קול קורא למצביעי השמאל ושמאל-מרכז

 

 

 

שחר-מריו מרדכי
קול קורא למצביעי השמאל ושמאל-מרכז

 

חברות וחברים, ביום שלישי תתקיימנה בחירות לכנסת ה – 18.

אם את/ה מצביע/ה לאחת ממפלגות הימין, קריאתי אינה נוגעת לך.

אבל אם לבך נוטה לאחת ממפלגות השמאל, אנחנו כבר רואים עין בעין.

מפאת רצוני להתמקד ולקצר, לא אגע במשנָה הכלכלית (חשובה ככל שתהיה) ואתייחס לסוגיית הסכסוך הלאומי.

 

עכשיו בואו נחשוב יחד: האם אנחנו משתייכים לשמאל הציוני או לשמאל הפוסט ציוני? שני המחנות מבינים את ההכרח שבסיום הכיבוש, אבל ההבדלים בין שניהם חדים וברורים. הויכוח בין השמאל הציוני לשמאל הפוסט ציוני נוגע בסוגיות כבדות משקל כמו זכותה של ישראל להגנה עצמית, השימוש בכח (ומתי אין ברירה?), זכויות אדם ופגיעה בהן, מעמדה של רצועת עזה לאחר ההתנתקות, צביונה היהודי של מדינת ישראל, זכות השיבה של פליטים פלסטיניים לתחומי הקו הירוק, היחס לנרטיב הפלסטיני. 

אֶת השמאל הפוסט ציוני אפשר לפגוש באקדמיה (אילן פפה, שהיום חי בגולה); ובעיתונות: גדעון לוי ועמירה הס המצוינים (כן! מצוינים!), ובכנסת (חד"ש). השמאל הפוסט ציוני מאמין שלא יכּוֹן צדק בלי שתוּתַר שיבת מאות אלפי פליטים פלסטינים לתחומי הקו הירוק, ביטול צביונה היהודי של מדינת ישראל והפיכתה ל"מדינת כל אזרחיה" (ואני אוסיף: לא במובן של שוויון בין האזרחים, שהינו צודק והכרחי. אלא במובן של חוסר שוויון בין זכותה של מצרים, לדוגמא, להיות מוסלמית-חילונית לבין זכותה של ישראל להיות יהודית-חילונית או – אם תרצו – בין זכותה של פלסטין העתידית להיות מוסלמית לבין זכותה של ישראל להיות יהודית). הפרות (בוטות, לעיתים) של ישראל באשר לזכויות אדם הפכו כלי לניגוח זכותה להגנה עצמית בעוד שהפרות בוטות של זכויות אדם מצד החמאס, למשל, אינן זוכות לביקורת כלל וכלל.

 

אם אתם מסכימים עם טיעוני השמאל הפוסט-ציוני, הצביעו חד"ש.

אבל!

אם אתם נמנים על השמאל הציוני, אתם ודאי מתלבטים בין קדימה (שמאל-מרכז) לעבודה ומרצ.

 

עכשיו, בואו נחשוב.

רבים מכם, כך אני מאמין, שוקלים להצביע לקדימה בראשות לבני. ועכשיו, כשהסקרים מנבאים פער מזערי בין נתניהו ללבני, מתחזקת התחושה שאם ניתן ללבני את קולנו, נסכל את בחירתו של נתניהו.

אם אתם מאמינים בטיעון הזה, הצביעו קדימה.

 

אבל, שימו לב:

המטרה: למנוע את בחירתו של נתניהו לראשות הממשלה.

האמצעי: הצבעה ללבני.

התוצאה: נתניהו ראש ממשלת ישראל.

 

הנה ההסבר:

 

נגיד (אתם לא באמת מאמינים בזה, נכון?) שלבני תשיג מספר מנדטים זהה או גדול מזה של נתניהו.
נו? ואז?
הנשיא פרס יעניק לה 42 יום להרכבת קואליציה.
נו? ואז?
לבני זקוקה לתמיכת 61 ח"כים (לפחות) כדי שממשלתה תזכה לאמון הכנסת ביום השבעתה.

אילו 61 ח"כים תאסוף לבני?
נגיד שלקדימה 25 מנדטים. 
ובואו נגיד שליברמן ישיג 20 מנדטים והוא מצטרף לקואליציית לבני. יופי! יש לה 45 מנדטים.
מממ…איך משיגים עוד 16 מנדטים?
אה! מרץ! 6 מנדטים. יופי! יש 51 מנדטים.
ומי עוד?
אאוריקה! חד"ש ורע"ם-תע"ל. נגיד שיש להם 10 מנדטים.
מצוין! יש ללבני 61 מנדטים! יש קואליציה.
אבל..אופס. יש בעיה!
הערבים לא יושבים עם ליברמן. גם מרצ לא יושבת עם ליברמן. אז ליברמן בחוץ.
מממ…ללבני יש רק  41 מנדטים. איך משיגים 20 מנדטים?
אה! העבודה! לברק יהיו 20 מנדטים? (לפי הסקרים בין 13 ל – 17 בלבד).
אבל נגיד שיהיו 20.
אז יש קואליציה?
אופס. הערבים לא מוכנים לשבת בממשלה ציונית. רע"ם-תע"ל? שיח' אברהים צרצור מהתנועה האסלאמית? עם ברק המכונה ה"רוצח העזתי"? חחח…
אחמד טיבי? חחח… הוא בכלל מס' 2 של שיח' אברהים צרצור.
אז אין ללבני 61 ח"כים.

 

אז מה קורה?
לבני נכשלת.
פרס מעביר את המנדט להרכבת הממשלה ל…נתניהו!
הופ!
ש"ס בפנים.
הופ! גם יהדות התורה.
הופ! הנה בא ליברמן.
הופ! גם ברק. בשביל האחריות הלאומית, כמובן (ובשביל תיק הבטחון).

ואיך תשב העבודה עם ליברמן? הופ! הנה מקבלת העבודה את תיק המשפטים, ואין לליברמן סדר-יום נגד בית המשפט העליון.
הופ! לליכוד יש קואליציה.

אז הצבעת לבני? אז זהו, שלא.

לאן יתגלגל פתק ההצבעה שלך? קולך?
הופ! פריימריז מהירים במפלגת קדימה.
מופז מנצח? הופ! הצבעת למופז! (כן!)
ומה אם לבני מנצחת את מופז?
הופ! מופז פורש עם שליש סיעה, וחובר לליכוד.
אז הצבעת נתניהו!

אז מה נשאר לנו? עבודה או מרצ.

עכשיו זה תלוי בהשקפתכם.

כולנו יודעים שברק רוצה להוביל את העבודה לממשלת נתניהו. ברק מעוניין במשרד הבטחון. וזה אומר שברק מוכן לשבת גם עם ליברמן באותה ממשלה (אגב, עמיר פרץ, קודמו, ישב עם ליברמן בממשלת אולמרט. וברק, שנצח את פרץ ואיילון בפריימריז 2007, המשיך לשבת בממשלת אולמרט עם ליברמן עד שהאחרון התפטר).

אבל כדי שברק יוכל להוביל את העבודה לקואליציה עם נתניהו, הוא זקוק ל – 15 מנדטים לפחות. רק כך הוא יוכל לעמוד מול אופוזיציה פנימית (יחימוביץ'-פינס-כבל).

 

ושוב, זה תלוי בכם:

אם אתם אנשי שמאל שמעוניינים בממשלת ימין, הצביעו למרצ. היא חלשה בסקרים. כך גם תחלישו את העבודה, ואולי תסכלו את כניסת ברק לממשלה.

נתניהו יקדם "שלום כלכלי" עם הפלסטינים (ככה הוא קורא לזה), בלי מו"מ רציני עם פת"ח ובלי ניסיון להידבר (באמצעות מתווכים, כמובן) עם החמאס. נתניהו יצטרך להזיע הרבה מול ברק (לא אהוד) אובמה וממשלו.

 

• אבל אם אתם מעוניינים במפלגת שמאל בקואליציה כדי להמשיך להידבר עם הפת"ח ולחזקו גם במישור הפוליטי-דיפלומטי-הסדרי, אז מרצ לא תועיל לכם. 
  אם אתם מעוניינים במפלגת שמאל בקואליציה כדי למתן את הקפיטליזם החזירי של הליכוד ולהחזיק בתיק הרווחה (שלי יחימוביץ'! במקום רובי ריבלין?), מרצ לא תעזור לכם.
• אם אתם מעוניינים במפלגת שמאל בקואליציה כדי לבלום את הרטוריקה הליברמנית נגד בג"ץ ונגד אזרחיה הערבים של ישראל ולהחזיק בתיק המשפטים (בוז'י הרצוג! במקום גדעון סער), מרצ אינה התשובה שלכם.
• אם אתם מעוניינים במפלגת שמאל בקואליציה כדי לקדם אג'נדה ירוקה (אולי אפילו אופיר פינס כשר לאיכות הסביבה, אם יתגבר על ישיבה עם ליברמן, במקום גלעד ארדן?), אז מרצ לא תהיה שם בשבילכם.
  
  וכן – אהוד ברק יהיה שר הבטחון (לא עדיף על בוגי או מופז?).
  אבל ברק הוא איש מיליטנטי. ורבים מאיתנו סולדים מאישיותו. אז למה לנו? ובכן, 

  ברק הוא זה שהוציא את צה"ל מלבנון ב – 2000. היה עדיף להישאר?

• הוא זה שהימין לא סולח לו שהעז להציע את חלוקת ירושלים בקמפ-דיוויד, ועל-כן מאשים אותו בקידום חלוקת הארץ. והוא זה שהשמאל הפוסט ציוני (וחלק מהשמאל הציוני) מאשים אותו  בפרוץ האינתיפאדה השנייה (כאילו ברק נתן את ההוראה ולא ערפאת), בגלל תיאוריית ה"אין פרטנר", שהציבה אותנו בפני שוקת שבורה. כאילו שברק אחראי לאי רצונו של ערפאת (אז) ולאי יכולתו של אבו מאזן (היום).
• הוא זה שכִּהן כשר בטחון, כשישראל – לפי פרסומים זרים – הפציצה כור גרעיני בסוריה.
• הוא זה שכִּהן כשר בטחון כשישראל – לפי פרסומים זרים –  חִסְּלה את עימאד מורנייה, הידוע כ"שר הבטחון" של החיזבאללה.
• הוא זה שכשר בטחון פִּנה מתנחלים מבית המריבה בחברון לאחר ש"הרדים" אותם במשא ומתן דֶּמֶה.
• הוא זה שכשר בטחון קִדֵם הסכם רגיעה עם החמאס, בניגוד לדעתם של אולמרט ולבני.
• הוא זה שכשר בטחון נִסּה להאריך את הסכם הרגיעה, בעוד החמאס העדיף לשבור את הכלים.
• הוא זה ש"הרדים" את החמאס כשפתח במתקפה על עזה. אני לא שוכח: במלחמת עזה נהרגו ילדים ונשים וגברים חפים מפשע. אסור להתעלם מזה. אבל אסור להתעלם מהמאמץ לכונן רגיעה (שקדם למלחמה), מזכות ההגנה העצמית של ישראל ומהפגיעה בזכויות אדם בצד השני. ולפני שתזעקו שהמעברים סגורים. אז לא. הם היו פתוחים רוב תקופת הרגיעה. ואם תזעקו שעזה היא עדיין שטח כבוש ובית כלא (על אף גבולה עם מצרים), אז חזרו לתחילת מאמרי, והצביעו חד"ש.

 

בשורה התחתונה: אמנם המאבק הבין-מפלגתי לא הוכרע. אין לדעת מה יהיה הפער בין נתניהו ללבני ומה יהיה ההפרש בין ליברמן לברק. אבל, חבר'ה, המאבק הבין-גושי הוכרע. אל תשלו את עצמכם. זה ריאל פוליטיק. גוש הימין ינצח את גוש השמאל. ביבי ירכיב ממשלה. לבני תעלה חרס בידה בנסיונותיה לכונן קואליציה, ומופז עלול לחבור לליכוד (עם הקול שלכם!).

אני קורא לכם: חשבו, והכריעו (נכון!) בין מרצ למפלגת העבודה. 
ושאו ברכה.