אימא לינה

זהו קטע קטנטן מתוך הסיפור שמופיע באנתולוגיה החדשה "עקלקלות", על מחלות נפש בעיני הספרות, שבמקור הוא בעצם פרק מתוך הרומן "האלילות", שלא ראה אור.

אני מקדישה אותו ל:

יוסוף התימוני אהוב שלי, בשביל דיצה אלפסי שלך. הנה קטע של אימא לינה, לפני שציון נכנס לתמונה

ולרונן, ולגיבור שלו שקיבל התמוטטת עצבים בגיל 23

ולסמדר, על הטקסט-אימא שהבאת לנו

ובקשה קטנה, אולי גם אחרים יוכלו לפרסם כאן סיפורים או שירים שקשורים בשיגעון. זה נושא חשוב וחזק. חשבתי שבמקביל לאנתולוגיה, נוכל לעשות כאן אנתולוגיה וירטואלית בנושא. מקווה שתיענו.

 "תעשי מצווה ותביאי את הבגדים של האיג"יקו שלך, אני כבר יתקן הכול. אם נחכה שאת תתקני, יבוא המשיח," היא פוסקת בקנטרנות.

    אבל מיד היא מתרככת ומתפייסת, "כבר סיפרתי לך איך הדודה שלי, עליה השלום, טיה רשל, הייתה מלמדת אותי תפירה? איך היינו יושבות בבית שלה שהיה ממש מתחת לשלנו… את זה שחיינו כמו כלבים על הגג שלהם בזמן שהם היו גרים כמו הנסיך רנייה ופרינסס גרייס, עם חימום מרכזי ובשר ולקרדות על השולחן עד שבא להקיא, את זה כבר סיפרתי לך? 

    "טוב, אל תתעצבני, איז"ה, בתי, את לא מצפה ממני לזכור מה סיפרתי ומה לא? זה היה ככה: כל יום אחרי שחזרתי מאליאנס היא הייתה מראה לי איך קודם לעשות גזרה על נייר עיתון, ואיך אחר כך לתפור במכליב, ורק בסוף לגמור את הכול בתפר יפה-יפה, קטן-קטן. וזה עוד הרבה לפני שהייתה לי המכונת תפירה של זינגר. ואיזה שמלות יפות תפרנו אני והטיה, אה, איזה יפות? תשאלי איזה שמלות."

   אני נכנעת, "נו, איזה שמלות, אימא?"   

     "הו-אה, בחלומות שלך לא ראית כאלה שמלות. הכי יפות בעולם. שמלות עם דנטלים והרבה כיווצים בטליה, כמו שהלכו הכוכבות הכי גדולות של הוליווד. או-הו, איזה שמלות אנחנו תפרנו! כמו של ג"ין הארלו, כמו של גרטה גארבו, כמו של ריטה הייוורת". וחצאיות וחולצות גם כן תפרנו. והכול בשביל הטיה, בשביל שתצא עם הטיו לסינמה ולבית קפה ולמועדון לילה, ותיראה כמו הגברות המגונדרות מרחביה. ורק חולצה אחת, רקומה, יפה-יפה, היא הסכימה לתפור בשבילי…

    "אל תשאלי איזו חולצה. משהו-משהו! עם מחשוף גדול מקדימה, רקמה אז"ור בשרוולים ושרוכים מקטיפה אדומה בגב. הטיה מצאה את המודה בז"ורנל שהיא קיבלה מהדודה אנייס שגרה בפריז, עם החתן העשיר שלה, מה שהיה מוכר יהלומים מזויפים לגויים, וככה תפרנו ביחד. "אבל את הבד," אמרה הטיה, "תבקשי מאבא שלך הקמצן. שיקנה מהרוכלים של מחנה יהודה, יוצא יותר בזול." ככה היא אמרה, הטיה. שחס ושלום לא תבזבז עלי קצת בד מהשמלות המגונדרות שלה. את יודעת כמה היו לה? שבעים. ספרתי. שבעים שמלות! שככה יהיה לי טוב… לאן את הולכת, איז"ה???"

    "למטבח, לבקש כוס קפה. גם את רוצה?" אני קוטעת אותה, מנסה להפסיק את שטף דיבורה. כשהיא מתחילה לדבר על הטיה והטיו, אין לזה סוף.

      "מה?" היא מחזירה בפיזור נפש, "קפה? לא, לא קפה. לא צריך שום דבר… טוב, אולי קצת קוניאק… יש להם פה קוניאק? הכי טוב תביאי ערק."

    אני נדהמת. "הם מחזיקים פה משקאות חריפים?!"

    "לא שאני שמעתי," אומרת אימא בפיזור נפש, ומבלי להקשיב ממשיכה באותו שטף שבא כמו מתוך הזיה. "וכשאנחנו היינו עובדות ביחד, היה טיו דוויד בא הביתה מהבנק אנגלו-פלסטינה, איפה שהוא היה עובד פקיד גבוה, והטיה הייתה רצה לחמם בשבילו את הכיפטיקס עם החמינדוס לארוחת ערב, אפילו שזה לא היה יום שבת, סתם יום רגיל…

    "ככה הטיה הייתה הולכת לבשל ומשאירה אותי לבדי עם הטיו, אפילו שאני הייתי מתחננת אליה שלא תלך, שתישאר איתנו עוד קצת, ונהיה כולנו ביחד, יעני פמיליה, חחחחחח. אבל הטיה הייתה כועסת עלי ואומרת שאין לה זמן בשביל השטויות שלי, שאפסיק להתפנק כמו תינוקת, והייתה רצה למטבח, לבשל לטיו את המטעמים הכי טובים בעולם… הייתה יודעת לבשל טוב-טוב, הטיה. אפילו היום בא אצלי הריר בפה כשאני נזכרת בבישולים שלה."

   אני מנסה להשחיל מילה: "רוצה עוגייה? אני יכולה לבקש במטבח," אבל מיד אני נזכרת בשקית הוופלים שהבאתי מהבית. ופלים בטעם שוקו, ושקית נוספת בטעם לימון. פתאום נורא מתחשק לי לכרסם אותם ולראות כיצד גופם המוארך מתמוסס בקפה כמו מפלצות ענקיות, רק בלי ידיים ורגליים, גם בלי תווי פנים. אבל אימא בשלה, ממשיכה לדבר.

   "ככה היא פינקה אותו, הטיה רשל. כומו שמפנקים כוכב קולנוע, כומו מלך אנגליה. כומו האפיפיור. ובזמן שהטיה הייתה במטבח, שמה על הפתילייה את החמינדוס להתחמם טוב-טוב, היה טיו דוויד יושב איתי ומקריא לי מהעיתון סיפורים בספניולית ובצרפתית ומחבק אותי חזק-חזק, והידיים שלו היו מטיילות לי על כל הגוף בזמן שהיה קורא, והיה אומר לי: "אוך, צ"יקיטיקה, אוך, ארמוזיקה," בקול רך-רך כזה, כמו של חמאה במחבת, והיה מלטף לי את הפנים ואת הראש ואת הגוף, ואני הייתי מתביישת ומסמיקה ומבקשת מהטיו להפסיק לגעת לי. אבל הטיו לא היה מוכן לשמוע…

  "ובדיוק באותו זמן הייתה הטיה קוראת לו בקול כמו של מלאכים: "דווי, מון שרי, ווין… ווין אה טאבל, שרי, בוא לאכול." יעני מתנהגת אליו כמו מטרסה, לא כמו האישה שלו. ככה היא היתה מפנקת אותו, טיה רשל. ומתפנקת, בדיוק כמו שחתולה בוכה ומתפנקת, כשהיא רוצה, את יודעת… חתול. וכשהטיו לא היה עונה לה מיד, כי הוא היה עסוק, את מבינה… ב… לפנק אותי… היא היתה מזמינה אותו לשולחן במילים מתוקות כמו חלב ודבש, ואותי הייתה שולחת הביתה לאכול לחם ושמן ובצל, כאילו שאין להם מספיק אוכל גם בשבילי."