יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
זה מה שאמרה לי אימי אחרי שקראה את ספרי השני, "רואות מכאן את כל העולם", בו דמויות האימהות הן קרות, קשות, דיכאוניות וביקורתיות כמוה. האם זה תיקן משהו ביחסים שלנו? בתחושה העמוקה שלי שהיא לא אהבה אותי מעולם? האם חשיפה ספרותית בשירה והספרים שלנו יכולה לשפר או להזיק ליחסים שלנו עם יקירנו, קרובינו, חברינו?
אני ממשיכה את הנושא בו פתחה רונית ליברמנש: מהם גבולות החשיפה.
אני מודה שאותי זה מעולם לא הטריד בכתיבה. אני כותבת כמו שאני חושבת. זה פשוט יוצא ממני. נוזל ממני. אין לי גבולות. אין לי טבואים. גם בכתיבה בבלוג אני חושפת את עצמי כמו שאני מספרת לחברה קרובה.
מהם בכל זאת האמצעים לטשטש אמת ביוגרפית בכתיבה, ומהם העזרים שלנו? אז בעיני, ברגע שחומר אישי שלי הופך לפיקשן ברומן או בסיפור, הוא מופקע מרשותי ומרשות קרוביי: הוא כבר טקסט בדיוני. עוזרת לכך העלילה, שהיא תמיד דמיונית, וכל מיני פרטים דמיוניים שאני מוסיפה. שהרי רומן או סיפור תמיד מבוססים עלינו, גם כשהכול בהם כאילו דמיוני.
תמיד מצחיקים אותי עיתונאים שמראיינים אותי כשספר שלי רואה אור, שמתעקשים לשאול מה בספר אמיתי. בא לי להגיד להם: אני יודעת מה אמיתי? מישהו יודע מה אמיתי? דחילק, זה ספר. פיקשן. אני עצמי כבר לא יודעת מה אמיתי ומה המצאה. הכול מעורבב.
ויש כמובן גם עזרים נוספים: לשנות שמות, לטשטש קצת פרטים, ואם האנשים שבהם מדובר מתו, אז בוודאי שקל יותר לכתוב עליהם.
ובכל זאת, האנשים שכתבנו עליהם תמיד יידעו, ירגישו שזה עליהם, גם אם נטשטש פרטים. וההוכחה: אימא שלי. טוב, נכון שלא ממש טרחתי לשנות פרטים. אחת האימהות בספר היא תורכיה, דוברת לאדינו, שוכבת כל היום על הספה עם חלוק מלוכלך ושוקעת מדיכאון. כמו אימי בילדותי.
ואימא שלי קראה, והבינה, וברור שגם נפגעה. ואחרי שקראה (ואגב, מאוד נהנתה מהרומן), לקחה אותי הצידה ואמרה לי: "שלא תחשבי שאני לא אוהבת אותך."
ברומן, אחת הרחלות אומרת שהיא לא אוהבת את אימא שלה, ושאימא שלה לא אוהבת אותה. תובנה שנראתה לחלק מהקוראים קצת מוגזמת בשביל ילדה בת 11, אלא שאני באמת הרגשתי ככה בגיל הזה: שאימי לא אוהבת אותי.
אז האם זה שהיא אמרה לי את מה שאמרה בהיותי בת 37, עזר לי? תיקן משהו? לצערי לא. לא הרגשתי שהיא באמת אוהבת אותי כשאמרה זאת. אני יודעת שהיא התכוונה לטובה. אבל יחסים הרוסים, או "אין יחסים" בעצם, אי אפשר לתקן פתאום במשפט ריק מתוכן רגשי, בגיל 37.
והנה עוד שאלה ששאלתי אז את עצמי, שממשיכה את שאלתה של רונית ליברמנש: האם ישנה סיבה לא מודעת או חצי מודעת או אפילו מודעת שגורמת לנו לכתוב בחושפנות על חיינו בשירה ובפרוזה? האם ייתכן שאנחנו מכוונים להורים, לחברים, לאהובים? האם חלק מהכתיבה מקורו ברצון לפגוע, או לתקן משהו, או להגיד משהו ליקירים לנו? ואולי לזעזע אותם? או לגרום להם להתוודות?
האם רציתי לפגוע באימי? לא, לא זו הייתה הכוונה שלי. אבל ייתכן שבאיזה מקום בתוכי רציתי לכתוב את מה שהרגשתי לגביה, ושהיא תקרא את זה, כי לדבר דוגרי הרי מעולם לא יכולנו.
ובכל זאת אני טוענת שזה עדיין ספרות, פיקשן, ושהשורשים האוטוביוגפיים הם חסרי משמעות.
חברתי הותיקה, המשוררת שז, כתבה הקדשה בספר השירה היפהפה שלה "ריקוד המשוגעת". היא הקדישה אותו לאמה שנפטרה ולאחותה ואביה שעדיין בחיים (כולל שמותיהם המלאים), שלמרות עינויי הנפש והגוף שעינו אותה, ספרה נכתב וראה אור.
זכור לי שמנחם בן, שכתב אז ביקורת שירה ב"זמן תל אביב", התקשר לאביה כדי לאמת הפרטים, מעשה נואל לדעתי, כי על אף ששז "חצתה"את הקווים וחשפה את מעניה, "הוציאה אותם לאור" לכאורה, ספרה הוא בעיניי דבר ראשון שירה. שירה צרופה ולא אוטוביוגרפיה. ובשירה או פרוזה, אנחנו חושפים את הלב והקישקש, וזה מה שחשוב בסופו של דבר. ומי שמחפש רכילות או סנסציות או כל מיני קטעים אישיים בספרות, חוטא לדעתי לספרות עצמה.
בעיני, ספרות היא החירות האמיתית. אם לא יהיה לי את המקום הכי חופשי הזה להגיד את ליבי, אם אצנזר את עצמי בגלל כל מיני שיקולים חוץ ספרותיים, מה יישאר לי?
יעל
פוסט מרתק מאוד. את יודעת הצלחת לבלבל אותי .מצד אחד את חוזרת כל הזמן על כך שהספרות היא פיקשן מרגע שהיא נכתבת ומופקעת ממך,ןמצד שני את מתוודה על החומרים האמיתיים שמהם את שואבת את היצירות שלך. מדוע כה חשוב לנו כיוצרים להבליט את שני הקצוות. אני גם מרגישה בדיוק כמוך.
ישצד אחד שכול הזמן נלחם במציאות ועל כן בורא את העולם של הבדייה ויש גם צד אחר שלא רוצה לשכוח ועל מחקה את המציאות.
כנראה, שאין לכך תשובה ברורה אחידה. ואני פשוט נהניתי לקרוא את המאמר הזה.
שוש
היי שוש,
אבל זהו בדיוק. בעיני אין סתירה, זה תמיד סוג של אמת, נפשית או ביוגרפית, אבל ברגע שזה הופך לספרות, זה פיקשן מוחלט. וזו בעצם תשובתי לנושא שהעלתה רונית: עניין החשיפה. בעעיני אין דבר כזה חשיפה או גבולות חשיפה. הספרות מתירה הכול. השאלה אם זה אמת או לא היא בכלל לא רלוונטית. מה ייצא לקורא לחטט לי מתחת למיטה כדי לדעת אם מה שכתבתי נכון או לא? ואם נכון, זה יענג אותו יותר?
ליעל,
אנסה לנסח את עמדתי: שאלת השאלות היא אם החומרים השונים מפיקים יצירה שלמה, נאמנה לעצמה בלבד. אם הדברים הם אכן כאלה, היצירה היא יצירה והחומרים שהרכיבו אותה חדלים להיות חומרים לעצמם (כן חשיפה, לא חשיפה — בשאלות האלה חדלות להיות לעניין). אן סקסטון סבלה, למשל, מתעתוע פסיכולוגי קבוע שאביה התעלל בה. עובדתית זה לא היה נכון, אך היא המפיקה מן התחושות האלה יצירות מופת!
ינוח אביה על משכבה בשלום!
גיורא, אני מסכימה לגמרי אם החלק הראשון של דבריך, אבל בהמשך אתה סותר את עצמך. אם לא חשובים המקורות הביוגרפיים ליצירה טובה, מדוע אתה קובע או מנתח שסקסטון סבלה מתעתועי שווא בנוגע לאביהב? רק בזה אתה כבר מוכיח שכן אכפת לך הביוגרפיה של הכותב, ושאתה מתעמק בה. ואילו אני אומרת שזה בכלל לא חשוב. מה שעשה אז מנחם היה מטופש ומגעיל לדעתי, ואני זוכרת שזה מאוד הכעיס אותי. זה ששז כתבה כתובת באחד השירים, לא מזמין מבקר לחפש בספר טלפונים את מספרו של האב ולאמת איתו פרטים. זהנ סתם רכילות סנסציונית, ומסיר את הזרקור מהספרות האמיתית.
ואם כבר מדברים: מניין לך שאלה תעתועי שווא של סקסטון? ואם אביה כן התעלל בה? מי יכול לקבוע שהיא דמיינה? הרי אפילו פסיכוןלוג לא יכול לעשות זאת. מודה שקביעתך הנחרצת מכעיסה מעט.
ליעל,
לא חשבתי שאין למקורות חלק ביצירה. כל מה שאמרתי הוא שכאשר נכנסו ליצירה והם נמצאים בה כמקשה אחת, אין עוד חשיבות למקורות.
לא אני קבעתי את תעתוע ההתעללות של סקסטון, אלא הביוגרפים שלה וכל הרשימות הפסיכיאטריות שאותן הרשתה סקסטון לפרסם ולגלות בציור (מקרה נדיר!).
אני הייתי זקוק לכמה תובנות על סקסטון משום שתירגמתי הרבה משירתה
ומכיוון שנפשי אינה נפש של אשה, הקדשתי זמן רב להבין כיצד הרגישה וחשבה.
בין השאר, גם השכלתה הפורמלית היתה דלה מאוד, והתהייה על מקורות לשונה העשירה היתה מעניינת מאוד.
יעל, אל לך לשכוח שאני עוסק גם בכתיבת מסות על שירה, ולכתיבת מסות ידע מסודר אין לו תחליף.
זה באמת מבלבל לפעמים. אבל בספרות אפשר לומר שהכל בדיון ושכל הבדיון הוא אמת.
בספרות, כפי שאני אוהב לומר לתלמידי, לא חשובות העובדות, העיקר האמת. וספרות טובה אומרת אמת – נפשית, קיומית, חברתית. אבל גם ה"עובדות" הבדיוניות לעתים הן אמת נפשית, ודמויותיה באמת מאכלסות את תודעת הכותב בקיום תודעתי ממשי למדי.
אהבתי את זה — תודה אמיר.
זה שנתת לאמך לקרוא את הספר, היא קראה, נהנתה, הגיבה בנקודה הקשה, זה לבד לדעתי, התקרבות שנולדה בגלל הכתיבה.
מסכים למה שכתבת בקטע המעניין הזה.
זה בעיקר תלוי בכותב – יש סופרים שלא יגעו בחיים האישיים שלהם כמעט, ויש שהם יהיו המקור לרוב או לכל הכתיבה שלהם. כמו שאמרת זה לא משנה. מה שמשנה זו התוצאה בעיני הקורא, אחרי שהספר יצא מרשות הכותב.
יעלה
העלית נושא רגיש.
מייד כשפרסמתי את הפוסט הלפני אחרון שלי על מציאת בית אימי בבוקרסט, קיבלתי ביקורת חריפה על שחשפתי פרטים מסויימים.
לא יכולתי אחרת.
בעיני, מחלה נפשית זה לא דבר שצריך להסתירו.
הכתיבה שלי איננה פיקשין. היא תיעודית.
אינני יכולה שלא לכתוב אמת.
ההתפתלויות סוחטות אותי.
אבל
מה זאת אמת?
הרי לכל אחד האמת הפנימית שלו.
מה שנראה בעיני כאמת, יראה בעיניי קרובי כשקר והגזמה.
אבל אני אמת דברתי.
מוכנה לשלם את מחיר הכעס.
ושוב,
יש אולי נושאים שצריכים להמתין לרגע הנכון.
ואת מבחינתך, יעלה, זו הדרך הטובה שלך לשרוד. המשיכי לכתוב מלבך.
השאירי את הפגיעות לאחרים. הפגיעות היא לא שלך. את לא אשמה בכלום. את כותבת כי את לא יכולה אחרת.
באהבה
איריס
יעל, הדיון הזה אכן מרתק. בעיני היצירה, גם אם שואבת ממקורות אמיתיים וביוגרפיים, עומדת בפני עצמה , לאחר מכן.כאשר קרובי שואלם לגבי פרטים ביוגרפיים בשירים שלי, "על מי זה"? או כדומה, אני לא עונה. זה לא קשור. לא כתבתי את זה כדי לספק אטנפורמציה, אלא השתמשתי בעובדות מסויימות שהקפיצו אותי למקום אחר, שעוררו בי יצירה, וזו האמנות.ממש לא משנה למה התכוון המשורר. ודרך אגב, "רואות מכאן את כל העולם", הוא אחד מהספרים האהובים והמרגשים שקראתי.
פוסט טוב, עזרת לי מעט להשתחרר מנקיפות המצפון המלווים אותי לגבי הרומן שלא מזמן סיימתי לכתוב, נכון ששיננתי לעצמי את עקרון החרות הספרותית, אבל לכי תדברי עם הלב. שמחה על הפוסט הזה, תמיד הערצתי את כנותך ,יעלה, בהצלחה עם הרומן בכתובים , ממה שקראתי הוא נראה מענין ומבטיח
ועוד משהו ,הסופר הוא צייד של חומרים והחומרים המשפחתיים הם הכי זמינים והכי קרובים אליו ,כמו כן יש ליסודות הביוגרפים אפקט קתרטי מזכך, לעיתים יצירה שכזאת מפייסת ומרגיעה את כל השדים, לי זה קרה
יעל,
לך הייתה זכות להראות את הספר שלך לאמא שלך. דעי לך שזוהי מדרגה מאוד גבוהה של קשר ביניכן. והמונח אהבה מקבל משמעויות שאני משאילות לו. זה מה שאת הרגשת ומה שאת חווית. ומצדה של האם האהבה הייתה משהו אחר משהו שבעינייך היה פחות רגיש.
אני מרגישה שבנקודה הזאת אני מקנאה בך לעומתך אני לא הספקתי להפגיש אתאימי עם החלק הזה שהיה קיים בי. היא למעשה אמי דחפה אותי לכתוב, אולי בתתמודע הרגישה שזה מה שאני צריכה לעשות כייעוד בחיי. אבל לצערי היא נפטרה כה צעירה במושגים של היום ולא הספיקה לראות כיצד אני מפרסמת את הספרים שלי . אולי גם היא לא הייתה אוהבת אותם כי הייתה בכתיבה שלי הראשונה המון התרסה והמון אירוטיות שהיום אני בהחלט מרגישה סוג בושה כךפיה.
כן חסר לי שלא הראיתי לאמי משהו משלי, חסר לי שלא הראיתי לה את החדר שלי.
שוש
יעלה
הייתי מרותקת מהתחלה ועד הסוף. את ממש נשמה חשופה. תמיד שמתי לב. מחפשת אחר גרעין האמת. צמאה צמאה לאהבה. ומהצמאון אולי הגעת לאן שהגעת. סופר או משורר הם אנשים גבורים משוגעים פורצי דרך בחושך של עצמם. נלחמים נאבקים לצאת אל האור. ודרך היצירה שלהם המבוססת על חייהם, (אלה חייהם ואין לאן לברוח). והאומץ להבהב את חייהם מבין הדברים הוא מעשה היצירה עצמו.
מרתק, יעל
נפלא שאמך מסוגלת להכיל את יצירתך, חבל שאין דיאלוג ממשי.
אימי שותפה לרוב עשייתי. יודעת ומקבלת, גם בחיים אנחנו מעלות תכנים קשים, על אף שהסכמנו שלא לדבר על העבר, כיוון שמתעורר בי כעס. ביצירה החוויה אחרת. איתך מאוד במשפטך החותם. אם לא אדבר את עצמי אאלץ לשתוק. לא יהיו אלו חיים ראויים.
