים שם כל החלומות יכולים להתגשם.
אני מצרף את שירו של ביאליק "אצבעוני" שימו לב למוטיבים המשותפים.
יפה השיר ועצוב
גיורא
אֶצְבְּעוֹנִי
– מִי זֶה דוֹפֵק עַל חַלּוֹנִי?
– "נַעַר קָטֹן אֶצְבְּעוֹנִי!"
– נַעֲרִי, זְעִירִי, מַה-שְּׁמֶךָ?
מִי אָבִיךָ, מִי אִמֶּךָ?
– "אֵין מוֹלֶדֶת לִי וָשֵׁם,
אֵין לִי אָב וְאֵין לִי אֵם."
– וּמֵאַיִן תָּבֹא, נָעַר?
– "בָּא אֲנִי מִשּׁוּט בַּיַעַר."
– צֵידָה יֵשׁ לְךָ לַדֶּרֶךְ?
– " אֵין לִי צֹרֶךְ, אֵין לִי צֹרֶךְ,
כָּל הָאָרֶץ לִי הִיא, לִי הִיא.
מַשְׁקִי טַל, וּפֶרַח – גְּבִיעִי.
סוּס רְכוּבִי – חַרְגֹּל שָׂדָי,
קוּר עַכָּבִישׁ שׁוֹט בְּיָדָי.
זְבוּבֵי רִקְמָה, דְּבוֹרֵי זָהָב,
מָן יָבִיאוּ לִי בָּרָעָב,
וּלְתִפְאֶרֶת, לִי תּוֹפֶרֶת
כְּתֹנֶת פַּסִּים הַצִּפּוֹרֶת…"
– וְּבְלֵיל סַגְרִיר, לֵיל חֲשֵׁכָה
אֵיפֹה תָּלִין, תִּשְׁכַּב אֵיכָה?
– "רֹאשׁ פִּטְרִיָּה צֵל וְגַג לִי,
שָּם מָנוֹחַ אֶמְצָא לְרַגְלִי.
הִנֵּה עַרְשִׂי, עֶרֶשׂ נַנָּס,
קְלִפַּת אֱגוֹז בָּהּ אֶתְכַּנָּס,
כַּפִּי לִמְרַאֲשׁוֹתַי כָּרִי,
עָלֶה יָרוֹק – מִכְסֵה בְּשָׂרִי.
כָּל-הַלַּיְלָה עִם הַפַּנָּס
שׁוֹמְרָה לִי וּלְרֹאשִׁי עֵרָה
הַגַּחְלִילִית, יָאִיר נֵרָהּ."
– מָתַי תָּקוּם, מָתַי תֵּעוֹר?
– "מָתַי? אַךְ הַבֹּקֶר יֵאוֹר!
קֶרֶן זָהָב תַּשְׁקֵנִי,
תִּפְקַח אֶת עֵינִי וּתְעִירֵנִי.
אָקוּם, אֶרְחַץ וְאָטוּס שׁוּב
עִם הַדְּבוֹרָה וְעִם הַזְּבוּב.
כָּל הַחוֹרִים אֲנִי מָלֵא,
דָּבָר מֶנִּי לֹא יִפָּלֵא,
וּבִרְאוֹתִי אֵם וְתִינוֹקָהּ
בְּעַד הַחַלּוֹן – לוֹ אֶדְפֹּקָה,
אֶקְרָא שָׁלוֹם לוֹ וּבְרָכָה,
לוֹ וּלְרֹאש כָּל-הַמִּשְׁפָּחָה…"
– סוּרָה, נַעֲרִי, שֵׁב נָא אִתִּי,
שְׁתֵה מִכּוֹסִי, שְׂבַע מִפִּתִּי…
– "לֹא, כִּי, לֹא כִּי, לֹא, תִּינוֹקִי!
אָץ לִי דַרְכִּי, אָץ לִי שְׂחוֹקִי,
מָחָר אָבֹא שֵׁנִית בְּרִנָּה
וּמַטְעַמִּים לִי הָכִינָה,
וְעַתָּה, שָׁלוֹם! אֵין לִי פְּנָי,
שָׁלוֹם, שָׁלוֹם, כֹּה לֶחָי!.."
גיורא פישר
חדל להפגין כאן ידענות
ריבוי התגובות השופעות שלך גובלות באלימות
דווקא עשה לי עצוב.
בעיני זה שיר חלומי אגדתי על הרצון להקפיא את הרגע, "כשידי בידה" עצוב ומקסים
דארלינג, מצאתי את המייל של אילן. ובמייל השני כתבתי לך שקראתי בבית את הסיפור שלך מעקלקלות, ומאוד מאוד אהבתי אותו.
אליענה, שהכל ישאר כמו הרגע… והלוואי ואפשר היה ללמוד ליהנות מכל רגע כמו שהוא. לא לחלום על הרגע הבא ולא לבכות על הרגע שהיה.
אני אוהבת שנעשה שימוש בדיבור בתוך שיר, אבל מציעה לחשוב איך לכתוב את זה בלי "אני שואלת", "אני אומרת" וכו. לפעמים אם מורידים את זה, השד לא נורא כל כך:)
שיר יפה אליענה, עדין, ואם הולכים בו על בהונות ניתן לשמוע את הסערה הקרבה
הרגע המוקפא- משהו מאד מעניין שגם אני התעסקתי איתו המון, ובכלל, זה ממה שאמנות עושה
את זה תגידי לבנות דודות שלנו.
נראה אם יש לך אומץ.
צריך לדבר עם המתנחלים ולא עם הפלסטינאים.
את זה כבר אמרתי לך מזמן.
זו לא חוכמה ללכת לאיפה שקל.
צריך ללכת לאיפה שכמעט בלתי אפשרי.
אם הם לא מבינים שהם בוגדים בערכי יהדותם שלהם – דבר שעושים כל יום בכביש , אז הם לא יבינו שבשם האדמה לא הורגים. כי כמעט כל המלחמות בהסטוריה שבהם הרגו הכי הרבה –
היו בשם הדת.
לא יעזור בית דין.
בשם הדת עושים הכל- משני הצדדים.
בטיסה ישבתי ליד עוזר שר החוץ הפלסטיני, שאמר , שהעם שלו רוצה שלום, אבל המנהיגות לא. צריך לבדוק לעומק אם זה באמת ככה. לי ברור שהעם שלנו הוא עם קורבני, שמונע על ידי שנאה, ואוהב להיות קרבן נצחי ולא רוצה להרגיש משוחרר. אחרת כל העסק היה נפתר כבר מזמן. אבל זה לא תלוי רק במנהיגים שלנו – צריך לראות את ההתנהלות של הממשלה הפלסטינית לאורך זמן – ואם בכלל יש נכנות לשלום – לא בקרב העם- שכנראה רוצה, אלא בקרב מנהיגיו.
אני מדירה רגליי מפוליטיקה. עדיף ככה. מה כבר תוכלי לשנות? להוציא את אחיה של ר" מבית הכלא? הכל ססמאות. המפגשים שאלה לא תורמים. אבל אני עדיין תומכת בך, למרות הכל, כי הכוונה טובה. אם זה יעזור – זה כבר סיפור אחר. וסליחה שאולי נדמה שאני מרפה את ידייך, אבל את רק בנאדם אחד מול אומה שלמה.