בדידותי על הדשא יושבת

יצאתי החוצה
להיות עם בדידות.

היא המתינה לי על הדשא.
נרגנת, זועפת, זרה.
שיכול רגליים,
ישיבה מזרחית,
פרשתי שמיכה
והסבתי.

מדדה אותי בדידותי
בריחוק ומבט אדיש, מתנשא,
מצנפתה מתקררת ברוח.
הצטנפתי כולי מול שמיים וטבע,
הוצאתי תרמוס תה עשבים,
ולגמתי.

היא לא הצטרפה,
רק המשיכה לשבת
נוכחת,
רגליה תחתיה, 
מרשעת.

לעיניה בלבד
שתיתי הכל
ואת מה שנשאר
רוקנתי אל אדמה.

כשנמסה הבדידות
התאדתה
ועלתה אל שמיים יפים,
התמלאו ריאותי באויר של עולם.

קמתי,
אספתי,
חזרתי
חזרה לביתי,
לעצמי.