טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

סיפור

שערותיה של הלינה

 

הלינה שוכרת דירה בתור שטרסה. הבניין גבוה וישן. חזיתו מכוסה בגרפיטי.

מול הדירה שלה גר בחור גדול ומקועקע בשם דיטר. הוא מחייך אליה כשהם עוברים זה מול זו בחדר המדרגות החשוך והמלוכלך.

הלינה עובדת במסעדה איטלקית בסופיינשטרסה.

היא מלצרית.

בעצם הלינה היא רופאה. קרדיולוגית. אבל כשהגיעה לברלין פגשה את פריץ.

הדבר הראשון שאמר פריץ להלינה היה שהוא אוהב מלצריות, והיא החליטה להיעשות מלצרית.

להלינה יש גוף רך ומקומר ועור בצבע של שמנת מתוקה. כשחם היא לובשת מכנסיים קצרים והרגליים המתוקות, השמנמנות שלה, גורמות לגברים לסובב אחריה את מבטם. לחשוף שיניים. הם רוצים  לנעוץ אותן ברגליים האלה. לא חזק. חלש, רק להרגיש לרגע את הבשר הלבן המתוק הזה בין שיניהם.

בדרך כלל הם לא עושים את זה, אבל פעם אחת בקיץ חם ומיוזע שגרם לדעתם של אנשים להשתבש, כשהלינה הלכה ברחוב עם עוד שתי חברות, נער אחד, גבוה וגרום, עם שיער בהיר ודק מזדקר לכל הכוונים, זינק עליה באמצע הרחוב, תפס במותניה ונעץ שיניים רכות בירך הלבנה המקומרת.

בתחילה הלינה צעקה, אבל אחר כך כשראתה שהוא לא מזיק ולא מכאיב, היא ליטפה את השיער המזדקר שלו בעדינות, עד שהוא הרפה מבשר ירכה והלך לדרכו.

הלינה לובשת שמלות שחורות עם כתפיות דקות ומחשוף מרומז. בין הכתף לצוואר שלה יש קעקוע חיוור. רקפת וורודה חיוורת צומחת שם. מתחת לצוואר של הלינה.

הלינה לובשת מכנסי עור שחורים שמתפקעים על ירכיה הבשרניות ומחוכים שבהם משובצות אבני זכוכית צבעוניות והולכת לרקוד במועדון שמנגנים בו מוזיקה גותית, וגברים בבגדי עור מושכים אחריהם בשרשרת נשים לבנות עור שקולרים לצוואריהן.

 

כשהלינה הגיעה לברלין היא פגשה את פריץ. היא הייתה בת שלושים. קרדיולוגית צעירה עם עתיד מזהיר.

"אני אוהב מלצריות," אמר לה פריץ כשפגש אותה. "מלצריות קטנות ושקטות שעושות כל מה שאני אומר."

הלינה לא ידעה איך להיות קטנה ושקטה. אבל ידעה איך להיות מלצרית.

היא החליטה להישאר בברלין. מצאה עבודה במסעדה האיטלקית, ושכרה דירה בתור שטרסה.

מהר מאד עבר פריץ לגור בדירתה של הלינה.

פריץ קנה להלינה שמלה שקופה צבועה תכלת שטווסים וורדים רקומים עליה. הוא נשק לרקפת החיוורת שבין צווארה וכתפה של הלינה והוריד ממנה את השמלה עם הטווסים הרקומים.

צבעו של פריץ היה שחור נוצץ. כשהיה מתכופף ערום ומקיא מעל האסלה אחרי לילה של שכרות היה נראה כמו לקוח מצילום של מייפלתורפ. שחור ונוצץ וחלק. שרירי הגב שלו מקומרים. זרועות עבות. חזקות. ציפורניים בהירות.

הוא גילח את שיערו במכונת גילוח ותלש את השערות  מאוזניו ונחיריו בפינצטה.

פריץ היה יפה. נערות הביטו עליו ברחוב כשעבר. נשים מבוגרות ממנו הסתכלו בו בגניבה.

המלצריות במסעדה האיטלקית היו מתלחשות ומצחקקות כשהוא היה מגיע בלילה לקחת את הלינה הביתה.

הסטודנטיות הצעירות היו באות בהמוניהן לשמוע אותו מלמד ספרות גרמנית באוניברסיטת הומבולד. האולם היה מלא בנערות. הן היו מוציאות מראה קטנה מהתיק ומתקנות את השפתון שלהן לפני שהיה נכנס לאולם ההרצאות.

במחלקה לספרות גרמנית חיכו לעבודת הדוקטורט של פריץ. הוא נחשב לדוקטורנט מבריק ומבטיח. בתזה שלו הוא השווה בין כתיבתו של גינטר גראס לכתיבה של סופר ג"מייקני  שאיש לא שמע עליו קודם.

הוא תרגם את ספריו של הסופר הג"מייקני לגרמנית והם נמכרו היטב.

מגזינים הדפיסו ראיונות עם פריץ. שאלו אותו שאלות מרומזות על חייו הפרטיים.

הוא מעולם לא דיבר על הלינה בראיונות הללו.

כשפריץ היה כועס הוא היה מושך את שערותיה של הלינה.

להלינה היה שיער שחור ארוך ודק.

חודשיים אחרי שפריץ עבר לגור בדירתה של הלינה, כבר צצו  קרחות קטנות על הקרקפת של הלינה במקומות בהם פריץ היה תולש את שערותיה. היא החלה לקנות סיכות צבעוניות ולשנות את תסרוקתה כל פעם. כמו גברים מקריחים שמעבירים את שערותיהם הקלושות מצד לצד כדי לכסות על הקרחת. גם הלינה העבירה שערות מצד לצד והתקינה אותן בסיכות, להסתיר את הקרחות הקטנות, האדומות, הכואבות, שהותיר פריץ.

הלינה כתבה מכתב לחברתה:

"פריץ הוא הגבר שלא העזתי לקוות לו,"  היא כתבה.  "גבר כמותו פוגשים רק פעם אחת בחיים."

היא כתבה: "לפעמים הוא מתפרץ, אבל אחר כך הוא נרגע."  אני מבינה אותו. הוא גדל בג"מייקה כל כך עני. קיבל כל הזמן מכות רצח. אחר כך כשהיה נער עבד בזנות עד שהיה לו מספיק כסף לנסוע לאירופה. אני לא כועסת עליו, רק חבל לי שהוא לא מסכים ללכת לטיפול. זה היה עוזר לו. וגם לי."

 

בדירה של הלינה בתור שטרסה יש שלושה חדרים.

חדר שינה, סלון קטן וחדר עבודה.  כשהלינה עברה לגור בדירה היא בחרה בחדר המקסים ביותר להיות חדר העבודה שלה. בחדר חלון גדול המשקיף אל הרחוב. הלינה תלתה עליו וילון בצבע שמנת חיוור שעליו רקומים פרחים וורודים. היא תלתה על קירות החדר רפרודוקציות של אגון שילה. תמונות זוויתיות של נשים כמעט מעוותות.

הלינה אוהבת את הניגוד בין הווילון הרך לתמונות הזוויתיות.

באחת התמונות רואים אישה מצוירת מגבה. היא רזה ומגוידת וצמה חומה דקה יורדת עד החריץ בישבנה. כתפיה מחודדות. ירכיה רזות.

בפינות החדר אגרטלים גדולים שקופים עומדים על הרצפה ובהם פרחים. הלינה מחליפה את הפרחים פעמיים בשבוע.

מדפי ספרים ארוכים מעטרים את הקירות. הניגודים שבחדר מזכירים להלינה את פריץ. גם הוא מלא בהם. בניגודים.

 

כמה שבועות אחרי שפריץ עבר לגור עם הלינה הפך חדר העבודה להיות שלו.

חודש אחר כך הוא אסר על הלינה להיכנס לחדר.אפילו לא כדי להחליף את הפרחים באגרטלים.

הפרחים קמלו ונרקבו ולאחר שבוע וחצי החדר התמלא בריח מתקתק של ריקבון שהתפשט בכל הדירה.

בבוקר כשפריץ נמצא באוניברסיטה, הלינה נכנסת לחדר העבודה, זורקת את הפרחים המרקיבים ושופכת את המים הירקרקים שצחנה עולה מהם.