אני חושבת שיוצרים משתמשים הרבה פעמים בחומרים אישיים (מעבר לרצון לברר לעצמם, או ללוש מחדש תוך כדי כתיבה מה ואיך ולמה) – משום שאדם קרוב אצל עצמו והתוצר הכתיבתי עשוי להיות יותר אותנטי ואמין אם ייכתב מתוך המוכר והנחווה. אז כן, אמי אמרה לאחותי בנימת בהלה והלם לאחר שקראה את אחד מכתביי: אוי, היא כתבה עלינו…
והנה שתי הפרוטות שלי:
כשקובץ שירי הראשון, "הנה" בעריכת נתן זך) ראה אור, נלחצתי אימים מהעניין הרכילותי הפתאומי בחיי האינטימיים.
התשובה שהשבתי לכל החטטנים היתה: כתבתי שירים, ל א יומן חיים.
שירה מושתתת על קרעי ביוגרפיה מהולים בכך וכך חומרי נפש ודמיון.
התוצר הסופי אמור להיות יצירה – פרוזה או שירה.
אגב, המינוח "כתיבה וידויית" מפריע לי משום שהוא מתמקד ברכילותי, ביומני, ובדר"כ מתייגים כך נשים כותבות.
יעל.
יש בך פתיחות רבה, יכולת חשיפה מדהימה, כתיבה אמיתית ואמיצה.
המשיכי לכתוב כמו שאת חושבת ויודעת-מעומק ליבך וברגישות.
תודה חברים יקרים על התגובות המרתקות והמרגשות.
יעל היקרה
כל כך מענין ההתלבטות שלך מאוד מעניינת, הרבה מאוד פעמים הייתי עסוקה בזה ושלא כמוך לא הייתי מסוגלת לחשוף, כרגיל את בשבילי השראה, ליראות שלא קורה לאף אחד כלום, מכלום.
להתראות טובה
אני בהחלט מסכים אתך.
אני לא הרגשתי כמעט אף פעם צורך לצנזר שיר או סיפור. אני מניח שהעובדה שהספרות היא לא כל-כך בעין הציבורית עוזרת. בשירה תמיד יש דרך להציג את הכל כמטאפורה, זו שמיכה של אי-חשיפה שמקלה על הנמענים (היחידים שיודעים באמת על מה השיר). בפרוזה פועלות כל הטכניקות שאת מתארת – התכה של כמה דמויות לאחת, שינוי זמנים ומקומות, הסטה של עלילות. אני מרגיש שזו שכותי להיצמד לאמת או לחרוג ממנה – אחרי הכל, זה העולם שאני בראתי.
אהלן יעל
הדברים שאת מביאה, מעוררים ומעירים הרבה מחשבות ממעמקי, ה"טעון בירור מתמיד ", ואולי טוב שכך. בתום קריאתי את הפוסט לא ידעתי בדיוק היכן להמתקם מבחינת ההתייחסות לפוסט אך נראה לי שהכיוון הדומיננטי בפוסט הוא על משמעות החשיפה, וזו האחרונה מנתבת את הביטוי שלה למקומות היכן שאנו החושפים מרגישים בנוח או במעין שליטה בחישפה,בין אם אנו חושפים מה שטוב וחיוני לנו ובין אם לאו. דרכ הביטוי של החשיפה הם גם נושא בפני עצמו ובכללם בספרות או בשירה אך דומני שזה אחד מתפקידיה של השירה או הספרות או כול אומנות. בחשיפה שאת מבטאת אותה בכתיבתך יכולות להיות משמעויות נפשיות שכנראה מרגשים צורך לבוא איתם במגע בזמן ובמקום אחר….
אמל
תודה טובה ואמל.
רונן, לא יכולת לנסח את זה טוב יותר.
איזה מסמך פנטסטי נוצר כאן !
כל כך נכון מה שכתבת. בדיוק כך אני מרגישה.
קראתי את "רואות מכאן את כל העולם" והוא ספר מקסים, חכם ופמיניסטי. אני מאוד מאוד אהבתי אותו.
חוץ מזה שאת הבלוגרית היחידה שאני מסוגלת לקרוא. 🙂
נעמי, חן חן!!!