בננות - בלוגים / / ביקורת שהתפרסמה במוסף ספרים
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

ביקורת שהתפרסמה במוסף ספרים

אחותי בונגסון

גונג ג"י-יאנג. תירגם מאנגלית: בן ציון הרמן. הוצאת אסטרולוג, 204 עמ", 88 שקלים

"אחותי בונגסון" הוא ספר עצוב. גם בתוכנו וגם באופן שבו הוא כתוב. פסקאות קצרות, מנותקות, מנוכרות. אך הוא עצוב בעיקר משום שהוא מציג תמונת עולם שבו יש כרוניקה ידועה מראש של אומללות, החסינה לגמרי מפני התמורות והשינויים החלים בו. יש דברים שלא יכולים להשתנות, וגורלן של נערות יתומות ועניות בארצות העוברות תמורה מחברה מסורתית סגורה לחברה קפיטליסטית שמנסה למצוא את עצמה, הוא כנראה אחד מהם.

עם זאת, זהו ספר מרתק שקשה להניח מהיד ולא רק בגלל הסיפור שהוא מספר, אלא גם בגלל ההצצה שהוא מאפשר לתוך עולם רחוק וזר – קוריאה – שכמעט איננו נחשפים אליו דרך הספרות המתורגמת. בספר שזורים מושגים שונים הקשורים לתרבות הקוריאנית, ובסופו מצורף הסבר קצר לכל אחד מהמושגים הללו. גם תרגומו של בן ציון הרמן, למרות שנעשה מאנגלית, קולח ונקי ולא פוגם בהנאת הקריאה.

"אחותי בונגסון" מסופר מפי ג"יאנג, שבתחילת הספר היא ילדה בת חמש, בת למשפחה שכמו קוריאה הדרומית עצמה עוברת תמורה, ונהפכת ממשפחה ענייה הנאבקת על כל גרגר של אורז למשפחה עשירה.. ג"יאנג מספרת את סיפורה של בונגסון היתומה, שאמה של ג"יאנג הצילה מגורל אכזר בביתו של כומר שהרעיב והכה אותה, והכניסה אותה לביתה – כבת? כמשרתת?

כל זמן שמשפחתה של ג"יאנג עדיין ענייה, בונגסון מתקבלת על תקן של בת נוספת, אך כשהמשפחה מתעשרת היא נהפכת למשרתת. רק מבחינת ג"יאנג בונגסון היא אחות, אם, היחידה שרואה אותה, שנותנת לה חום. בונגסון נושאת אותה על גבה, מחבקת אותה כשיש לה חלומות רעים, מספרת לה סיפורים, חולקת אתה כל דבר מאכל או ממתק שהיא משיגה. בעיני ג"יאנג, בונגסון אינה משתנה עם המשפחה, אבל כשהשינוי כבר בלתי נמנע היא אינה מתנגדת לו.

אבי המשפחה נוסע ללמוד בארה"ב, חוזר לארצו מתוסכל, לא מצליח למצוא עבודה ושותה לשוכרה. בהמשך הוא מוצא עבודה בחברה מערבית, אחת מני רבות שחדרו לדרום קוריאה והפכו אותה למעצמה הקפיטליסטית שהיא כיום, והמשפחה מתעשרת, עוברת לבית משלה, ובונגסון נהפכת למשרתת.

כבר בלילה שבו חוזר האב הביתה אפשר לראות רמז לכך שמעמדה של בונגסון עומד להשתנות. הוא מביא מתנות לכולם פרט לבונגסון, והאם – שעדיין רואה בה סוג של בת – נותנת לה במתנה מטפחת שבעלה הביא לה, מעמידה פנים שהיא יועדה לה מראש למרות שכולם, כולל בונגסון עצמה, יודעים שאין זה כך. "את יודעת, העניים מבינים את העניים. העשירים הם פשוט נוראים. זו דרכו של עולם", אומרת האם לאחותה כשהן מדברות על בונגסון, על ההתעללות וההרעבה שעברה אצל הכומר העשיר שגידל אותה.

ההתעשרות מביאה אתה גם רצון לנטוש את אורח החיים המסורתי לטובת אורח חיים מערבי: "החלטתם של אמא ואבא לעבור לאורח חיים מערבי היתה נחושה. שני בקבוקי חלב סיאול הונחו על מפתננו מדי בוקר (…) אמא לבשה חצאיות ארוכות ונעלה נעלי עקב גבוהות (…) פתאום החלה אמא להיפגש דרך קבע עם ידידותיה הוותיקות מבית הספר, ולא השלימה אפילו ספר אחד במשך חודשים".

השינוי הזה משפיע כאמור על היחס לבונגסון: "בערך באותו זמן החלה אמא להציק לבונגסון מעט, דבר שמעולם לא עשתה קודם לכן (…) אמא איבדה את סבלנותה כלפי בונגסון כשסירבה לאכול את הלחם (…) בונגסון, את לא יודעת שלחם מזין הרבה יותר מאורז (…) למה כל העשירים המערביים אוכלים לחם במקום אורז?"

מעמדה הולך ומתקבע. היא אינה עוד הבת המאומצת שניצלה בזכות טוב לבה של האם. כעת היא המשרתת, נערה נטולת משפחה, נטולת נכסים, תלויה לחלוטין בגחמות מעסיקיה. וכנערות רבות היא מוצאת מפלט ותקווה ביחסים עם גבר. רק ששום דבר בחייה הקצרים של בונגסון לא לימדה כיצד לעשות את הבחירות הנכונות, להתחבר לאנשים המיטיבים עמה, והיא מתאהבת בבחור גס-רוח ואלים, הנוהג בה באלימות ובזלזול. המעבר של קוריאה לאורח חיים מערבי אינו כולל שינוי ביחס לנשים, בעיקר ממעמד נמוך, והן עדיין נתונות במוסרות של מסורת דכאנית שרואה בהן רכוש של הגברים.

ואז קורה משהו בבית משפחתה של ג"יאנג, ובונגסון מואשמת באירוע ועוברת חקירה משפילה בידי האם, שלאחריה היא בורחת וחוזרת לאחר כמה חודשים בהריון. מכאן כבר נחרץ גורלה, כגורלן של אלפי נשים חסרות נכסים, השכלה או מעמד, שסיכויין לשפר את חייהן אפסי. היא ננטשת שוב ושוב, ועוברת מסכת ייסורים ועוני.

לכל אורך הסיפור ג"יאנג היא עדה אילמת לגורלה של בונגסון. אילמת, כי היא עודנה ילדה, נטולת כוח והשפעה, כי היא חיה לבדה בבית הגדול, החדש – אביה עובד, אחיה הגדולים בבית הספר ואמה אינה רואה אותה כלל – אולי משום שגם היא קורבן, קורבן האשליה שהכסף והמעמד מעניקים לחייה משמעות. אך המשמעות אינה קיימת שם באמת: כאשה בדרום קוריאה היא אינה יכולה לצאת לעבוד, והגבר שאתו היא חיה עובד רוב שעות היממה ואינו חולק אתה באמת את חייה. בתוך כל סממני העושר המערביים סביבה היא נותרת מדוכאת ומתוסכלת, ונהפכת לאותם "עשירים נוראים" שכה היטיבה לראות כשהיתה עדיין ענייה.

ג"יאנג, הגדלה ורואה את כל מה שקורה לבונגסון, לא שוכחת: "שלושים שנה עברו מאז ועדיין אני יכולה לזכור כל פרט בפניה: שמורות העיניים הכבדות, האף העבה, סימני האבעבועות הקלים". ג"יאנג גם עושה ניסיון לתיקון, ומנסה לעבוד כפועלת במפעל, להצטרף למעמד שאינה שייכת אליו עוד, כשהיא מודעת לכך שהיא עושה זאת מתוך רגשות אשמה. הניסיון נכשל כי היא נחשבת לבעלת עודף כישורים, והיא מוותרת. ואפילו רגשות האשמה שלה לא גורמים לה להתנהג אחרת מאמה כשנקרית לפניה הזדמנות לעשות זאת – הזדמנות מינורית אמנם, אבל עדיין כזאת שיכולה לשנות הכל.

14 תגובות

  1. היי
    נשמע מקסים. קראתי ונהנתי זה סוג של דיקנס?
    להתראות טובה

    • טובה יקרה, תודהה. אני לא חושבת שזה סוג של דיקנס, למרות שזו מחמאה בכלל לא רעה לסופרת. זה משהו אחר. טוב אבל אחר.

  2. משה יצחקי

    אליענה, קראתי כבר במוסף ונהניתי, שמחתי לפגוש אותך שם, מין גאוות יחידה. בהצלחה

  3. אליענה קראתי בספרים בזמן אמת והייתי גאה . המשכתי עוד לחשוב אחר כך על מנהגיהם המבטלים של עשירים ובכלל על כוחו המשחית של הכסף בתקשורת בתוך משפחות מסמל סמל ריק של אהבה ובועט במי שמאמין בו.

  4. כבר כתבתי שקראתי בעיתון ואהבתי ובעקבות הביקורת הזאת בכלל מצאתי את הבלוג המשובח הזה שלך.

    הספר מחכה אצלי לתורו ואחרי הביקורת שלך הוא בהחלט מתקדם קצת בערימה.

    • תודה טלי יקרה. איזה כיף שאת חושבת שהבלוג משובח… גם אני אגב, קוראת אדוקה של הבלוג שלך. אולי אתחיל גם להגיב..

  5. סבינה מסג

    את כותבת יפה, אליענה. לי שאין נשימה מספיק ארוכה לקרוא פרוזה… ממש נתת את עולם שלם בקיצור. תודה.

  6. איך זה שאינכם נכנסים לבלוג של רונית מטלון?
    סופרת מופלאה לדעתי!
    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4880&blogID=209

  7. יעל ישראל

    עשית לי חשק לקרוא. אומנם אסטרולוג לא שולחים לי, אבל אולי אבקש אותו.

    ואפ פרופו, אליס מונרו, פתאום נזכרתי בסיפור שלה "ואלס עם חתולה". אוהבת אותו? איזה סיפור מזעזע?

    (נ.ב. וזה בכלל לא גאוותנות לפרסם ביקורות שלנו מבמות אחרות, אלא ממש רצוי. תמיד תעלי בבקשה. וכן ירבו!).

    • יעל מותק לדעתי ואלס עם חתולה זה לא של אליס מונרו אלא של פאם יוסטון אלא אם לשתיהן יש סיפור עם אותו שם ואני מסופקת.. זה סיפור מדהים לדעתי אם כי קצת מזוויע. בכלל פאם יוסטון היא לדעתי סופרת מעולה שלא קיבלה את המקום הראוי לה, כמעט אף אחד לא מכיר אותה וזה חבל.

השאר תגובה ל אליענה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג