טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

תחרות

קלטתי היום פתאום שיש פה מין תחרות סמויה או גלויה על רייטינג של בלוגים.

זה מבעס אותי (אני לא יודעת אם כותבים מבעס או מבאס. בוחרת ב- ע).
זה מבעס אותי כי גם ככה אנחנו חיות בעולם סופר תחרותי שהצלחות נמדדות בו באמצעים חומריים כאלה או אחרים.
אולי יש לתחרות יתרונות. כנראה שהיא יכולה לעודד את הנסיון האישי להצליח או משהו כזה. אני מודה ומתוודה שאת הרומן שלי התחלתי לכתוב ברצינות אחרי שהייתי בהשקת ספר שירה של חברה שאני מאד אוהבת ותוך כדי הפרגון והשמחה שחשתי בשבילה צצה כל הזמן השאלה המכאיבה- מה איתי? למה לא אני?!

אבל יחד עם זאת אני מתבעסת מתחרות. גם כי היא לרוב מכוערת, אבל בעיקר כי היא הופכת את האמת לפולס. לזיוף.
הרי כשאת כותבת מתוך תחרות האמת שלך מתמוססת לנוכח הצורך לנצח. להיות מתאימה, לענות לדרישות הקורא המצוי. ואז מה נשאר ממך? מהיצירה האמיתית שלך? מהאמת הפנימית?

לא אוהבת את זה בכלל.

אחת מהאמונות שאני מחזיקה בהן היא שתחרותיות היא חלק מתרבות פטריאכלית.
אני באמת ובתמים מאמינה שחברה של נשים, תרבות של נשים, לא זקוקה לתחרותיות הזו.
אני מאמינה שנשים יכולות ליצור משהו אחר.

אז אני מזמינה אתכן, נשים יקרות שכותבות ויוצרות כאן, ליצור משהו אחר. משהו שלא זקוק לתחרות הזו. משהו שעבורו הניצחון לא טמון בדריכה על מישהי אחרת, בהוכחה שאת טובה יותר מאחרת.
משהו שהניצחון בו הוא ביחד. ביצירה משותפת, בכבוד הדדי.

אפשר?

15 תגובות

  1. כן, ואפשר באותה הזדמנות גם לסגור על שלום עולמי, סגירת הפער בין המעמדות וויתור על הכור האיראני.

    יחד לב אל לב! ורק אם נאמין!

  2. לי עברון-ועקנין

    מה שאת מתארת לגבי הערב של החברה זה קנאה טובה, "קנאת סופרים תרבה חוכמה".
    אני לא אכחיש שנעים לי להיות במקום יחסית גבוה בטבלה הזו, וזה נעים לי בעיקר כי לא עשיתי כלום בשביל זה חוץ מלהביא את עצמי ואת החומרים שלי. אני חושבת שהעובדה שאישה חכמה, טובת לב ולא יהירה כמו מירי פליישר נמצאת בראש הטבלה הזו מעידה לטובה על המקום הזה. ואם יש אנשים שלוקחים את זה למקום לא טוב, חבל בשבילם.
    ואני רוצה עוד סיפורים שלך! התמכרתי!

  3. רונית בר-לביא

    הי אליענה.

    תחרות היא ממש לא רק עניין גברי.

    מאז שנשים החלו יותר להתערבב בחברה ובהישגיה (לא מספיק), מימד התחרותיות בהישגים חיצוניים הגיע גם אליהן, וממש לא במידה פחותה.

    מדובר באגו, אגו שלפעמים הוא דבר טוב ולפעמים גורם מכשיל ומעכב.

    מרגע שנכנסתי לאתר הזה, ראיתי 3 שמות מתנוססים בראשו, וגם נוכחתי שהם לא ניתנים להחלפה.

    בזה בערך תם הרצון שלי לנסות להעפיל.

    הבנתי שאו שאלו כותבי המאה, ושהפער גדול מידיי ואני קטונתי, או שהם כותבים כמוני כמוך, ופשוט יש להם לינקים,
    ומאות של אנשים ממקומות אחרים מכוונים להיכנס לכאן ולקרוא את מאמרם, וככה נעשית ההעפלה.

    אז מה ?
    אין בזה כל רע, במציאות האינטרנטית כוח גדול ורב למספר הלינקים שאתה מרשת בהם ולמספר החברים האינטרנטיים שיש לך.

    המדד רחוק מלהיות נקי כמדד איכות, כלומר:
    מדד שמודד בדיוק אבל בדיוק כמה אתה פופולרי ל-ל-א אמצעים "חיצוניים" או "מלאכותיים", כלומר:
    אולי היה צריך עוד מדד של עד כמה אתה פופולרי בקרב הבלוגייה למשל.

    אותי אישית זה לא ממש מעניין, כיוון שדבר כזה רק היה מודד עד כמה אתה חברותי ומקושר כאן בבלוגייה שלנו (מדד סוציומטרי),
    וזה שוב לא מודד במדוייק איכות של פוסט.

    מעניין יהיה לחשוב על מדד חדש:
    מדד של איכות נטו, ללא הסוציומטרי וללא לינקוקים.

    (אבל מנסיון אחרי שבוע-שבועיים בבלוגייה זה כבר לא משנה, אני מתפלאת על שני הבחורים שכ"כ אכפת להם מזה).

  4. האמת שבאמת הופתעתי לגלות שדווקא בבלוגיה ה"נשית" הזו יש טבלה קבועה של "הבלוגים הנצפים ביותר" ו"הפוסטים הנצפים ביותר"; אבל באותה נשימה שמחתי לראות את ידידתי לי (שהדבר האחרון שאפשר לומר עליה הוא שהיא פטריארכלית או תחרותית) במקום גבוה מאוד בדירוג הזה.
    מצד שלישי, אני מצטרף לקריאה שלך לתקשורת וליצירה הדדית; ומצד רביעי, מציין שדווקא הפוסטים העוסקים ב"תחרות" הזו או בהכחשתה מסייעים לאנשים להגיע לבלוגים אחרים שאולי לא הכירו קודם, מה שאומר שיש בזה סוג של יתרון.

  5. הי אליענה
    כבר כתבתי אצל רונן על התחרותיות הזו ואין לי אלא להוסיף רעיון: אפשר לבקש מיעל ושירלי להוריד את חלון הנצפים ביותר ובמקום זה לשים חלון רנדומאלי של ארבעה בלוגים לשבוע. וגם להוריד את חלון הפוסטים הנקראים ביותר ובמקומו להוסיף חלון שישתנה כל שבוע של "ארבעת הבלוגים האהובים על:______". וכל שבוע להחליף בין הממליצים, שיהיו גם הם בבולגים (וכמובן לא יוכלו להמליץ על עצמם). נכון שרונית תגיד ובצדק שיש כאן מדד סוציומטרי סמוי, אבל לא רק. יש כאן גם פינת הפרגון והסטת המבט אל בלוגים שאולי לא יצא לנו להיכנס אליהם. זה גם יוצר קהילה במקום תחרות.

    • רונית בר-לביא

      רעיון נהדר בעיניי.

    • לקחתי לתשומת לבי. אדבר עם שירלי. גם אני לא מחובבי התחרות, אבל כבר כשהגעתי לערוך את הבלוגיה, היה את זה בתוכנה. רעיון טוב חלון רנדומלי, או כבכלל לרדת מהנצפים ביותר.

    • די לפחד מתחרות. במיוחד אנשים כלכך מוכשרים. שנבחרו בקפידה…(אני מקווה).
      הפתעתם אותי ואולי גם את עצמכם.
      הרי לא ניתן לשים בעמוד הפתיחה את כל הבלוגים הקיימים. למרות שלשים גם רנדומלי זה רעיון מצוין. בנוסף.
      תמיד צריך להלחם על המקום. בגוגל זה למי שיש יותר כסף וכאן למי שיש יותר כישרון בלוגי.
      כן מפחיד , ואת עוד מתחרה עם כותבים מעולים.
      מפחיד? מרעיד הייתי אומרת.

      לאתר הזה נראה שיש עתיד.. (למרות שעיצובו חובבני אבל עם ההצלחה גם ישתפר העיצוב אני בטוחה. ויפה שעה אחת קודם).
      בהצלחה.

      • מה שנכתב לא נכתב מתוך פחד. זה בכלל לא העניין.
        ובקשר לאמירה שאני מתחרה עם כותבים מעולים. זה נכון כמובן שיש פה כותבים מעולים. אבל אני לא מתחרה.

      • מירי פליישר

        בתור אחת שמככבת בראש אני רוצה להדגיש שנדמה לי שזה לא בגלל כשרון כתיבה אדיר אלא מכיון שאני ברשימת מועדפים של כמה פורומים וגם כי יש בפוסטים שלי אימג"ים ויזואליים. ככה זה בכל האתרים. תמונות מושכות צופים
        יותר ממילים. לא תכננתי את זה ככה אני רואה את הפוסטים שלי בתמונות ומילים וכמעט לא מסוגלת אחרת. כל זה בשביל להסביר שלא תמיד זה שכותב יותר טוב זוכה במקומות הראשונים. וגם לא מי שמצייר יותר טוב. אלא מי ומה שיותר אטרקטיבי. למשל הפוסט של יקיר שהיה על הבלוגר השוכב את דרכו לצמרת – עלאק- ניצח את יקיר המשורר. לכן אני מתנגדת למדד הזה. הוא לא טוב למרות הכיף הפרטי שלי .

      • יעלי אני חושבת שהפחד וההתרגשות מביא את הרצון לנצח וזה לגיטימי לכל אדם (-: אני אישית אוהבת את העיצוב ומאחלת בהצלחה

  6. כתבת שאחת מאמונות שאת מחזיקה בהן היא שתחרותיות היא חלק מתרבות "פטריאכלית" (המרכאות בכוונה, אני לא מזדהה עם פמיניזם).
    אני חושב שזו באמת בגדר אמונה, כלומר נראה לי פחות בגדר עובדה.

    ומדוע?
    בהחלט אצל גברים יש תחרות, אני גבר, התחרתי ואני מתחרה באחרים (זה נכון בהרבה תחומים, אפילו כשאת/ה מתקבל לאוניברסיטה את/ה מתחרה באחרים, כך בקבלה למקומות עבודה, כך גם בבני/ות זוג, כך בהרבה דברים)- אבל – *אופי* התחרות עשוי להיות שונה והוא נגזר מאופי האדם ומסביבתו, נשים גם מתחרות זו בזו, אבל בצורה שונה.

    מעבר לכך, תחרות היא לא תמיד דבר פסול, השאלה אם היא הופכת לעיקר וכאן זו כבר בעיה, בעצם כמו הדואליות הקיימת בהרבה תחומים בעולמנו: גבריות-נשיות, אור-חושך, מטען חיובי-מטען שלילי ועוד ועוד גם תחרות היא קצה אחד על הציר תחרות – שיתוף-פעולה.

    גברים, למרות שגם מתחרים, משתפים הרבה פעמים פעולה. למעשה שיתוף הפעולה הגברי, על אף מהותו השונה, הוא עצום. אחרת אי אפשר היה להסביר את כל ההישגים הטכנולוגיים-תעשייתיים האדירים שגברים (בעיקר גברים) יצרו.

    אני אישית בהחלט בעד שיתוף פעולה, אבל גם תחרות היא כח מניע חשוב. כשאני מתחרה במישהו, אתאמץ כנראה ואשיג יותר (ולא רק לטובתי). מה שחשוב ביותר הוא לשמור שהתחרות תהיה הוגנת וכן כאמור לא להפוך את התחרות לעיקר, לשלמור על איזון בציר התחרות – שיתוף פעולה.

    נ.ב. אפרופו תחרות… אני הייתי מעצב את המסגרת הגרפית והתוכנית של הבלוגים כאן בצורה שונה לגמרי… אבל כרגע אני לא בתחרות עם "בננות" 🙂

    בהצלחה עם הבלוג.

השאר תגובה ל מירי פליישר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג