עוד מעט יבואו שוב, הימים הנוראים שלנו.
בין יום השואה – זכרון הורי, שותקים לאורך כל דרכנו המשותפת. הם השאירו לי את השתיקה. את חוסר הידיעה. את החלל הריק, מלא כאב אימה וצער על דודי ודודותי שלא ידעתי מעולם. ויום הזכרון לחיילים, בהם בתי, שמתו כאן בארץ המובטחת, שכולה שלנו. הארץ היפהפיה הזו, הנהדרת.

בין הימים האלה לי צלילות הדעת. איני יודעת מה נכון, מה לעשות, ואיך לשאת את הכאב. זה בעיקר. איך לשאת את הכאב.
אז – כמו כולנו, גם אני עושה את עצמי.  נורמלית. שמחה. יוצרת. מתבגרת בשמחה עם כל הטוב וכל הרע. מגדלת נכדים, אוהבת בת, ויש לי אהבה. מכל הכיוונים זה בא בטוב. אז כן. כמו כולנו – בעיקר – עושה את עצמי. כאילו כאן הכל בסדר.

 

 

דור שני

 

אמי נשאה עמה את כל החרדות,

והעבירה לי אותן.

למרות הכל:

למרות הבטחון, האהבה החום והחיבה אשר שפעו ממנה –

הורישה לי אמי גם את הפחד.

הציפיה, תמיד,  לרע מכל.

המוות הוא ההגשמה של הפחדים אשר נשאה איתה אמי.

המוות, הנטישה, והבדידות.

זה לא היה נדמה לה, הסכנה ישנה, אורבת לי.

פקד אותי – המוות.

חמס את היקר לי בחיי.

בתי.

התפוצצה.

באש, ומסמרים, בתוך טירוף, סכסוך שאין תוחלת לו.

.

רציתי לא לדעת.

לחיות כאילו כאן הכל בסדר.

לחיות.

להתחתן.

ללדת.

ולקוות שהאימה

נותרה שם, באירופה, עלתה באש, כלתה בלהבות, נמוגה בעשן.

כלתה עם דודותי, דודי סבי וסבותי שנהרגו ונשרפו ונרצחו,

נספו ונאספו אל השמיים,

בפחד, באימה וחרדה.

הם פחדו, ודאי, אני יודעת שהם פחדו למות.

הפחד שלהם, החרדה שחילחלה מאש המשרפות אל נשמתם

הפחד שלהם מפעפע ונוגע בחיי.

 

רציתי לא לדעת.

וגם היום, אחרי שנקברה בתי באדמה – אני בוחרת להכחיש את האימה.

לחיות כאילו כאן הכל בסדר.

 

אני נסחפת אל יופיו של העולם, שוקדת ללקט פנינים, לחרוז אותן על המיתר הוירטואלי.

אוספת יופי, שקט,  אוספת אנשים טובים באמצע הדרכים.

וכל הזמן יודעת – השפע של הטוב הזה –  זה רק כאילו.

הרע ישנו תמיד,היה הווה ויהיה.

נורא, איום,  והוא מאחורי עיקול הדרך.

הוא שם – צופה לי שאבוא. הוא מחכה לי.

רק ענין של זמן… והפחדים שוב יתגשמו למשהו איום, נורא.

ואמיתי – ללא מוצא, לא תוחלת

ושוב ושוב ושוב אחווה

אותם:

המוות, הנטישה, והבדידות.