אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
היסטוריה
לֹא, לֹא הָיָה לִי עִנְיָן מְיֻחָד בְּהִיסְטוֹרְיָה.
נִתְקַלְתִּי בָּזֶה
תּוֹךְ גְּלִישָׁה אַקְרָאִית בַּסִּימוּלַצְיָה הַצְּפוֹנִית:
גִּדְרוֹת תַּיִל, פָּנִים מְעֻוִּים, סִרְחוֹן גּוּפוֹת.
הָעִנְיָן עִם הַהוֹלוֹגְרָמוֹת הָאֵלֶּה
הוּא שֶׁאַף פַּעַם אֵין לָדַעַת מַה יָּצוּץ.
לְמַטָּה הָיוּ כַּמָּה סִימָנִים מְרֻבָּעִים.
לְחִיצָה לְאִתּוּר הַמָּקוֹר שִדְּרָה: "הֶעָרַת שׁוּלַיִם שֶׁל צ"וֹנְג חוּסֵיין הַבֵּן
מוֹרָה שֶׁבְּמַהֲדוּרָה אַלְחוּטִית יְשָנָה שֶׁל אֶנְצִיקְלוֹפֶּדְיָה טִיטָנִיקָה
(כֶּרֶךְ הַמִּלּוּאִים, 2208), נִזְכְּרוּ עֲדַיִן מְדִינַת אִיסְרָאִיל,
חֻרבַּן הַמִּקְדָּש הַשְּׁלִישִׁי שֶׁל הַיּוּדֶן, שׁוֹאַת אַרְמָגֶדוֹן, וסִפְרוּת הַהִיבְּרִיש
(בְּעִקָּר בִּזְכוּת תְּרוּמָתָהּ לֶעָגָה הָאֲמֶרִיקָנִית הַחֲדָשָׁה)".
**
אֵין לִי מֻשָּׂג לָמָּה הִמְשַׁכְתִּי בָּזֶה.
תַּקְרִין רָדַף תַּקְרִין. בְּאוֹתָם יָמִים כְּבָר צָרַכְתִּי
40 טֶלֶבַּיְט הִיסְטוֹרְיָה לְיוֹם.
אֵצֶל צ"וֹנְג חוּסֵיין הָאָב מָצָאתִי
אֶת תְּפִלַּת "הָבָה נָגִילָה"
שֶׁשָּׂרְדָה מִכְּתֹבֶת הַדָּם בְּמַחֲנֵה הַהַשְׁמָדָה שֶׁל רָפִיחַ.
לְיָדָהּ הָיוּ כַּמָּה שׁוּרוֹת בְּתַרְגּוּם אוּנִיבֶרְסָלִי
מִן הַנּבוּאָה הַשְּׁלִישִׁית שֶל הַפַּיְטָן אֲבִיאֵל.
לֹא, אֵין לִי עִנְיָן בְּשִׁירָה, בִּמְיֻחָד לֹא קִנּוֹת,
אֲבָל מִשָּׁם לָמַדְתִּי עַל הַהֲגִירָה הָאִיסְרָאִילִית הָאַחֲרוֹנָה.
***
הַקִּשּׁוּר הַחֲמִשִּׁי מִשְּׂמֹאל מֵבִיא אוֹתְךָ
לְתוֹךְ הַהוֹלוֹגְרָמָה שֶׁל מִשְׂרְפוֹת הַנֹּעַר.
עוֹד הַרְבֵּה לִפְנֵי כֵן,
שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתָם,
הֵם לָמְדוּ אֵיךְ לַעֲזֹב בְּלִי גּוּפָם.
מה שחזק היום יהיה חלש מחר, וחוזר חלילה.
שתי הכתובות על הקיר, הטובה והרעה. בחרו:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=4937
ובאותו עניין: "להיות או לא להיות" –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=9239&blogID=182
© אמיר אור 2009
אוי אוי אוי אמיר דברי נבואה שירה מתמיהים . ממתי מעכשיו?
אני כבר מזמן עם הפתרון – מדינת כל אזרחיה. האם נשרוד לראות זאת?
מה מעכשיו, מירי?
מאז קום המדינה.
את ואני אולי נשרוד. ובכן?
אמיר, התמונות על המסך, מניין המוות
בתחילה נבהלתי מעוצמת השיר
אבל כבר לא. רק מהמציאות
אשרייך שאת חושבת שאין זו מציאות. לשם אנחנו חותרים, להרס עצמי גמור.
אמיר, השירים חזקים.
אבל המסר? שעדיף לא להילחם? ואז מה? הערבים לא נלחמים בינהם? נגיד שתהיה פה מדינה מעורבת, זה אומר שלא תהיינה יותר בעיות עם האיסלם הקיצוני?
סבינה, לא אמרתי שלא צריך להילחם בטרור. להפך, צריך.
האיסלם הקיצוני עולה על רקע משטרים בלתי מתפקדים ודרך מערכות חינוך איסלמיות ממומנות היטב. כשראיתי את זה בדרום אפריקה שנה לפני מגדלי התאומים, כתבתי שגל איסלמי של מליון מרטירים מתבשל כאן, וניתחתי למה זה קורה. שלושה עיתונים התייחסו למאמר כנבואה הזויה ולא פרסמו.
בחינוך, שם המערכה האמיתית. בחיזוק שפיות כל התושבים כאן – שם המערכה האמיתית.
בכינון מדינה אחת, מעורבת כמובן (חופשיים ודתיים, רוסים, פולנים, ערבים, מוסלמים, יהודים, נוצרים וכו")- מדינה שיש בה שוויון זכויות והזדמנויות ומעבר חופשי בין המועדונים המרכיבים אותה.
כל עמידתנו המוסרית, גם במאבק באיסלמיסטים, וגם בשאלת החזרת שטחים או לא, היתה שונה לגמרי אילו הציבור הערבי היה מרכיב אינטגרלי אמיתי בחברה ובשלטון הישראלים.
איזה פחד
נכון.
לאמיר
שיר נפלא
באמתחתי שיר שכאילו נכתב כתשובה לשיר שלך.
שם השיר הוא "לנביא"
אכפת לך אם אעלה אותו ואקרא לו: לנביא אביאל?
מוזמן ביותר, גיורא. יעלה ויבוא הנביא אביאל 🙂
השיר שלך חזק כל כך ומכה נבואות איומות
לצערי, חני, עד כמה שאני רואה, אם לא נזדעזע בראש, נזדעזע פה באש ודם. עניין של זמן.
inta omeri, עכשו סיימתי להקשיב לאום כולתום, מרוב פחד להביט במה שקורה במלחמה המצולמת והמשודרת…
אני מתחננת שתביט בתמונה שוב, אולי יש שם גם יונה עם עלה של זית?, הכיצד ניוושע?
תמי, כשאין אפליה והפרדה, כשאין חינוך מפריד – דתי או לאומני – אין צורך בשום יונה. במצב כזה אפשר גם לצלות על האש ולמלא באורז וזיתים.
המבצע הצבאי הזה הוא בסופו של דבר עוד קוץ כואב בישבנה של הבעיה הגדולה באמת.
אוף על העוֹף, קוץ אכזר דרדר מלחמה.
אבל כל מה שנותר הוא לקוות שהכל יסתיים מהר ובלי דם ודם.
אני כל כך פוחדת כבר אין לי מקום אפילו לזית, יושבת בין שתי דבלים דבוקות ומתפללת.
תמי, בקשר לתהייתך על טובת העוזבים –
"עוֹד הַרְבֵּה לִפְנֵי כֵן,
שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתָם,
הֵם לָמְדוּ אֵיךְ לַעֲזֹב בְּלִי גּוּפָם.
(צ"ל שזה כן בטובתם, טענת, כי הם למדו לעזוב בלי גופם, כדי לא לסבול. לא?)
זה מתייחס לשיר אחר ברצף שלא נמצא כאן – ל"איפה הם":
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=2889
ובהמשך הרצף כמובן "לא לשווא חיכינו לברברים", "אלוהי היהודים" ועוד שירים המצטרפים לתמונתנו הקבוצתית על ציר הזמן.
ישנם אלו שרוצים לעזוב, להיפרד מהגוף, ולהמשיך בדרך כנשמה. וזאת מתוך אמונה שבגוף נמצא הסבל ומחוצה לו ישנו שיחרור.(דבר שאני לא מסכימה איתו, וגם אין עדויות שהסבל לא נמצא בעולם הנשמות, אולי שם זה סבל של כפר וכאן זה סבל של עיר…אנאערף) בשיר כאן הם באמת בסבל רב, בלתי נסבל, פניהם אל המשרפות…
"עוד הרבה לפני כן" כבר ידעו שהם אבודים ולכן למדו לעזוב את הגוף.
כשיש רצף של השיר הזה עם הנרקומנים שבשיר "איפה הם" זה מובן, כן. אבל כשיר נפרד אי אפשר להבין, לדעתי, את המשפט:
"שלא בטובתם".
(במובן מסוים לטייל מחוץ לגוף זה לא רע בכלל, אבל רק בעזרת חסה ולא דשא)
דבר נוסף- נביא לא מוכרח להביא פתרונות אלא להשמיע את קולו, לעורר מתרדמת קיץחורף.
תמי, נביא או לא, אני לא משלה את עצמי. לצערי לא נראה לי שמשהו פחות מפלישה או פצצת אטום קטנה יצליח לשנות את הרגלי החשיבה של ישראל. אני יודע שזה נשמע נורא, אבל בכיוון בו אנו הולכים כל מה שאפשר לקוות הוא שההלם יהיה רק הלם כואב ולא מכה סופנית.
מעניין, עברה לי מחשבה כזו. הבן שלי שאל אותי מה יקרה אם ישלחו טילי גראד או שמאד לירושלים. לא חשבתי הרבה ועניתי לו שאז כתגובה, ישראל תפציץ בפצצת אטום קטנה. "אבל הענן שיווצר יפגע גם בנו" אמר. עניתי לו נכון אבל אנחנו נפנה רצועת ישובים עוטפי…
ובאותה נשימה התפלצתי מהשיח…כי ראיתי לפחדים את האמת. והאמת לא יהיה מנוס, כנראה, הכל יכול לקרות.
המנגנון האנושי של קורבן (שואה) מקרבן- דוחה אבל זה מה שאנחנו עושים.
נשאלת השאלה מדוע אנחנו לא יוצאים לרחובות להפגין. אומרים לנו שעכשו כשהלוחמים בתוך הביצה צריך קונסנזוס לאומי שזו למעשה אמירה: שבו בשקט, תתפללו פרק כ" בתהילים לשלום הבנים, "אנחנו" (שלשת המוסקטרים: אולמרט, לבני וברק), ביותר כוח, נביא את השלום.
האם זו לוגיקה חדשה?
טוב, בלי הפגנות. תוכניות חינוך חדשות. אבל זה לוקח זמן שאין..
להפגין בעד מה, תמי? מה שקורה כרגע הוא נקודתי.
החמאס הוא איום אמיתי על שני הצדדים (ולא שהפתרון לקיומו מסתמן מהמבצע הזה). זהו ארגון שמטיף לג"נוסייד ביהודים. האם יש לדבר כזה מענה פשוט?
האם זה לא דורש רביזיה כוללת בגישה, בתחומי הטיפול ובהתנהלות?
אם כך חזרנו לSQUARE ONE
תאר לך הפגנה ענקית של יהודים וערבים נגד טרור?
מנסה לתאר לעצמי, תמי, ולא ממש מצליח. לא בקונסטלציה הנוכחית שבה אנחנו המפלים והמדכאים אותם.
ולא שאני ממש שותף למסקנותיו הצרות לטעמי של ההיסטוריון המצוטט, אבל באמת "שלום מיד" לא נראה לי כבעל משמעות בלי התנאים הנלווים לדמוקרטיה, חופש עיסוק, חופש דיבור ועיתונות, וחינוך תומך אחווה ושיתוף בשני הצדדים.
חמאס לא ממש שותף לאלה.
אוף כל פעם אני מתפתה להביט בשידורים שבטלביזיה וחוטפת צער שלא מניח.
חמאס עלינו שמשון…
עדיף דיווחים יבשים. עיתון או וויינט. התמונות האלה שוקעות לנו עמוק מדי.
אני, בכל אופן מסובב את הראש היום מן ה"היסטוריה" אל הארוס והיצירה…
שזה כאן –
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=9048&blogID=182
באמת שהסתובב לי הראש. ארוס ויצירה, נושא בעל פנים רבות, וכל אחד מביא את עצמו, כמובן, וחוויותיו כשניגש לדבר או לכתוב עליו.
היה ערב מרתק, להקשיב לאגי משעול ולך.
אוי תנאטוס, לו יכולתי הייתי מראה לו את הדרך לעיר אחרת, מה עיר, ליקום אחר. נותנים לו יד והוא רוצה את כל האצבע.
הפוך, לא? 🙂
תנאטוס הוא בסדר, אבל בני אדם לא תמיד.
אין צמיחה בלי חורבן של הישן, וזה מביא אותי למחשבות עגומות נוספות על האופן שבו משהו יכול להשתנות כאן. זה לא יקרה דרך מלים.
כשנותנים לו יד לצעוד בדרך אחר כך רוצה את כל האצבע של "אני", אני לא פולניה אבל ככה יצא לי…:))
לא גם לי לא נראה שמילים ימחקו את הכתם על הקיר. וזה באמת , עגמומי ומעלה…
SQUARE זו המלה.
🙂 כן, תודה.
הנה קטע מדברים שאליהם הפנתה אותי בטין אמיר:
One might usefully consult a recent jihad-inspired publication, the 20-page Covenant of the militant Islamic Resistance Movement (HAMAS), operating mainly in Gaza – but also in the West Bank – in collaboration with PLO groups. Dated 18 August 1988, it is a blatant blueprint for genocide, undoubtedly inspired by its spiritual leader, Sheikh Ahmed Yassin. I have with me a copy of the Arabic text and an English translation. Its aims are clearly defined in article 8, under the Slogan: “Allah is its target, the Prophet its model, the Koran its constitution; Jihad is its path, and death for the sake of Allah is the loftiest of its wishes.” Article 13 declares: “There is no solution for the Palestinian question except through Jihad.” And article 28 does not beat about the bush: “Israel, Judaism and Jews challenge the Muslim people: “May the cowards never sleep.” These realities cannot be brushed aside simply because they are embarrassing, but should rather serve as a serious warning to the gullible for whom an appeasement, misguided, “peace in our time”, will-o’-the-wisp remain a constant obsession. What is urgently needed is a frank, conscious consensus of trust and confidence, without which there can be neither peace nor reconciliation.
David G. Littman, historian
מנטרות חמאס או ימין קיצוני נלחמות בשם אלוה. אין חדש תחת השימשייה…
פונדמנטליזם כדרך לא דרך.
לצערי קבוצות שוליים חברתיות חונקות את לב ליבו של הקיום…
זה לא ככה, תמי. השוליים הופכים להיות המרכז. גם אצלנו.
בתהליך כזה השולים כל הזמן מתחדשים (הופכים למרכז ובכך יוצרים שוליים חדשים. כרגע השמאל הקיצוני הוא השוליים) וזו הזרימה שיש לה מגמה לשפר את החיים.(כמובן זו משאלת לב, אבל מחשבות יוצרות מציאות)
תמי, אלה לא תנודות סימטריות לצערי.
קל לרדת במודעות, קשה לעלות.
מדוע תנודות אלו זקוקות לסימטריה?
ובמודעות שהיא בדומה לחכמה אי אפשר לחזור להיות טיפשים. (לפחות כדאי)
הכוונה, שהזמן שלוקח לשוליים להפוך למרכז תלוי בסוג הדיכוי שמפעילים עליהם. לכן באנו חושך לגרש יותר קשה מלמוסס אור.
ובהחלט אפשר לחזור ולהיטפש (יותר קל לראות את זה כשחושבים על חכם וטיפש על ספקטרום של הבנה)
כן עכשו אני רואה שבקלות אפשר להיות טפשה.
לכתוב משהו אחד להתכוון למשהו אחר.
(בפוסט של שוש.)
חסה, תמי?:)
וצודקת בקשר ל"שלא בטובתם". בלי הרצף הביטוי לא מובן. (אבל זה יתפרסם כן ברצף).
ששש…רק החסה נותרה מה- BUNNY, אל תגלה.
אמיר, שיר מפחיד בעוצמתו הנבואית.גם השימוש בלשון מרשים. אלא מה, הטווח רחוק מידי – מעבר לעניין של היהודים שחיים כיום בארץ שחלקם אומרים בפרוש או במשתמע, אחרינו המבול וחלקם האחר גורס שעד החורבן ואולי בעקבותיו, יבוא המשיח – הכל לפי רצון האל.
לדעתי, אם אתה רוצה "להתחייב" כמשורר נביא עליך לחזות מה יקרה כאן בעוד עשר עשרים שנה אם נמשיך במדיניות של מבצעים שנועדו לכיבוי שרפות קוצים מקומיות שבסופם נתהדר בכך ששיש לנו את חיל האוויר הטוב בעולם וגם שאנחנו במקום ראשון בעולם במהירות פינוי נפגעי פיגועים – ונמחא כפיים להשגינו המוסריים – הרי הודענו להם בסלולרי שאנחנו עומדים להרוג בהם והם בחרו לא להציל את נשיהם וטפם. מה אנחנו אשמים שאין להם מרחב אווירי מוגן.
אשר לאפשרות השנייה שהועלתה בפוסט שלך "אחים בדם", נראה לי שהיא אוטופית במידה רבה שהרי הרצח הראשון עלי אדמות היה בתוך המשפחה הגרעינית הראשונה כאשר קין רצח את אחיו הבל.
ההיסטוריה האנושית לכל אורכה מלמדת אותנו שכל אחד רוצה לחיות בקרב הדומים לו,בני דתו, דוברי שפתו ובעלי ערכי תרבות ומוסר כשלו. ועם האחרים לחיות במקרה הטוב בדו קיום בשלום, מעבר לגדר.
די להסתכל במה שקורה בארץ שלווה כמו בלגיה כדי להבין כמה המושג מדינת כל אזרחיה הוא אוטופי.
בקיצור – כדי להשאר במישור של ריאל פוליטיק צריכים לדעתי ללכת לפתרון של שתי מדינות לשני עמים עם שוויון זכויות וחובות מלא למיעוטים לאומיים ובמקביל להפריד דת ממדינה.
אהוד, אולי כדאי לטפח את הדת/מסורת/מורשת כדבק לכל אחינו היהודים!
אחרי שניפרד מהפלסטינאים בהסכם הוגן שלא ישפיל אותם, נתפנה להדביק את השברים בעם ישראל. במרקחת הדבק ישתתפו אותם חומרים שהצעת לצד אחרים, כלל אנושיים ואני אציע להוסיף גם קצת חומרים בודהיסטיים לעיסת הדבק.
אהוד, "אחרי המבול"? לאנשים אין ילדים שהם אחראים להם? אפילו על בני דודינו וילדיהם יש לנו אחריות (ולהם על שלנו).
על אלה שמחכים למשיח אני לא רוצה לדבר פה. חיכו לו גם במרד הגדול, במרד הדיאספורה ובמרד בר כוכבא.
מסכים אתך שהתמקצעות בכיבוי שריפות שהבעירו אצלנו או שהבערנו אצל השכנים היא לא בדיוק מקצוע לטווח ארוך. תמיד יש סיכוי סטטיסטי סביר שמשהו יתפספס פעם. כך שלא חוסן פיסי ולא חוסן מוסרי נמצא ככה.
ומסכים איתך גם לגבי הפרדת דת ממדינה. אלא שלא די בהפרדה פוליטית אלא יש לכפות גם חינוך ממלכתי מחייב לכל (כפי שדמוקרטיה היא לא רק בחירת הרוב, אלא גם חופש דיבור, זכויות נשים ומיעוטים, חופש עיתונות, חינוך ממלכתי וכו")
אבל הדומות היא עניין נרכש. אני מניח שיוצאי רוסיה או פולין דומים יותר במנטליות לבני ארצות מוצאם מאשר ליוצאי מרוקו או תימן. הפלשתינים דומים לנו יותר ויותר מיום ליום, אפילו בשפת הגוף ובמנטליות. וגם אנחנו להם.
רק מה? מעדיפים לעמוד מצדדיו המעומתים של המתרס שהנחנו פה.
"אחרי המבול" לא כפשוטו. אני מסתכל סביבי ורואה שאנשים רבים מחפשים אלטרנטיבה לחייהם כאן, נוסעים לחו"ל ל"לימודים" ל"פתוח את הראש" "לברוח מהחדשות" ומי שיכול שוכח לחזור. ישראלים מנסים להשיג דרכון זר של אותן מדינות שהקיאו את הוריהם ואם תשאל אותם יגידו שזה רק בשביל הילדים. איני יודע אם אתה מודע לכך שעשרות אלפי עולים בעיקר מחבר המדינות, חזרו לארצות מוצאם מאז החלה האינתיפאדה השנייה. נכון שהיו כבר תקופות כאלה בהן הילכו בדיחות שהאחרון שיצא את המדינה יסגור את האור ויצאנו מהן ואפילו מחוזקים. ההבדל מאז לעכשיו הוא שאנו ביהירותנו ובנסיון להשפיל את שכנינו ולהופכם לחוטבי עצים ושואבי מים, יצרנו לנו אויב אכזר ועקשן שאין לו מה להפסיד אויב שהקים לתחייה את מושג שמירת הכבוד ולו במחיר החיים.
מתי סוף סוף נבין שבתרבות הערבית, חיים ללא כבוד אינם חיים ועדיף עליהם המוות?
אז במה מתמצות התקוות שלנו היום? בכך שטווח הרקטות של החמאס והחיזבאללה לא יגיע לתל אביב ולירושלים ובכך שאיראן לא תשיג כח גרעיני. כל כך אופיני לממשלתנו לקבוע סף נמוך של מטרות למלחמה הנוכחית. אני כבר מזהה ביטויים של הסחפות אחרי ההצלחה כמו, בואו נשליט על עזה את אבו מאזן. לא ירחק היום בו מישהו יעלה את הרעיון לחדש את תנופת ההתישבות בחבל עזה כדי למחוק את "חרפת הפינוי" .זוכרים, גם מלחמת ששת הימים התחילה בצורך לפתוח את מיצרי טיראן לשיט אוניות ישראליות. ולאן לקחה אותנו? עם כל הרצון למחוץ את החמאס, אני מפחד מניצחון גדול מידי שעלול להחזיר לסדר היום את ביאת המשיח.
וכדי שלא יחשדו בי שאני עוכר ישראל, אני תפילה שכל חיילינו יחזרו בשלום הביתה ושאויבינו יפוצו מלפניהם כמו בששת הימים. הבעיה שהפעם אין להם לאן לברוח כי הם נצורים מכל העברים. אז אני תפילה שהם יתאדו.
מסכים עם כל מלה שבה אתה מתאר את המצב כאן. ולתפילה – אמן ואמן.
מקורי חזק חזק
הכתובת על הקיר שמוצעת בפוסט הזה היא אכן אפקטיבית מאד וטורדת-מנוחה, ומה שמבהיל בעיני במיוחד (בנוסף להתייחסות מקפיאת הדם ל"סימנים המרובעים" ש"למטה") הוא עצם העובדה שאתה מכנה אותה "כתובת על הקיר", עם כל המשתמע מן הצירוף הזה לגבי הביטחון בהתגשמותה.
אשר לאפשרות המוצעת בקישור – היא ללא ספק מעניינת, אם כי יש לי ספקות רבים לגבי יכולת הביצוע. המוצא המשותף של יהודים וערבים איננו רעיון חדש, וזה אף פעם לא מנע משתי הקבוצות להרוג זו בזו בנפש חפצה. שהרי לא תמיד השתלשלות ההיסטוריה היא שקובעת עמדות, אלא המציאות העכשווית בשטח.
אשר להיבריש – הרי לא יעלה על הדעת שדווקא המלה הזאת תיעלם מעיני – אתה כבר בטח יודע מה דעתי.
שורה תחתונה: אני מאחלת לכולנו ליל מנוחה, וימים רגועים ככל האפשר בשבוע הקרוב. האלוהים יודע שנוכל בהחלט למצוא להם שימוש.
מבעית בעוצמתו. חבל כ"כ שהמציאות שלנו עולה על כל שירה או נכון יותר דורסת.
אסתי, השיר מתאר מציאות, ולחרדתי היא לא כל כך רחוקה כמו שאולי נדמה לך.
עדה, המציאות העכשווית היא תוצאה, למרות שלפעמים אנחנו מבלבלים אותה עם הגורמים שיצרו אותה.
מה שדרוש לנו הוא חינוך, חינוך, חינוך – ומדינה אזרחית מתוקנת – יחד עם חזון מרחיק ראות וחשבון נפש היסטורי.
לזה הייתי מצפה לו מהנהגה אחראית, שאין לנו כנראה.
לאמיר –
בעניין החינוך בטח אין לנו ויכוח, והאמת היא שאני לא כל כך מצפה לו מההנהגה. אפשר לחנך גם בלעדיה.
עדה, לא חושב כמוך בעניין החינוך (לא מ"אל המעיין" ובתי ספר של התנועה האיסלאמית ניוושע). דרוש חינוך ממלכתי ופרטי העומד בדרישות אזרחיות ומפריד דת ממדינה.
ואשר לחזון הזה – איני משלה את עצמי שמלים תעזורנה פה, מזעזעות ככל שתהיינה. רק זעזוע מדיני או צבאי יכול לגרום לשינוי החשיבה כאן. מקווה שזה יקרה לפני משהו סופני יותר…
לאמיר:
אין לי התנגדות לפעילות של המדינה בנושא, ואני מקווה שאינך חושב שאני מסתפקת בבתי הספר של הזרמים שהזכרת. אבל חינוך הוא דבר הרבה יותר רחב מבית ספר, והוא מתקיים כל הזמן, בכל מקום. לא רק בבית, אלא גם בתקשורת, באינטרנט, אפילו בבלוגיות. כדאי שאנשים שהדבר חשוב בעיניהם ישימו לב לאופן שבו הם עושים שימוש בכלים האלה.
מסכים אתך בזה, עדה, אבל האם את מתכוונת לאנשים מסוימים ש"כדאי שישימו לב לאופן שהם עושים שימוש בכלים אלה"?
לאמיר:
אני גולשת פה ושם בימים הטרופים האחרונים האלה וקוראת כל מיני דברים – החל ממאמרים ב- YNET וכלה בבלוגים. יש לי לפעמים הפתעות מאד נעימות, במיוחד במקומות לא צפויים (למשל בישראבלוג, שנחשבת בלוגיה "עממית", מצאתי כמה דיונים מאד רציניים בין בלוגרים שמאד לא הסכימו זה-עם-זה אבל הצליחו לצאת מהעניין בלי לנקר זה את עיני משנהו), ומצאתי גם דברים אחרים. אני לא חושבת שיש כאן מה לפרט הרבה.
וזה קשור גם לעניין החינוך. יש גם אנשים צעירים רבים שגולשים ברשת וקוראים כל מיני דברים ומסיקים את המסקנות שלהם בענייני תרבות דיון. ברור שבמדינה דמוקרטית מותר לכל אחד לכתוב מה שמתחשק לו, אבל אם חשובה לו גם ההשפעה (גם החינוכית) שיכולה להיות לכתיבתו, כדאי שיחשוב איך לעשות את זה.
יש מאמרים וסוגי כתיבה שמושכים אליהם אש היסטרית. אני רואה את זה בהרבה מקומות. כותביהם מניחים, מן הסתם, שהתוכן השנוי במחלוקת הוא-הוא המעורר את האש, וכי זה מחיר ראוי ששווה לשלם כדי להכניס בציבור העיוור מחשבות נכוחות. אבל אני כבר אמרתי את זה כמה פעמים – לא השתכנעתי שהציבור עיוור כל כך, ואני חושבת שלא פעם הסגנון, המינון והעיתוי הם המושכים אש, ולא התוכן.
שהרי צריכה להיות דרך לחשוב ולהביע מחשבות לא פופולריות בצורה שלא תהפוך בין רגע למלחמת עולם. זה תלוי גם בכותב, לא רק במגיבים. לא הממשלה, לא חברי הכנסת, ולא מערכת החינוך הפורמלית הם הכתובות הבלעדיות לצורך העניין הזה.
עדה, בדיוק על זה דיברתי בפוסט הקודם – ארבע ההסכמות –
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=8961&blogID=182
אלא שלא הובנתי כל כך. האתוס שאת מדברת עליו נמצא תמיד בשאיפה, בהתכוונות, ולא יכול להיות מאה אחוז. אבל משתדלים.
לאמיר:
את זה באמת לא קראתי בזמנו, בין השאר כי זה הזכיר לי איזה עניין שמדברים עליו בפרגמטיקה, ולפרגמטיקה בדרך כלל אין לי הרבה סבלנות. אבל עכשיו "הצצתי" וראיתי שמדובר על משהו אחר.
מספר 1 ומספר 3 נראים לי קשורים ישירות לענייננו, ו-2 ו-4 הן עצות טובות לחיים בכלל, אפילו כששותקים.
ובכלל – שאיפה, התכוונות והשתדלות – זה בטוח טוב.
שמח ש"הצצת":)
ומסכים אתך ש 1 ו-3 קשורים יותר, אם כי כדי להגיע ל-3 צריך לא פעם גם את 2. שווים כל מאמץ בעיניי, והמתנה שבזה היא קודם כל לעצמך.
יישר כח לפייטן אביאל, והלוואי ויתבדה הנביא אביאל.
בפראפראזה על דברי המצביא: "מהמוצדקים בשירי ישראל".
השיר רב-עוצמה, אמיר. והוא בא בזמן הנכון ובמקום הנכון. השילוב בין טכנולוגיה עתידנית לבין צביון החברה העתידנית (חברה סינו-מוסלמית?) הולם (כלומר: תואם את המסלול המסתמן כיום וגם: מכה חזק בבטן).
ההיסטוריה, כך אומרים, חוזרת על עצמה. ואמנם הגרמנים הובילו פעמיים למלחמת עולם; היהודים הוגלו כמה פעמים (גלות ישראל בידי אשור וגלות יהודה בידי בבל, וגלות רומי, כמובן) ופעמיים שבו (עזרא ונחמיה, הציונות); הפלסטינים פעמיים החמיצו הזדמנות פז לכינון מדינה ריבונית (תכנית החלוקה של 1947 ותכנית החלוקה של קמפ-דיוויד 2000). אמפריות קמות ונופלות (הפרסית, ההלניסטית, הרומית, העותומנית, הסובייטית, הבריטית. וכבר יש כרסום בכוחה של האמפריה האמריקאית), אבל דבר אחד לא השתנה, אמיר. כח ההִשרדות הנִּסִּי (ולרוב – רווי סבל) של העם היהודי. ולכן, אני מקווה ששירך ישאר מופת לכתיבה עוצמתית, אך לא יצטרף לנבואות האמת של ישעיה ("ונותרה בת ציון כסוכה בכרם, כמלונה במקשה, כעיר נצורה") וירמיה ("אבלה יהודה ושעריה אמללו קדרו לארץ, וצווחת ירושלים עלתה"), שכן בהם יש תוספתא של נחמה (ירמיה: "אשוב ורחמתים, והשיבותים איש לנחלתו ואיש לארצו"), ובשירך – אין.
קראתי שוב את מסתך המרתקת. אני חולק עליה. אין פתרון צודק וראוי זולת סיום הכיבוש, חזרה לקווי 67" וכינון מדינה פלסטינית-מוסלמית-סונית בצד מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית, ביחסי שלום. כרגע זה נראה רחוק ובלתי מושג. לא רק בגלל ישראל, שק החבטות של אלה שטחו עיניהם מראות (כאן ומעבר לים), אלא גם בגלל העדר מנהיגות אחת, סמכות אחת וזרוע צבאית אחת לפלסטינים וגם בגלל המאבק הסוני-שיעי במזרח התיכון, שישראל היא רק שחקן משני וחסר חשיבות בו.
אבל השיר, אמיר, מצוין.
תודה, שחר. והנביא, אכן, הלוואי ויתבדה.
חשיבה ותגובה אתית ופוליטית, כשהן שבות ונשנות – הופכות להרגל, וההרגל – לגורל.
הרחק מבטך מעבר לניתוחים אסטרטגיים של השנה או העשור: לאן כל ההתפתחויות האלה מתנקזות?
השיר בא לנער ולהתריע על כך שאל המקום הזה אנחנו חותרים.
כרגיל כתוב נפלא וחזק.
קהלת המיוחס לשלמה החכם אמר ונראה שגם צדק: "אֶת כָּל זֶה רָאִיתִי וְנָתוֹן אֶת לִבִּי לְכָל מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ."
בלאגאן וחוזר חלילה.
גלגל חוזר בעולם, רחל. גלגל דורס.
אמיר היקר, מקווה שלא אכפת לך שאני מדביקה כאן קישור , אתה בלוגר אהוד אז יש סיכויי שאנשים יציצו.
לדעתי צריך להרתם ולעזור ויפה שעה אחת קודם.
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=9081&blogID=161 שבוע- טוב
בבקשה, אביטל, ומקווה ששליחותך תיעשה.
"In the year twenty five twenty five
If man is still alive"…
מה לומר, הנבואה שלך קרובה יותר, כך נדמה. אך למשאירה הרבה סימני שאלה.
כל המיסרונים המרומזים בהייטקית מדוברת, נרשמים בזכרון העבודה
וזה מפעיל מערבל בטון בקרביים, הרגישים מימלא בימים אלה.
מנה מנה תקל ופרסין ?
בקושי יש כח להווה, למי יש כח לאחרית הימים.
ליבי לילדים משני העברים, שנפגשים בסיוטי לילות.
התיישים הנוגחים זה בקרניו של זה ימישוך לנגוח, כך נראה. זה צורך של תיישים. בטבע הם עושים את על הזכות להזדווג . במאבקים האלה, לא בהכרח יודעים על מה.
הצעת להם את ארבע ההסכמות ?
בודאי לא הבינו על מה אתה מדבר.
מד, מד, האירוניה לא תושיענו 🙂
גם לבי לילדים, ולא על אחרית הימים אני מדבר. רק התמונה השירית מיקמה את המבט לאחור (כמה לאחור?) במציאות העתידנית הזאת. זה עלול להיות קרוב בהרבה ממה שאנחנו מעלים על דעתנו.
את ארבע ההסכמות הייתי מציע לתכנית החינוך בשני הצדדים.
הי אמיר, קשה להגיב למרות שהשיר כשיר נפלא ברעיון ובדרך ההבעה רק שבימים אלו כל מילה מסמר ומחשבה. שתי הכתובות על הקיר? איך זה שלא קוראים אותן? חושבת שהבעיה עם נבואות היא שמרוב שהן קשות ונכתבות מתוך הווה כלשהו הקורא בעתיד לא יכול ממש לפצח את הכתוב כי לא ממש בשפתו הוא. כך קרה עם נבואותיו של נוסטרדמוס. אומרים שהמפרשים והמתרגים עושים בכתובים שהתגלו סתם לצורך הפחדה ולאחרונה נמצא ספר אחרון וגם ציורים והמון מידע וטענו שנוסטרדמוס בכלל לא ידע לצייר. חושבת שקל יותר להתמודד עם הטלת ספק באמינות המידע מאשר להתמודד עם המידע הלעוס הכתוב המראה מה יהיה. למה? כי זה מפחיד ועוד למה? כי אין ממש יכולת לשנות ולבחור את מה שקוראים כי אם :
"האפשרות האחרת, אם היא עדיין קיימת, היא זו שהתווה העידן המודרני: אזרוח המדינה והעמדת הלאום הישראלי בקידמת הבמה ההיסטורית"(ציטוט מאחים בדם שבקישור שלך) הרי שלשם כך נחוץ רוב שיודע לקרוא את שפת הכתובת ולא חושבת שיש כזה.
פשוט מפחיד ומייאש וכשאנחנו במצב מלחמה וכמה ממעגלי חיי מצטרפים ל"חגיגה" אני מעדיפה לצאת מהפוסט הזה עכשיו ומצידי לכתוב כבר שיר חשק מעודד עצמי, זה עדיף.
איך זה באמת, שאנחנו לא קוראים את הכתובת? מתגובה של סבינה כאן נזכרתי במאמר שכתבתי באותו עניין כחצי שנה לפני התשעה בספטמבר 2001 על הגל הפונדמנטליסטי ועל מצבה ההיסטורי של ישראל. הוא נראה לעורכי העיתונים הזוי, ולא פרסמו אותו. חצי שנה אחר כך כבר נראה מאוד רלבנטי.
חשבתי להעלות אותו כאן, אבל הסיום שלך שמעדיף לכתוב כבר "שיר חשק מעודד עצמי" קורצת לי לא פחות.
נו אז נפלא. אתה משורר ועוד אחרי ערב שנושאו ודאי טרי בך ואני מגיבה מאוד עייפה ושירים שלי נשמעים יותר כמו תחזית מזג האוויר וגעגועים לסבא שלי אז בטח נצא בדואט מופלא כמו ריטה ורמי.
אבל אם הקריצה תמנע ממך להעלות פוסטים בנושא אחרית הימים שלפעמים נראה שכבר כאן אז בשם המשחק והעידוד אני אשמח למשחק שירי עידוד עצמי זוגי/קבוצתי/איזשהו.
אז….?
:0)
אפשר גם וגם. אבל לא הבנתי – איזה משחק?
:0)
חשבתי שאימצת לעצמך את ההעדפה לכתוב שירי חשק לעידוד העצמי אז הצעתי לך להיות משתתף בריבועי התגובות בפוסט ההוא משבוע החשק ואפילו חשבתי שאולי אנסה בעצמי כי מאז אותו שבוע אני עדיין מתכננת לנסות גם.ואז יצא לי דואט מצחיק בדמיון.
אבל אני עדיין מתכננת גם לכתוב פנטום מאז ששחר ערך בבלוגיה סדנה וירטואלית בנושא כך שאם לא באמת אימצת את הקריצה גם זה בסדר.
:0)
אימצתי את שני הכיוונים – גם וגם. קצת ארוס וקצת תנאטוס 🙂
אבל דיברת על משחק, וחשבתי שהתכוונת למשהו מסוים.
איזה דואט?
ראשית טרם אפרוש לישון אשאל מה זה תאנטוס ושנית אסביר שהייתי בטוחה שכתבתי על משהו מוכר וידוע לכל, אבל פתאום נזכרתי שהאתר הזה הוא בלוגיה כך שאולי זה לא מתאים לכאן ואני לא ממש משתתפת אידאלית בתחום.
אוסיף כעת את ההסבר, שבקהילות שבהם הייתי פעם חברה ובמיוחד באחת, שניהלתי בעבר רחוק היה קורה שאנשים וירטואלים התכתבו בשירה, כל אחד היה כנראה כותב למושא חשק משלו, והיתה יוצאת מזה התכתבות שירית מקסימה. רק שדווקא אני לא הייתי משתתפת כי לי זה נראה מוזר שזרים כותבים האחד לשני שירים מלאים תשוקה, כי בעיניי זה לא הגיוני שזה יתכן. וכך עלה בי הרעיון, אולם הוא בטח גרוע למעט הסקרנות אם גם משוררים יכולים ככה לשלוף להם שירי חשק במשחק שרשרת כמשחק.
טוב זהו בעצם. אולי באמת שתי כתובות על הקיר מעדיפות שתצרף להן את המאמר שכתבת.
ליל מנוחה ושקט שיהיה.
:0)
סיגל, תנאטוס הוא אל המוות במיתוס היווני, ופרויד קשישא העמיד את התודעה האנושית בין שני הקטבים האלה, של המוות מצד אחד והמיניות והחיים מצד שני.
בקהילה שלך אנשים כתבו שירי חשק זה לזה ומבלי שהכירו? זו הכוונה?
ובכן, זו לא הייתה קהילה לשירי חשק כמובן אבל בקטע היצירתי זה משהו שהם בהחלט ניסו והצליחו. באופן מדהים ולמען האמת יצאו מהם כשרונות נאים ומכיוון שמאחורי כל שיר הייתה בעצם התכוונות כיוון שהיה קשר בין שיר אחד לזה של עוקבו או עוקבתו זה תמיד גרם לי להשתוממות שהנה הם מפרים האחד את השני בלי בכלל להכיר. (בהמשך למדתי להבין איך זה אולי יתכן, אולם זו סתם תיאוריה שפיתחתי לעצמי, ואין לי מושג אם היא נכונה או שאני פשוט לא כשרונית באופן הזה וזהו).
אחרית הימים זה תמיד בעוד חצי שעה, סיגל.
ריטה ורמי?
א. לא הבנתי מדוע אחרית הימים היא תמיד בעוד חצי שעה.
ב. http://www.youtube.com/watch?v=f-aF43fjac4&feature=related
1. למה? כי מה שדוחים מתקרב.
מיקמתי את הסצנה המד"בית הזאת במאה ה-23 פלוס, אבל בכלל לא בטוח שיש לנו אפילו שליש מהזמן הזה.
2. הם חמודים, סיגל. ממש מרגשת ריטה.
איכשהו השיר עוד משאיר תקווה אם נשאר מישהו לשחק במשחקי מחשב והכליה הבדיונית היא כמו מחשבת היחיד על המוות. כשמתים מתים, נחמד לדעת שנשאר מישהו אחרינו. איכשהו הגיוני לי שבאיזשהו שלב גם לא ישאר אף אחד ואחר כך נחזור לתוהו ובוהו ואולי יהיה איזה חד תא שיהפוך לדו חיים וזה במקרה שעוד ישאר כוכב ארץ וישארו מים וגם כמובן שלא נמלא את הכדור הזה בקרינה גרעינית. בקיצור, אחרית הימים יכולה להופיע בכל כך הרבה אופנים ואין פלא שקשה לקרוא את הכתובת על הקיר כי לכל מקום שלא נביט נמצא ארמגדון כלשהו מובטח.
נכון, סיגל, ציפיות מילינאריות (כלומר, ציפיות לאחרית הימים, קטסטרופה עולמית, ביאת המשיח וכו") ליוו את האנושות לפחות שלושת אלפים שנה. חסידי זרתוסטרא חיכו למשיח שייוולד מזרעו דרך בתולה, וחסידי ישו חיכו כמאתיים שנה אחרי מותו ל"ביאה השנייה" שמבחינתם יכלה לקרות כל יום.
וכך הלאה משבתאי צבי ועד היסטריית המילניום של שנת האלפיים.
כפי שהיטבת בעצמך לומר (כאן למטה בתגובה לרונית)ארמגדון של השיר הזה הוא יציר כפינו .
לנפש עצמה אין שום סוף. אפילו לסרטים שלה אין. אבל את הסרט הזה אין לנו שום הכרח להפיק, לביים ולשחק.
ואגב, סיגל, עניתי לך (קצת באיחור) גם ב"גם אני לא הרחקתי ללכת", "היונה והנץ" ו"השיבה מהודו"…
הי אמיר, רואה את תגובתך, אך כאן לכל כך מעט זמן, שאראה את התגובות כבר מחר.
ולגבי תגובתך שכאן… לגבי אחרית הימים, לדעתי בנושא של דברים שאין לנו שליטה עליהם יש לנו עדיין אפשרות בחירה, לחיות במצוקה שאין לנו יכולת לשנות את הקץ, או שפשוט לחיות את הרגע ולומר תודה עליו. אני מלאת הודיה על מה שיש והספיק לי החשש שזוכרת בחילוף המילניום, הלכתי לישון בידיעה שאולי זהו זה וקמתי…כרגיל.
למחכים למשיח אני אומרת שיהיה להם לבריאות ובכל זאת תגובתי לרונית מתייחסת להבדל שבין אחריות לאחרית שאיננה תלויה בנו לבין זו שכן. אך האם אנחנו יכולים באמת לשנות משהו? לצערי משהו פנימי עונה לי שלא…למה? כי אין אנחנו ןאני לבד קטונתי.
המשך ערב נפלא ותקווה קטנה לליל מנוחה לעולם.
ואגב, כמו שכתבת בעבר: "דרוש מנהיג". כי אכן אין לנו צורך בכל זה, אבל אין מי שיוכל לשנות באופן הנהגתי, וגם אם יש מי שיוכל, לא בטוחה שיש מי שירצה, כי חושבת שהפוליטיקה היא לא מקום מפתה לבעלי חזון או לבעלי יכולת קריאה של כתובות קיר. כל כך הרבה מוקשים יש בדרך, וכל כך הרבה אוייבים יש בפנים, שלצאת למסע אל הפוליטיקה, עד שזה נשמע קצת כמו לצאת לְמלחמה בידיעה שהולכים להפסיד.
אלה הכתובות שציינת שעל הקיר, אני רואה גם דמעה מצויירת בפינה.
לצערי הרב באמת, סיגל, את צודקת. המערכת הפוליטית שלנו היא כזו, שגם אם יש אי שם מנהיגים כאלה, הם לא יכולים לצוץ מתוכה.
היתה אי אז תקוה עם שינוי שיטת הממשל, אבל ברגע האחרון העסקנים הפכו הכל על פיו דרך הפריימריס הסגורים ששוב נתנו את הכוח לחברי מפלגה ועסקנים תאבי שמנת. שמונים אחוזים מהכנסת הם עסקנים מושחתים יותר או פחות, שהחזון שלהם הוא ביצור מעגל ההשפעה והגדלת הצלחת שלהם, וטווח ראייתם הוא בערך מבחירות לבחירות.
לכן, לא משנה מי ייבחר, הוא לא יוכל לשנות דבר. נאמנותו של עסקן היא לבוחריו ודיליו במפלגה, ולא למצע או לראש המפלגה. גם שלטון החוק ביצר כל כך את המנהל האזרחי מפני המשחיתים המושחתים, שבעצם לא ניתן לקדם שום פרוייקט ולהגיע לשום שינוי.
המערכת היא מה שבנו האבות המייסדים, וכל המבנה הזה ניצב לו שם כפי שנבנה, כמעט בלי שום תוספת, אבל מלא טרמיטים ואבק לעיסה. מתפורר.
היום אמרה ציפי ליבני שעכשיו עושים את המיטב ובעת הזו בה מתנהלת מלחמה זה לא הזמן לפוליטיקה, עניתי לה בלב שתמיד אנחנו במצב שנדרשת עשיה גם לא כשממש יורים עלינו, והזמן לפוליטיקה באמת, הוא, כשנהיה שבדיה.
המבנה מתפורר? זה לפעמים טוב. לא משאיר ברירה, אלא לבנות חדש תחתיו, ותלוי מה יבנו תחתיו ומי.
לשנה הבאה בסטוקהולם הבנויה 🙂
כאן את אופטימית ללא תקנה, סיגל. המבנה הזה הוא המדינה שבה אנחנו יושבים. אם נחכה שייפול, איך תהיה לו תקומה? ואם נרצה לבנות ולחזק, איך נוכל כשהשיטה לא מאפשרת שום עשייה?
נכון שזו מחשבה לא נעימה לחשוב על נפילה, אבל אולי אני אכן אופטימית רק בתוך פסימיות שיא, כי אני מאמינה שמה שנכון הוא שיקרה, ואם נפילה אז אחריה תבוא תקומה… אם כך צריך ונכון.
אולי מתוך ההריסות יקומו חמיד ונועם ויגידו "יא-א-ל-ה מה שעשינו לעצמנו, עכשיו נתחיל מההתחלה והפעם יד ביד, כשווים וכאחים.
הלוואי.
ואולי זה נכון. חשוב לא לאבד את האמון בחמיד ונועם 🙂 מאוד מקווה שהם ילמדו לעשות את הדבר הנכון.
מי יודע. אולי חמיד יסע ללוב ונועם לאמריקה ואולי פשוט להסטוריה יש מסלול קבוע מראש ולא ניתן להתערב ולשנות גם אם מאוד רוצים.
סיגל, איזו מחשבה מדכדכת להתחיל בה את היום.
צודק. מבחינתי זה היה סתם הגיג חולמני אולם הוא בהחלט עלול להתפרש כהתחלת יום מדכדכת. אז להעלאת המורל נועם וחמיד יכולים לצאת לטיול תרמילאים לפני הגיוס הצבאי, ש…כבר לא יהיה בעצם, ויחזרו להם עם חוויות משותפות, וזכרונות טובים להתחלה חדשה. ויראו כי ארץ זבת חלב ודבש לפניהם, ויטפלו בעצי הגן, ולא יגעו בעץ הדעת, כי הם כבר ראו לאן האנושות הגיעה פעם אחת.
עכשיו כבר אופטימיות מחייכת לה כאן, אז רק שהנחש בפוסט הקודם ימשיך להתעסק בענייני האהבה שלו, ולא יתחיל גם עם השניים האלה והתפוחים.
שיר מצוין ונוקב אמיר.
תודה, יעלה.
אמיר שלום,
שמחתי לקרוא את השיר הארוך שלך.
ובכל זאת, מההיכרות שלי איתך, למרות הכל יש אופטימיות ואילו היו שומעים בקולו של אהרן ובקולך – לא היינו עומדים היום במצב הזה. יום יבוא, אני מאמינה, ויקח כמה דורות אולי ובודאי לא בדור שלנו, שזהו הפתרון היחידי – שינוי צורת הבחירות והפרדת דת ומדינה.
בטין
בטין היקרה, אהרן היה לוחם חסר פשרות לעניין האזרחי הכל-ישראלי אבל רק מעטים פקחו אזניים. כשהחולה מסרב לתרופה, הוא בהחלט עלול למות. זה לא אומר שלא נעשה כמיטב יכולתנו.
וכמובן מסכים איתך כמובן לגבי הפרדת הדת מהמדינה. אלא שלא די בהפרדה טכנית אלא יש לכפות גם חינוך ממלכתי מחייב לכל (כפי שדמוקרטיה היא לא רק בחירת הרוב, אלא גם חופש דיבור, זכויות נשים ומיעוטים, חופש עיתונות, חינוך ממלכתי וכו"). גם שיטת הממשל אכן דורשת תיקון, ועוד לא מעט רעות וצרות בירוקרטיות.
שיר חזק, אמיר. יישר כוח!
תודה, תמר.
אני אוהבת את סגנון הכתיבה,
סימולציות, תקרינים…
תמיד ממש שעשע אותי הסגנון הזה כולל מסע בין כוכבים.
משהו בדיוק המדעי מרגיע ונורא נורא מצחיק בעיני.
ולגבי התוכן ….
הוא מרתיע כמובן ונראה מפחיד במבט ראשון, אבל איכשהו, ואני לא יודעת להסביר בדיוק,
אותי זה לא מפחיד בכלל.
יש לי אמונה מאד חזקה כנראה …
הי רונית, אמונה חזקה זה מצויין אבל אני חושבת שיש בשיר גם מעין עתיד שניתן למנוע אותו אם משנים התנהלות כושלת של טיפול בעוכר שבעוכרנו. גם אני לא נבהלתי מהשיר אבל הרגשתי בפעם המי יודע כמה את היאוש שאני יכולה לחלום ויכולה להאמין אבל אינני יכולה לסדר את מאתיים השנים הבאות של העולם ויתרה מכך לא יכולתי לעשות דבר למן היום שבו ילדיי נולדו, והנה בני מתקרב לגיל גיוס, ואני רוצה להאמין וכבר לא ממש יכולה, וכך בכל רגע שעובר, תקווה לצד יאוש לצד תקווה וזהו בעצם.
אני לא בקיאה בכול מה שמדבר השיר שלך אמיר – אבל
הדיון כאן מעניין, והתובנה שהעלית "קל לרדת במודעות
קשה לעלות".
מודעות זו תרבות = חשיבה מתפתחת בשלבים . וזו בדיוק הנקודה
המדויקת שחסרה בתקשורת , לא רק בינינו לבנם – אלא בכול
מה שקשור בהבנה בין בני אדם.
טימה, בדיוק כך. קל לרדת במודעות, קשה לעלות. אילו זכרנו את האיכות של הדיבור לפני כל תוכן, היה קולנו מצטלצל פעמונים.
רונית, תודה. אם זה "כלל לא מפחיד" אותך, זה כנראה משום שכל התמונה הזו נראית לך בידיונית בריבוע. לי לא…