היא עומדת במרכז החדר ומסתכלת מסביבה.

הנשים הזוויתיות המגוידות על הקירות כמו קוראות אליה. "הלינה." היא שומעת אותן קוראות לה, "הלינה תברחי."

היא מנערת את ראשה. שערותיה השחורות מתעופפות סביב ראשה כמו ווילון שחור. נופלות ברכות על כתפיה, על גבה, על שדיה.

היא יוצאת מהחדר וסוגרת את הדלת בעדינות מאחוריה.

באותו לילה פריץ בא לקחת אותה מהמסעדה האיטלקית הביתה.

היא נועלת מגפיים גבוהי עקב שעולים עד ירכיה הבשרניות וההליכה הביתה קשה לה. ברמזור אדום היא נשענת על פריץ, אך הוא זז בפתאומיות והיא נופלת על המדרכה.

שבר בקבוק שעל המדרכה חותך בירכה הלבנה.  פס אדום כהה של דם מצטייר על הירך. מכתים את השמלה.

הרמזור מתחלף לירוק ופריץ עובר את הכביש. ממשיך ללכת.

הלינה מבינה שהלילה יהיה ארוך.

כשהלינה מגיעה לבניין בתור שטרסה. פריץ כבר בדירה.

בחדר המדרגות היא פוגשת את דיטר. הוא מביט על החתך המדמם שבירך של הלינה ושואל אותה מה קרה.

"נפלתי," היא אומרת לו, והוא מביט בה במבט מוזר.

"רוצה להיכנס אלי ? " את יכולה לישון אצלי הלילה," אומר לה דיטר, והלינה שומעת את המילים שלו כמו מתוך ערפל.

"לא," היא אומרת, "תודה."

דיטר מביט בה וללא אזהרה שולח יד מקועקעת וגדולה ומלטף את שיערה, חופן אותו בידיו, משורשי השיער ועד לקצותיו, הרחק הרחק על גבה של הלינה.

בתוך הדירה יושב פריץ ומעשן.

"אל תזוזי." הוא אומר להלינה כשהיא נכנסת פנימה.

"אני רק רוצה לשטוף את זה," היא אומרת ומצביעה על החתך בירך שהחל לדמם שוב.

"אמרתי לך לא לזוז," אומר פריץ ומתרומם מהכורסא שעליה הוא יושב.

הלינה לא זזה.

הוא ניגש אליה, עומד קרוב קרוב, ומרחרח מסביבה, כאילו מנסה לגלות איזה סוד שמסתתר בריח שמדיפה הלינה.

ושוב, ללא שום אזהרה, כמו שעשה דיטר לפני כמה דקות בחדר המדרגות, פריץ מניף את ידו אל שיערה של הלינה, מושך אותו בכוח, עד שראשה של הלינה מכופף לאחור בזווית כמעט לא טבעית. כשהוא עוזב את שיערה, נשארות בידיו שערות שחורות ארוכות.

הלינה מייבבת מכאב ובהלה.

פריץ פותח את אגרופו ושערות שחורות דקות נושרות אל הרצפה.

אחר כך הוא מכה  את הלינה בכף ידו הפרושה. מכה אותה בפניה, בזרועותיה ובצווארה. מכה את קעקוע הרקפת החיוור שבחיבור בין הצוואר לכתף.

החתך בירכה של הלינה עדיין מדמם כשפריץ מפשק  בכוח את רגליה וחודר אליה בזעם אילם על רצפת הסלון.

הלינה שוכבת על הרצפה. כשהיא מזיזה את ראשה ימינה, היא יכולה לראות את שערותיה התלושות על הרצפה שלידה.

כשפריץ מסתגר בחדר העבודה היא קמה.

היא פותחת את הרוכסן של מגפיה הגבוהים, מקלפת אותם מעל רגליה. היא צולעת אל חדר האמבטיה  ורוחצת את גופה במים פושרים.

אחר כך היא מחטאת את החתך באלכוהול. היא לובשת סוודר שחור ומכנסי עור שחורים. אותם מכנסיים שהייתה לובשת פעם, כשהייתה הולכת לרקוד באותו מועדון שבו גברים לבושי שחורים מושכים אחריהם נשים הקשורות בשרשרת.

היא נועלת נעלי התעמלות ויוצאת החוצה לרחוב.

בסמטה קטנה היא יושבת על ספסל מול מספרה.

על השלט של המספרה יש ציור של ונוס היוצאת מתוך צדפה. שיערה של ונוס בציור אדום ומבריק. היא אינה מחייכת.

הלינה יושבת שם זמן רב, מסתכלת על הציור.

אחר כך היא חוזרת הביתה.

פריץ ישן. מקופל בתנוחה עוברית. על פניו עקבות של דמעות שחורצות חריצים של רטיבות על עורו השחור החלק.

על הכר של הלינה יש פתק.

"אני מצטער," כתוב על הפתק.

"אני לא יודע איך לעצור את עצמי כשזה קורה."

כתב ידו של פריץ מסודר ומוקפד. כל אות מתאימה בגודלה לאחרת.

"אולי אני באמת צריך ללכת לטיפול," כתוב בפתק, " אני אוהב אותך."

למחרת הם מדברים. פריץ בוכה בכאב כל כך גדול והלינה לא מבינה למה היא לא בוכה.

"פריץ," היא אומרת לו, "אם לא תטפל בעצמך לא נוכל להיות יחד." היא אומרת את זה בקול שקט. כל כך שקט עד שהיא צריכה להתאמץ כדי לשמוע את עצמה.

באותו יום פריץ מתקשר לפסיכואנליטיקאית שחברתה של הלינה הלכה אליה פעם. הוא קובע איתה פגישה.

אחרי שבוע כותבת הלינה מכתב לחברתה:

"פריץ מתחיל ללכת לטיפול. אני בטוחה שמעכשיו הכל יהיה בסדר."

היא ממששת בידיה את הקרחות הקטנות שעל הקרקפת שלה, את החתך הדק המגליד על ירכה. ממששת וכותבת.

בלילה פריץ מתעורר מסיוט. הוא מזיע ובוכה ולפתע חוזרת אל הלינה העדינות. חוזרת אליה האהבה, והיא מנגבת את זיעתו ומלטפת אותו.

הוא מספר לה את החלום: הוא בורח אל הים. מסביבו חושך. הוא בורח מאחד הלקוחותגבר בהיר גבוה ושרירי. הוא רץ ונכנס אל המים והמים מכסים אותו עד מעל לראשו והוא פוחד לטבוע אבל גם פוחד לצאת, והכל הופך להיות שחור ואז הוא מתעורר.

הלינה מכינה לו כוס תה חם עם הרבה סוכר. היא ממשיכה ללטף אותו בזמן שהוא שותה ומרגישה עדנה שכמותה לא חשה זמן רב.

פריץ מדבר עד הבוקר כמעט. הוא מספר להלינה על שלוש השנים שבהן עבד כזונה. הוא מספר לה על הלילות של השוטטות בחיפוש אחר לקוחות. הוא מספר על חצרות אחוריות של בניינים ומושבים אחוריים של מכוניות וחדרים אחוריים במלונות מצחינים. הוא מספר על הכאב ועל הפחד. ובעיקר הוא מספר על ההשפלה.

הוא מספר לה על עמיתיו באוניברסיטת הומבולד. הוא מספר כמה הוא מפחד להיכשל. כמה הוא חושש שכולם יגלו מה הוא באמתזונה ג"מייקנית  שחורה ומטונפת.

כשהשמש עולה הוא נרדם בזרועותיה של הלינה. היא סופרת את נשימותיו. בנשימה האלף היא קמה בשקט ויוצאת אל הרחוב.

הלינה הולכת ברחוב. מודדת את הרחובות ברגליה. ולבסוף אחרי שעה ארוכה נכנסת לבית קפה גדול ורועש.

היא שותה קפה שחור מר ולוהט ששורף את לשונה ואת פנים לחייה.

היא כותבת מכתב לחברתה:

"אני מרגישה שפריץ משתנה, הוא יותר פתוח אלי. אני שוב אוהבת אותו."

באותו לילה פריץ לא בא לקחת אותה מהמסעדה. היא יושבת על מדרגות המסעדה הסגורה ומחכה לו, אך לבסוף מחליטה ללכת הביתה לבד.

בחדר המדרגות היא פוגשת את דיטר. הוא נראה נבוך ומוטרד.

"רוצה להיכנס אלי לשתות משהו?"  שואל דיטר את הלינה, ושוב היא שומעת את דבריו כמו מתוך ערפל.

"לא." היא אומרת, " תודה. פריץ מחכה לי בבית."

דיטר מביט בה. "הלינה",  הוא אומר, וידיו מתרוממות כמו מאליהן, מגששות באוויר שביניהם כמו ידיו של עיוור. אבל הוא לא מוסיף לדבר, והלינה מסתובבת בעדינות ונכנסת הביתה.

פריץ שוכב על הספה בסלון. הוא שוכב על הגב. על הרצפה לידו בקבוק וויסקי ריק למחצה.

ידו האחת מונחת מתחת לעורפו. רוכסן מכנסיו פתוח וידו השניה מלטפת את איברו השחור והזקוף. הוא לא מסתכל על הלינה.

"פריץ," היא אומרת, ומרגישה איך פחד מתגנב לקול שלה.

פריץ לא עונה.

הלינה עומדת שם כמה דקות, ואחר כך משתכנעת שכלום לא יקרה, אך כשהיא פונה אל חדר האמבטיה פריץ מזנק עליה ומפיל אותה על הרצפה.

הלינה שוכבת על גבה על הרצפה. פריץ יושב על חזה. ידו האחת מצמידה בכוח את פרקי הידיים של הלינה מעל לראשה אל הרצפה. בידו השניה הוא מלטף את פניה ואת שיערה. לרגע נדמה לה שהמגע שלו אוהב ונעים והיא מחייכת חיוך קטן.

"זונה," הוא יורק לעברה. "את הזונה, לא אני."

"פריץ," היא מנסה לומר.

"אל תגידי אף מילה." הוא לוחש לה.

הוא מושך את שערותיה שלהלינה. מושך אותן חזק. תולש אותן משורשיהן והלינה זועקת בכאב.

אחר כך הוא קם, זורק על הלינה את השערות השחורות שנתלשו מראשה.

איברו רפוי עכשיו והוא אוחז אותו בידו, נעמד מעל הלינה, ומשתין עליה.

אחר כך הוא רוכס את מכנסיו ויוצא מהבית.

הלינה שוכבת על הרצפה. היא רועדת. היא רטובה. היא ממששת בידה את הקרחת בקדמת ראשה, במקום בו נתלשו שערותיה.

הלינה מצמידה את לחייה לרצפה הרטובה.

דופקים בדלת. היא לא יודעת אם עברו דקות או שעות, אך היא עדיין שוכבת על הרצפה.

היא קמה ומציצה בחרך ההצצה. דיטר עומד בחוץ.

היא לא פותחת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

8 תגובות

  1. נו…תגידו משהו על הסיפור הזה… אני ממש רוצה לדעת מה חושבים עליו…תודה מראש!

    • אליענה יקרה
      קראתי למרות שזה נורא קשה באינטרנט.
      אני חושבת שמילאת אותי באימה הנוראה וזה אומר משהו טוב.
      זה לא טוב להלינה זה טוב לך.
      לדעתי הבאמת לא מקצועית כדאי קצת לתמצת ולתת לנו הקוראים יותר חבל של הבנה- כלומר – לא כל דבר צריך להסביר ולעתים שבב תיאור פיסי מלמד אותנו די. לא לגלות לנו את כל הקלפים בבת אחת. זה יתפתח והרמזים יתווספו ויגדילו את המתח ואת הזוועה (שזו נראה לי כוונתך).
      לדוגמא:
      "הניגודים שבחדר מזכירים להלינה את פריץ. גם הוא מלא בהם. בניגודים."
      תיאור החדר די בו כדי שנבין את ההקבלה. בודאי שחזרה כפולה על המילה "ניגודים" אינה נדרשת.
      דוגמא אחרת:
      "פריץ קנה להלינה שמלה שקופה צבועה תכלת שטווסים וורדים רקומים עליה. הוא נשק לרקפת החיוורת שבין צווארה וכתפה של הלינה והוריד ממנה את השמלה עם הטווסים הרקומים"
      אנחנו כבר יודעים היכן נמצאת הרקפת ומה היא מסמלת. אנחנו גם זוכרים מה רקום על השימלה.
      אני חושבת שרצוי שתבדקי כמה פעמים מופיעים השמות של הדמויות ותראי איך לצמצם את זה.
      עצה אחרת מנסיוני הבאמת פצפון הוא לתת לזה לתפוח. כלומר – תניחי לזה לזמן מה ותחזרי שוב ותראי את זה טיפה אחרת.
      אני מקוה שזה לא מעליב חלילה.
      בחרת נושא שנכתב עליו כ"כ רבות ובכל זאת הצלחת להפחיד אותי נורא, כך שהבסיס טוב בעיני.
      בהצלחה!

      • תודה רבה מיכל. ולא רק שזה לא מעליב זה מצוין. זו בדיוק הביקורת שאני רוצה וצריכה לקבל. היא עניינית וכנה.
        כבר לא פעם אמרו לי שאני מסבירה יותר מדי בסיפורים שלי. כנראה שהגיע הזמן שאקח את זה לתשומת לבי..
        תודה.

  2. הי אליענה היקרה
    הסיפור שלך עשה לי כאב בטן קיומי. קשה לי עם אלימות נגש נשים נגד גברים נגד לא משנה מי. הסיפור חזק וכואב.
    הבניה של העלילה וההתעללות (אותו שורש במפתיע) נכוה ויוצרת ציפיה לאימה. אני מרגיש שיכול היות שמיכל צודקת לגבי פיזור הרמזים מהר מידי וגם קצת הסברים מיותרים. אבל בעיקר חסר לי טוויסט. העלילה צריכה לעבור תפנית או סיבוך ואחר כך איזושהי התרה. ואם את דווקא בוחרת בעלילה שהולכת ונבנית ומחריפה ונעשית יותר ויותר נוראית, אבל ללא תפנית או סיבוך, הרי שהיא צריכה להגיע לאיזשהו קצה, לבלתי נסבל לגמרי. בסוג כזה של סיפור אנחנו צריכים להקיא מכאב בסוף. וכאן זה איכשהו נשאר באותו מקום.
    אני חושב שעם קצת עבודה בכיוון זה יהיה סיפור ממש טוב. שווה לעבוד על זה.

    • תודה מיכה יקר. אני לוקחת לתשומת לבי.
      אני לא יודעת מתי אני אמצא את הזמן לעבוד על הסיפורים שלי (כותבת עכשיו תזה וזה יחד עם עבודה בשלוש משרות גוזל לי את רוב החיים), אבל זה יקרה מתישהו והערותיכם יעזרו לי מאד.

  3. מירי פליישר

    טוב אז על הבוקר כשעוד יש כוח פגשתי את האשה היפה הכנועה המכילה האבודה שהיא כל כולה כלי לפריץ ואיבריו ואף כאבו וזכרונותיו. אשה מוכה בצבעים יפים.נואשת וחסרת תקווה.לא מאמינה שיכול להיות אחרת.עצוב ויפה.שילוב ראוי בעיני לספר סיפור ולהעברת תכנים. התעללות בורוד תכלת ורקפות.
    חומר למחשבה להמשך היום.

  4. לי עברון-ועקנין

    מפחיד מאוד. וההרחקה (ממקומותינו) מעניינת.
    הקטע עם הנשיכה ברחוב, עם השיניים הרכות, פיוטי ונפלא.
    הדינמיקה מאוד אמינה ונכונה פסיכולוגית.
    גם אני מרגישה שהסברת יותר מדי, ואם תרצי הערות יותר ספציפיות אני אנסה למקד את זה. בכל מקרה צריך יותר קטעים כאלה כמו השיניים הרכות והשיער של ונוס, ופחות הסברים.

  5. לי עברון-ועקנין

    וגם, הייתי קוראת לזה השיער של הלינה ולא שערותיה, כי השיער הוא ישות ממש – וככזה גם מטונימיה (או סינקדוכה? למי יש כוח למונחים האלה…) להלינה עצמה, ובריבוי של "שערות" זה אולי קצת אובד.

השאר תגובה ל אליענה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג