אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
לא בדיוק שיר על אמנות, אבל הנה אמנות על שיר: התבשרתי על כך שהאפיטף שהעליתי כאן עומד להתנוסס על "מצבה" של ממש, מעשה ידי האמן הבריטי אלק פּיוֶר, ויוצב בסלאו (מזרח לונדון) יחד עם תשע עבודות אבן נוספות של שירים מרחבי העולם. הנה הסקיצה.
.jpg)
למען האיזון או הניגוד אני מביא כאן מפיו של טרימלכיו זצ"ל – מארח המשתה הדקדנטי מ"סטיריקון" של פטרוניוס – אפיטף מסוג אחר לגמרי, טורפני, גרוטסקי, אבל שמא די אקטואלי.
גַּעְגּוּעַ
טְרִימַלְכְיוֹ, שֶׁהָיָה עוֹמֵס עַל שֻלְחָנוֹת
מִלְּשוֹנוֹת קִיכְלִים וְעַד מְרַק דַּגְדְּגָּנִים
הָיָה חוֹזֵר וּמְגַהֵק פְּסוּקוֹ:
מַלֵּא קְדֵרָתְךָ בָּשָׂר
אֲפִילוּ אֵינְךָ צָרִיךְ אֶלָּא לַחֲתִיכָה אַחַת.
הוּא הָיָה אוֹמֵר:
טוֹב לוֹ לָעוֹלָם שֶׁיִּפָּטֵר מִן הָאָדָם
בְּעוֹדוֹ צָעִיר.
וְעַל קִבְרוֹ צִוָּה לַחֲרֹט:
אַל תְּהַדֵּק שִׁנֶּיךָ
אִם אֵין יֵשׁ בֵּינֵיהֶן.
מתוך "פָּנים", עם עובד 1990
המשפט שעל המצבה — אוי — לגלגל אותו שוב ושוב על הלשון!
תודה אומי. ולגלגל על הלשון… אני לא יכול לעצור את הביטוי הזה מלהתגלגל בראשי הישר אל השיר השני…
מצחיק ובהצלחה עם האבן המיוחדת שלך.
תשיג כתובת שנוכל לעלות לקיברה
ב-SLOUGH?
בסדר…
אמיר קריאה נוספת באפיטף שכתבת מעביר צמרמורת של אימה ויופי , והגעגוע של הצדיק מסאטיריקון מעורר תיאבון ביותר.
שירים כמו שאני אוהבת ! אמא"לה
הסקיצה מאד מאד יפה ומיוחדת, ברכות על המיזם (?) מה זה יהיה בדיוק ?
יחד עם שאר השירים זה יוצב כעבודת אמנות קבועה במרכז סלאו. עבודות אבן.
תודה, ריקי, ואיך בדיוק לתרגם פה "אמאל"ה"?
השיר שלך מאוד יפה, רומנטי. אבל
מרק דגדגנים? זה בהשפעת קליגולה?
ללקק את השפתיים
:)))
מתחת ל"ועל קברו ציווה לחרוט" נשמע כאילו "ללקק את השפתיים" הוא צוואתו הרוחנית של טרימלכיו המנוח 🙂
תודה, חגית. מה לקליגולה ולמרק דגדגנים?
שיר הלל לצעירוּת:)
בסין היו צנועים יותר:
אחד ממעדני המלכים, הוא מרק עשוי מרוק ציפורים, שעל פי השמועה מבטיח און. ואולי נחשף לעינינו סוג של ריגול תעשייתי?:).
הסיום מלא חיוּת,
מבריק.
תודה מירי, ושמח שראית פה את הצעירוּת. אכן יש משהו מהרוח של הרעב הזה ששייך ל"לטרוף את העולם (למרות שטרימלכיו היה דקדנט זקן).
לשונות קיכלים באמת היו מאכל תאוה רומאי, אבל על המרק צריך לשאול את טרימלכיו… 🙂
נ.ב. "טוב לו לעולם שייפטר מן האדם בעודו צעיר" נושא כמובן גם מטען אירוני לא מבוטל.
אגב אם טרימלכיו, מצאתי אפשר לקרוא את זה גם הפוך, כלומר, מן הסוף להתחלה 🙂
מירי
איך הפוך? לא "ויכלמירט"?
:))))
מעולה!!!!
הביאו לי מרק דגדגנים!!!!
כבר מביאים. תגמרי הכל יפה ותקבלי עוד.
אמיר, אשרי האיש שעל לוח קיברו כתוב האפיטף שלך, אבל הוא ידע רק בגלגול הבא ולכן אשרי המבקרים את קיברו..:)
חוצמיזה זה רעיון יפה ומכבד.
טרימלכיו מגהק פסוקו של יום בחתיכת אחת? זה לא מרק כשר- מרק דגדגנים.
גם לי, יש המון אין ואני לא נפטרת…:)
תמי, זה לא באמת קבר, למרות שאצל האנגלים האלה אי אפשר לדעת.
יש לך המון מה?
אחזור יותר מאוחר עם המימצאים, צריכה לבדוק לעומק.
נרדמתי והתעוררתי בבהלה מהפינטזיות שבחלומות- עכשו כבר לא נרדמת אבל גם לא מגלה..:)
"הצעירים" בדורו של טרימלכיו היו עסוקים בעינוגי הגוף שכנראה לא איפשרו להם להתבגר. אבל במה אנחנו הזקנים שונים?
היום אפשר לכתוב: טוב לו לעולם שיפטר מן האדם בעודו בריא!, לא ממש חשוב צעיר או זקן, לא?
נ.ב. ההסבר למה שכתבתי יהיה ממש ארוך ומייגע. מה שהתכוונתי שלא שווה למות צעיר אם אפשר למות גם זקן…:))
לא חושב ש"תענונות הגוף" שייכים רק לצעירים. הרוח חווה עונג בבשר, בעצם פעילות הגוף, וכמובן במין ובאוכל. לא פעם החוויה דווקא מתעשרת עם השנים.
מצב טוב של הגוף מאפשר זאת, ואת צודקת שגוף חולה הוא חוויית גוף מסוג אחר, חוויה של מידות של סבל בצד מידה העונג.
אין בזה כל רע, כמובן, ואין סיבה להרעיב את הרוח ולהתכחש לדחפי הגוף כל עד אנחנו זוכרים מאין ולאן, ומעבר לזה. אנחנו שומרים עליו, רוצים להתנסות בו, ולעתים מגיעים להזדהות מלאה אתו ושוכחים מי אנחנו.
עונג הגוף הוא כמו סם, שאם לוקחים ממנו באופן אובססיבי הוא מתקהה לאיטו או ממכר לחלוטין.
נראה, שכל דבר באובססיה הוא פסול. אבל איפה ספר המידות להתנהלות "עינוגי הגוף" ומה המינון הרצוי. 3 ארוחות ביום ופעם אחת עונג הבשר? או אולי הפוך?… מה בריא לגוף ומה בריא לנפש ומה מידת שיתוף הפעולה ביניהם…זה נושא מחקר מרתק, לא?
ואכן היו מי שחקרו אותו תמי, מהרפואה היוונית הקדומה ועד ההודית של ימי הביניים.
ראג"אשקארה כותב בחקר השירה שלו (קוויא מיממסה)בין השאר על אורח החיים המתאים למשורר:
"בערב, יש לערוך את הפולחן לשקיעה וגם לסאראסוואטי. לבסוף, מה שנוצר ונבחן באותו היום, ייערך עד תחילת הלילה. אז ישכב המשורר עם אישה כפי צורכו. בחלקים השני והשלישי של הלילה יישן כראוי: שינה עמוקה היא הטוב שבאמצעים למניעת מחלת הגוף. בחלקו הרביעי של הלילה יתעורר מלא חיות. משך רגע-ברהמה, הנשמה נינוחה, חולפת על כל שאירע. כך נחלקים היום והלילה".
לא יאומן…אני זקוקה לעוד לייפטיים שלם כדי ללמוד עוד…:)
מוזר שהמתכון יועד למשורר ואולי זו שאלה שנשאלה במהלך סצאנג (שעור)?
אני לא מבינה את המשמעות של: סאראסוואטי..
האם משכב עם אישה הוא כדי לאזן קטבים אנרגטיים?
החלק הרבעי של הלילה הוא כביכול היום?
תמי, סרסוואטי היא אלת הדיבור, והשירה.
חייב לצאת עכשיו, אבל ארחיב אחר כך.
🙂
אמתין בסבלנות.
סרסווטי היא אספקט התבונה, הידע שמביא את האומנות, השירה והמוסיקה, לתודעת האדם. הדיבור כאומנות ולאו דווקא כלשון יומיומית.
לתמי- סטסנג היא ישיבה ביחד של תלמידים ומורה בתכוונות לתדר מסויים של העברת ידע. בשלב מסויים בסטסאנג המורה והתלמידים נהפכים לאחד.
אישוורי
http://www.masa.co.il/xp.php?cid=172
איריס בקישור כאן יש עוד על האלה הלבנה להבדיל מהשחורה.
תודה על שאת משתפת בידע האישי שלך.
איריס, כללית, במיתוס ההינדי הפוסט-וֶדי סאראסוואטי שמזוהה עם השפה (Vac) היא אלת הדיבור והחכמה ואשתו של ברהמה (במיתוס הוודי הפונקציה של הדיבור מיוחסת לבריהספאטי).
בקאוויא-מימאמסה סרסוואטי היא גם אמו של אדם השירה (קוויא-פורושא):
"פעם סאראסְוואטי שרצתה בבן סיגפה עצמה על הר השלגים. אז בלב שְׂבע רצון הודיע לה בְּרַהְמה: אני אצוֹר לך בן. ובכן, כך ילדה את אדם השירה. הוא הזדקף, נגע בכפות רגליה של אמו, וחרז את הפסוק הזה:
"כל העשוי – מדיבור נוצר, ונוטל הוא את חזות האשליה של העצם; אני הוא רוח השירה הגברי; לסגוד לכפות רגלייך חפצתי,אמא!"
בזהוֹתה בתוך לשון החול את עקבות המשקל שעליו העידה המסורת הקדושה, אספה בשמחה את הילד בכנפיה, והיללה אותו בדברים אלה:
"ילדי, אתה שחיברת את מלות החרוז, עולה אתה עליי, אמך, שהנני אם כל דיבור".
קסם המילים שבורא עולם. כל כך הרבה ברעיון כל כך נכון ואמיתי. (בנסיון המועט שלי, כמובן)
עקבות בלשון החול- ציורי..
מה היה קורה לו נולדה לה בת?
הבנים שלי כשהיו קטנים האמינו – שאני הקוסם, כלומר כשאמרתי "אופס, הכוס תיפול", היא אכן נפלה ונשברה…:) אני מתארת לעצמי שזה שלב התפתחותי די ידוע…ססמי היפתח..:)
הי, לא הבנתי. איך זה קשור?
האמת?, לא ממש מבינה מה עבר לי בראש…מלבד שנקטע חוט המחשבה אז ביקשתי מעצמי: ססמי היפתח..ולא עזר…
(אני צריכה לשים לב לפני שאני משגרת תגובה)
אם אני מנסה לשחזר, רציתי להגיב ליופי של הסיפור שלך והתמונה של בן השירה שנוגע בכפות רגליה של אימו מתוך הכרת תודה וגם מתוך הערצה כמעט עיוורת.
תמי, זו מחוות כבוד. האם דווקא אומרת לו שהוא עולה עליה, וממשיכה לפרט למה…
🙂 כן, כדי ל"עלות עליה" (ביטוי ליטרלי, מצמרר לכשעצמו) היא הייתה צריכה לדעת מי היא, להכיל את מה שהיא ואז להבין את העילוי במלות החריזה של הבן.
נראה לי שלא נעצר הגיהוק מהשיר…זקנות השבט מכינות מרק עורלה.
חוצמזה השיר נותן השראה לכתוב על תרומת איברים…:)
ג"יזוס! תמי, את רומזת שהבן עלה על אמו?
טוב, זה בדיוק מה שכתוב – הכל בעיני המתבוננים, הן תורמי האיברים, והן הזקנות אשר על העורלות (זה נשמע כמו פרק מהפרוטוקולים של זקנות ציון).
מכל מקום, אביגדור המאירי המנוח סבר שהמלה "בעל" אכן התקצרה בפי העברי הקדמון מ"בא על".
🙂 "בא על" נראה באמת מאוד הגיוני… זה מזכיר לי שאבי ז"ל היה לוקח אותי כל שבת שניה לבקר את אביגדור המאירי ז"ל. הוא היה קורא משיריו ואני בת 4 מוקסמת מהעולמות שנוצרו בראשי מהמילים…
הפרוטוקולים של זקנות ציון עוד לא נכתב, רגע…:))
נו?! אז את כותבת?
…העורלות נתרמו לשימוש נגד עין הרע…
אבל אחת הזקנות התפרצה עם זה:
אֶדִי
הַשַּׁד הַשְּׂמָאלִי מֻקְדָּשׁ לְךָ אֲהוּבִי,
אֶת הַיְמָנִי אֶתֵּן לְךָ בְּנִי.
אַל לָכֶם לְזַלְזֵל בַּצֶּבַע הַתָּכֹל,
קַרְנִיּוֹת הָעֵינַיִם רָאוּ הֵיטֵב וְהַכֹּל
בָּרוּר, כְּמַבָּט חַמָּנִית בַּשֶּׁמֶש.
אוי תמי הרגת אותי מצחוק כל מה שחסר זה שהזקנה תתרום גם דגדגן מיובש בניחוחות המשגל האחרון, למרקו של הנכד. :0)
הרודוטוס כתב את הכל בשפה לא מובנת ולכן אנחנו נצטרך לכתוב הכל מחדש בשפה מדוגדגת…:))
סגנונו של הרודוטוס דווקא בהיר, אבל ביוונית של שבת. הבעיה היא שהוא לא ביקר את השבטים הנכונים, מגדלי הרשאד של המלך אד"י, אבל פטרוניוס, כך נראה, גדל שם עם אותן ילדות סוררות.
פליני אחר כך תירגם את פטרוניוס הנהנתן, אבל גם לא באופן דגדגני במיוחד…
אמיר ותמי יקרים…מה שאתה שותים אני רוצה גם!
יצתה בת קול ואמרה: מי זה אדי? מעשי ידיי טובעים במרק, ואתן אומרות שירה?
איי איי איי מה שילדות בנות ארבע כותבות היום.
שלא לפרוטוקול אוסיף לפרוטוקולים של זקנות ציון או למרק או לשניהם תרומה מסבא של אדי, תרומת זרע בכמות נאה באדיבותו של הראשד, יוצא טעים וחריף.
ואמיר, אמור לבת קול שלאור מעשי ידיה במרק היא נחשדת אצלי במעשים מגונים. קרנית הזקנה מהשיר של תמי עדיין בוחנת דברים בדקדוק רב.
בת קול אומרת שהיא מאוד רגישה לדקדוק, ואף פעם לא מפיק לה. פעם, כשהיא אמרה לאדי "שוא נע" והתיישבה גם היא, הוא חטף לה פתח עד שהיה לה סֶגול בעינים. מאז, כשהוא בודק את מקום הטעם ומדקדק לה בקוצו של יו"ד, היא גם מביאה חבר לתנועה גדולה, וחברה פתוחה בסוף מילה.
ג" יפית שואלת האם אדי מכיר אותה בקוצו של יו"ד כשהוא כבר בשוא נע מגיע לכל חיריק?
ג"יפית! חברת כבוד בזקנות ציון… אדי נשאר שם תקוע עם השד, לא? כל מה שנשאר לו זה חלום חסר, אני חושש 🙂
:)))
המשך יבוא…
אז לפני שבת קול מביאה חבר וחברה לתנועה כדאי שהיא תבדוק טוב טוב אם אף אחד מהם אינו זה שחטף ופתח זקנות בגובה מטר, כי למרות שאומרים שהכל מל עיל (מלמעלה בשבדית, מן אללה בערבית, מן חוס ביפנית) בכל זאת יש כאן טעם לוואי, שאפילו מוסה, ישיר ככל שיהיה, לא יוכל להאמין שהשעה אחת עשרים וחמש באמצע הלילה ואנשים מבוגרים כותבים בלי לנקד… ועוד על מה.
(למען הגילוי הנאות אציין שמצאתי משהו לשתות, באין שחשבתי שיש לי).
סיגל את יכולה לעזור לי בהמשך של השיר המדוגדג על אדי?
בטח שאני יכולה, תני לי רגע לשתות עוד כוס או שתיים, לקרוא מי זה פטרוניוס, מי זה או מה זה הרודוטוס, ללמוד יוונית של שבת ואני כבר חוזרת.
:)))
משלוח ידו של אדי עמוק במרק השירה עצמה…זו תרומתו…
אין לו יש, אבל יש לו הרבה….
עמוק במרק? :)))
אמיר, וסיגל תודה היה כיף:
תּוֹרֶמֶת שְׂפָתַיִם בּוֹלְענִיוֹת עַד לֹא יָדַע
כִּי בָּאוּ בָּהֶן בְּיָמִים
שֶׁל פַּטְפֶּטֶת חוֹגֶגֶת בְּלֵב הַחֲדָרִים
אם כן אני בניגוד
אתרום בלי ניקוד
את עצמי ביחד או לחוד
להוא שכה טרוד
בעורלתו שהלכה לאיבוד
במעמקי מרק חמוד
לקול צלילי העוד.
עוד, אחמם לי הדוד
ובצעד מדוד
אנוע ואנוד
עת אפסע לקראתכם בריקוד.
ליל מנוחה לכל שדוד.
:0)
יפה אמיר הסיפור. יפה יפה. אם כל דיבור ע=יכול להיות גם דיבור חולין וגם קודש. נכון. אל באמת במסורת ההינדית הם אם התבונה (השירה היא התבונה)
ולסרסווטי אני מחוברת במיוחד
🙂
מסגרת הדיון פה היא מוזרה מעט ומבחינת הז"אנר זהו טקסט יוצא דופן בספרות ההודית: מצד אחד זוהי "פּוּראנה" – דיון פילוסופי שבו מתדיינים חכמים ואסכולות ברוח "כמו-תלמודית" בשאלות הנוגעות לפואטיקה, ובכלל זה שפה, אסתטיקה ומטאפיזיקה (רג"אשקארה עצמו היה גורו). מצד שני זוהי "שאסטרה" – מעין מדריך כולל – חיבור המנסה לדמיין, להקיף ולמפות את כל האפשרויות שפותח תחום הדיון, החל במיתוס הראשית, דרך סגנונות וטכניקות, וכלה בטיפוסי משוררים וסדר יומו האידיאלי של המשורר.
החלק הרביעי של הלילה הוא חלקו האחרון. גם היום וגם הלילה מתחלקים לארבע אשמורות.
ואשר למשכב אשה, יש לשאול מה ביחס למשוררות…
OK"- זה בדיוק ברשימה של המשוררות, אין הבדל.
יום אחד, תגיד לי איפה לקרוא, בבקשה.
זה "ברשימה של המשוררות"? מה זה "זה", תמי? האשמורת הרביעית?
את הקוויאמימאמסה פרסמתי בזמנו את ב"חדרים", אבל אולי אעלה כאן בקטעים בהמשך. התרגום כולו נמצא גם באתר שלי.
:)))
"ואשר למשכב אשה, יש לשאול מה ביחס למשוררות…" אתה שואל על מנהגיהן של נשים משוררות עם גברים, או על משכב נשים?
אני עניתי על ההוראות תיפעול רצויות למשוררות, כמובן…מה ההבדל בין אדם השירה לבת אדם השירה- אין הבדל…לא?
"הוראות תפעול" רצויות למשוררות? 🙂
אדם השירה הוא וריאציה לאדם הראשון שממנו נעשה העולם. הוא היה אנדרוגיני.
אהה…אנדרוגינוס!
עכשו אני מבינה שחלק מהשאלות שלי מיותר…
"הוראות תיפעול"- מה רע? אם אין (בטוח יש) צריך שיהיה…אבל אולי זה אישי…:)
אהה 🙂 את מתכוונת הוראות איך "לתפעל" משוררות?
זה בשאסטרות אחרות, כמו הקוקה שאסטרה והקאמה סוטרא. אולי יש אפילו פוראנות. גם על זה יש ספרות ענפה.
הרגשתי שיש שיבושים בתדר בגלל מזג האוויר…:) אבל כמה סוטרות יש בקאמה סוטרא- שעות קריאה, שעות של תירגול…
באתר שלך קראתי ונהניתי אבל תמיד נראה לי שיש עוד המון ידע שיכול לפתוח לעוד תובנות כאילו ואספיק לחיות מתוך כל הידע יותר טוב, נראה שטות מצידי.
האפיטף שלך הוא אלמותי, מתאים לו להיות מונח לנצח
כמה יפה האפיטף, וכמה יפה המחווה האמנותית על השיר
חני היקרה, תודה.
"לנצח" זה הרבה מעבר לעולם החומר, אבל גם זמן רב לזכרון דורות יבואו יפה וטוב.
והנה הרומן שלי עם דגדגנים, אמיר, מתוך הקובץ הראשון שלי. אצלי בסיפור עושים מין טקס מוזר של דגדגנים יבשים. חבל שלא חשבתי בעצמי על מרק דגדגנים….
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=23&itemID=1193
כן, יבשים זה לא זה… והסיפור יפה.
נראה מעניין הפרוייקט הזה, אמיר, ויפה שבחרו בקטע משיר שלך. יש באפיטף משהו אנין ומרגש וזה מטריד במיוחד כי תחושת הפיתוי של המת שקופה. זה קצת מזכיר לי את הפסוק שכתוב מעל שער הכניסה לקפלת העצמות באבורה שבפורטוגל: אנו העצמות שהתאספנו כאן מחכות לעצמותיכם כולן.
אגב, מי יהיה תחת האבן שתשא את השיר שלך?
והשיר על טרימלכיו – לא נער הוא, לא מלך אלא קרניבור. וככזה אינו מדבר על החיים, הוא חי ובכך הוא משיב מנה אחת אפיים לאותו מת צמחוני…
תודה, רותי,
ככל הידוע לי לא מתכוונים ממש לקבור מישהו מתחת לעבודת האבן הזאת, אבל במחשבה שניה, גם זה רעיון…
טרימלכיו הוא אכן קרנבור. בעיניי שיר די עצוב. שיר על רעב שאין לשככו.
הוא הזכיר לי תיאבון גרגנטואאי…
כל יצוא של אמנות ישראלית– משמח אותי! כל הכבוד!
תודה, סבינה.
אחרי שאני קוראת את התגובות ומהנהנת לא נותר לי מה לומר אולם…בהכירי את עצמי עוד אומר.
בינתיים, נושאת עימי מחשבות על לשונות ודגדגנים גם אם אלו של קיכלים וההם של קיכליות, ועוד מחשבה עוקבת על טרימלכיו וכמה שהוא מתחשב ומכין ארוחות מאיברים שלא צריך להרוג בשבילם…מתחשב שכמותו, שיהיה לו בתיאבון ואירוטי בבטן לאחר עונג זלילת המרק.
כמו שאמרתי, לא נותר לי מה לומר אולם…בהכירי את עצמי, עוד אומר. :0)
לחרוט בכל כניסה לשומרי משקל…
השיר נפלא. וכל הכבוד על היצוא. האם זוהי הסקיצה לעבודה?
תודה, מיכל. כן, זו הסקיצה. ואפרופו שומרי משקל – צריך לבדוק את המרשם. הכל עניין של כמויות ומרכיבים, לא? אפשר בהחלט להשמין מזה.
אה, כן, סיגל. אפשר ורצוי לקרוא את השורות האלה בעונג המטפורי הראוי. בארוחות כאלה לא נורא גם להיאכל… 🙂
אכן, אולם חשוב לזכור להשאר מטאפוריים בהֵאכלוּת.
אהבתי את החיבור בין האפיטף של טרימלכיו למצבה עם השיר שזכה לכבוד מרגש, אולם מה שמסקרן אותי זה למה השיר נקרא געגעוע? (געגוע ליש בין השיניים? געגוע לשיניים? געגוע לטרימלכיו? לסרט? לחורף?)
געגוע הוא סוג של רעב, וגם כשהדברים כה יצריים, בעוצמות שכאן הגעגוע נעשה מטאפיסי, אני חושב.
קשה לי להבין. אם געגוע הוא סוג של רעב ומעבירים אותו לרעב אל אוכל הרי שמכאן יוצא שאם אוכלים… הגעגוע נפתר.
עכשיו, נניח שאדם יעביר את הגעגוע אל צ"יפס ובכל עת שיתגעגע הוא יאכל צ"יפס …נקבל אדם בלי געגוע… אבל שמן מאוד.
אנסה שוב, לפי הכותרת געגוע שהוא סוג של רעב מכאן שהשיר הוא שיר רעב, מכאן שבשיר יופיע אוכל ותופיע תשוקה…אוקיי, עכשיו הכותרת "התפצחה" לי וכל שנותר לי לתהות הוא איך לאכול את הפסוק במשלי כ"ה בו נאמר לאכול דבש בלי לשבוע על מנת שלא להקיא, מול טרימלכיו שממליץ למלא קדרה בבשר גם אם אדם נדרש לחתיכה אחת. במשלי כ"ה אני יכולה לראות מצב של אי שובע שייצר געגוע, בעוד שעל פי טרימלכיו אין מקום לאין. אוף…שוב התפלנטרתי…איפה אם כן הגעגוע ?
דא עקא, שמשביעו רעב. והרי רעב ושובע גלגל חוזר הם בעולם, וכל כמה שתזלול, אולי תשמין, אבל תרעב ביתר קלות.
אז נכון, אפשר להקיא מרוב דבש או צ"יפס (גם ביידיש מופיע הפסוק הזה כמימרה עממית: "אִן כַּאן חַבּיבַּךּ עַסַל מָא תִלְחַסוּש כֻּלֹּה").
הקיצור, תנה ר" טרימלכיו: לא תחסום שיניך במחסור, ואם בין כה וכה אין פה יש, מוטב הרבה.
נשמע כמו יידיש במבטא עירקי משהו.
:0)
אז… אחרי שסיימתי להתפלא "למה אין לו", נזכרתי שהמסכן מת צעיר ומקברו נחרט השיר, ואולי הוא צודק. אם אין אז שיהיה הרבה, סך הכל הגעגוע להקיא הוא גם געגוע של מי שלא יכול.
(מקווה שעכשיו עליתי על קו הבנה כלשהו, למדתי שלפעמים כדי להבין שיר צריך להרוג את הגיבור, ואז כל האין הופך לגעגוע ליש, ואז לבדוק איך זה יושב לי בין השיניים, ואיך זה יוצא לי מבין אצבעות…מכל התהליך הזה יצא לי השיר הזה, או כמו שאמרת באחד ממאמריך: הקורא קורא שיר ועולה בו המחשבה "איך אני לא חשבתי על זה קודם").
נ.ב.
אמנם יש אירוניה בכינוי הרעב הזה "געגוע", אבל ברצינות, במידות המדוברות, אפשר גם אפשר לראות בעמדתו של ט" התרסה מטאפיסית כנגד עולם ההפסד והכליה.
יתכן. הרי הוא חווה את האין ולאחר מכן את היש, וממקום של יש נראה לי שהרבה יותר נורא ללכת אל האין הנצחי.
ברכות!
ובקשר לאפיטף שהוספת כאן עכשיו – הוא קצת קשה לעיכול, אבל מצא חן בעיני ה"אם אין יש".
"קשה לעיכול"? :)))
אם אין יש, לא צריך להדק שיניים, ואם יש, לא ממש קשה…
אמיר, יפה מתפתל אפיטפך באנגלית כנחש עלי חרב העברית, שתהא מצבה זו ברכה לחיים ארוכים ויצירתיים.
לקח יפה דרשת בשיר געגוע, באופן אישי אני מעדיף פריטי מזון אחרים לענג את נפשי. נסיעה ושהייה מהנה ביפן
תודה, מוישלה על המלים החמות והאיחולים.
אבל לקחו של טרימלכיו לאו דווקא לקחי הוא.
והנסיעה – בקרוב מאוד…
היי אמיר
מדהים, לעשות משהו, והמשהו מגלגל את עצמו עד לקבר.
מה אומר עוד
אתה משורר אמיתי, הולך עם המילים, בין המילים, וגם שוחה איתן.
להתראות טובה
תודה לך, טובה.
יפה מאוד.יהיה לך צילום של הביצוע?
טרימלכיו בהחלט ניגוד דוחה ויש הרבה שנדבקים לזה.
כשהעבודה תישלם ותוצב, גם צילומים יבואו. תודה לוסי.
אני אוהבת את המשפט ההוא שלך,
הוא כמו פסוק מהתורה.
אמיר, נידמה שעיצוב האפיטף מבטא במידה רבה את הטקסט, ואיזה יופי שהוא נבחר . ותהנה ביפן, ואח"כ תכתוב משהו על החויה, ויהיו ויכוחים אם ככה נכון ובסדר ואם לא… 🙂
:)))) אני יפנופיל מושבע, אבל טוב, אולי אעלה לדיון. תודה, ואני מקווה שהתוצאה תהיה אפיטפית למהדרין. בעצם די קשה לי להבין איך זה ייראה.
תודה, רונית. נקווה שמתורה אחרת…
ברכות, אמיר
יהיה נפלא אם תעוצב שם הסביבה
המזמינה לשבת. סקרנית לצילומים כשתהיה העבודה מוכנה.
תודה, סמדר. מקווה שכך יהיה – בוודאי יודיעו כשיסיימו…
אבוי לו לטרימלכיו!
מידע רלונטי מתוך בולופדיה-
בשבט זה נהוג לתת כבוד לדגדנים. לעולם לא זורקים אותם למרק אלא מטפלים בכל דגדגן ודגדגן באופן אישי. דגדגנים ממולאים הם מאכל תאווה למלך, בעוד שפשוטי העם נאלצים להסתפק בקובות דגדגני יער.
לשונות קכלים נהוג לקלות בשמן תולעי משי, ולהמליח קלות במלחי הזיעה של שממיות הבורחות מטורפיהן.
לאחרונה, עקב מחסור בדגדגנים פתחו תושבי בולו את אתר אד"י (אגודת דגדגנים יתומים), והמלך מודה לכל תורמת בלשונו.
שפת המקום היא זולוללית.
נו, נו, אם תמי הושיבה כמה זקנות לבשל מרק עורלות, יש להן, מסתבר, עוד משהו ללמוד מהגסטרונומיה הזולולית. נשמע כמו פרק מהרודוטוס 🙂 טרימלכיו היה נוסע מיד.
ברכותי, אמיר! גם ה"געגוע" נהדר.
תודה רבה, תמר.
אמיר יקר, בוקר טוב.
לא הצלחתי להבין."געגוע" נכתב בהשראת טרימלכיו? או שזה שיר שלו?
כל כך חנוך לוויני. נפלא. ומתחבר נפלא גם ל"אלמוות". (ועכשיו אני מבינה את ההערה האחרונה של תמי קאלי. אני חושבת. היא כתבה לי על חמיצות ה"אין יש" ולא הצלחתי לרדת לסוף דעתה.
ורואה? אני ערה לא פחות מכם. גם את שנתי טרפו הגעגועים.
ואמיר, עוד קטנה. לגבי השיר העדין על המצבה, יש לך את הנוסח האנגלי? הכיתוב מאד לא ברור. הם הצליחו לשמור על החריזה?
איריס, השיר תורגם בכמה תרגומים. זה שמופיע כאן בתחריט אינו חרוז, אבל הנה קישור לתרגום חרוז:
http://israel.poetryinternationalweb.org/piw_cms/cms/cms_module/index.php?obj_id=3303
אמיר, מי תירגם את זה? זה נפלא לא פחות מהמקור. נדיר בעיני.
הבית שבתחריט בתרגום פיונה סמפסון, זה שבקישור – בתרגום ויויאן אדן.