התדע(י) מאין נחלתי את שירי?

אלי הירש, "מוזיקה חדשה", הוצאת חרגול ועם עובד, 2008, 162 עמ''.

ב"מוזיקה חדשה", ספרו השלישי של אלי הירש, מנסח הירש מחדש, באופן פואטי, שאלות שימיהן כימי היצירה האנושית: איזו זיקה יכולה להתקיים בין אמנות לחיים? איזה יחס מקיים משורר עם שירו? מהם היחסים בין יצירות שונות בזמן ובמרחב התרבותיים הספציפיים ומהו תפקידו של המשורר בקהילה?

את הקריאה הראשונה בספר זה אתחיל מהשאלה האחרונה, מהמקום שבו המשורר מנסח את תפקידו באמצעות כמו-תגובה לחקר השירה: "היסטוריונים של המודרנה/ השמרנית- ליברלית/ אוהבים לרקום אגדה/ על הולדת ''היחיד''.// ורוקמי תולדות השירה/ מספרים איך מספפו עד ביאליק/ התפתחה התודעה/ הנפרדת – היחידאית.// זאת אגדה נחמדת./ אני אוהב אגדות./ אך אמת השירה היא אחרת -/ היחיד מת בשירו./..."  ("שירת היחיד", שם, עמ'' 36).

בניסוח חד ותמציתי מנסח הירש את שחקר הספרות והתרבות, מרולנד בארת'' ופוקו לפחות ואילך, שופך עליו, כבר יותר מחצי מאה, מלים רבות כל כך – המחבר "מת" כשנולדת היצירה. ליצירה "חיים" משל עצמה והקשר בין המשורר בשר-ודם לבין היצירה הוא מקרי עד לא קיים. אבל  כאן האמירה הזאת היא גם צומת של רובדי משמעות נוספים, הקשורים גם הם למעשה השיר ולחקר השירה: היחיד "מת" בשירו בעצם התמסרותו לשיר, הוא "מת" על משמר עטו, והוא "מת" גם על חודה של מלה - בתהליך החיפוש, הממושך והמייסר לעתים, אחר המלה המדויקת. הוא גם "מת" במובן זה שההתמסרות לשירה אינה מאפשרת לו תמיד התנהלות "תקינה", מקבילה, בתקופת הכתיבה, בחיי היומיום.

בנוסף לכך, "היחיד מת בשירו" במובן זה ששירה רצינית – ואפילו תהא, בתכניה, השירה המכונסת ביותר בחוויות היחיד - אינה יכולה, באופן אינהרנטי, מעצם השימוש בשפה שמקשרת בין בני אדם, להישאר בגבולות היחיד. שירה  תמיד מתייחסת לסביבתה – השירית, הלשונית, החברתית-תרבותית. היא ניזונה ומגיבה בדרך כלל למצאי השירי, למאגר הטקסטים הקיים בשפה המסוימת ולמודלים ולקונבנציות של כתיבת שירה.

היחיד גם תמיד נושא על גבו את "עול" הרבים - את "עול" שפתם. גם כשהוא מתנכר לכאורה לשפה הלאומית – הוא מדבר בה, וגם במקרים שהוא חותר תחת ערכים לאומיים, הוא עדיין מדבר בה, כמאמר המשך השיר: "כי שירה מתמיד היתה/ שירו של יחיד הרבים/ ושירם של רבים היחיד/ שירת הגרון המשותף// העקור, הנודד, הפליט,// השואב מתהומות ויורה/ את שירו לכוכבים -/ שיפרו וירבו גם הם/ ויולידו אלות ואלים" (שם, עמ'' 36).

הירש אכן מקיים בספרו תכתובת ענפה עם משוררים שונים, אבן גבירול, יל"ג, ביאליק, לאה גולדברג, אמיר גלבע, אהרן שבתאי, חזי לסקלי ועוד, וכן עם יצירות של יאיר גרבוז, רפי לביא ודן צלקה. כל החומרים אף ראויים מבחינתו לשירה, גם חומרי הגוף, וגם חומרי הרוח, ואפילו הכוכב – כוכבו הנידח של ביאליק – ששייך למילון של הרומנטיקה שכביכול אבד עליה הכלח.

להתכתבות עם ביאליק, כמשורר רומנטי, משקל משמעותי במיוחד בספר זה, כמו גם עם מושגי בת השיר (המוזה), הכינור והדמעה, כסמלים של היצירה השירית. למעשה, הספר מקיים, באופנים שונים, שיח מתמיד עם השאלה של ביאליק "מאין נחלתי את שירי". התשובה החלקית של הירש היא – מן האהבה לאשה. התמסרות לשירה שמנתקת את המשורר מהאשה, מהחיים הממשיים עמה ולצדה, לא היתה יכולה להתקיים, באופן פרדוקסלי, ללא קיומה של אותה אשה וללא רגש האהבה כלפיה.

ההתכתבות עם ביאליק ניכרת לא רק בתכנים אלא גם בצורות. למשל, "שיר הכוכבים" (עמ'' 81-76) הוא תשובה פואטית-פואמטית לפואמות של ביאליק, כמו "המתמיד", "הבריכה", "שירתי-זוהר", וגם לשיר "רזי לילה".

אפשר אף כמעט לומר ש"שיר הכוכבים" במיוחד (וגם שירים רבים אחרים בקובץ) הוא מעין שיר פרדיגמטי –  משנה פרדיגמה או לפחות קורא תיגר על  תפיסות רווחות לגבי התפתחות השירה העברית. כלומר, זהו שיר שהוא גם מין מחקר, ששב וממקם את המהפכה בשירה העברית, אם בכלל היתה, בדורו של ביאליק ולא בדור שנות החמישים.  לפיכך (וגם בשל דברים נוספים, כמו למשל הבנייה הארכיטקטונית של הספר, הגשתו כבניין שלם ולא כאוסף מקרי של שירים, דבר שהוא אולי נושא למאמרים אחרים), זהו ספר שיש בו הצעה תרבותית חדשה, ושורותיו לכן לא רק יפות אלא גם חשובות. ואחתום בדבר השיר:

כְּבָר שָׁבוּעוֹת שְׁלֹשָׁה אֲנִי כּוֹתֵב בַּסֶּתֶר,

בְּלִבִּי. וַאֲפֵלַת הַמַּחֲבוֹאִים קָשָׁה לִי.

הַשִּׁיר נוֹעַד לְהִזְדַּמֵר בְּקוֹל גָּדוֹל

אוֹ בִּצְקוּן לַחַשׁ מְקוֹנֵן וּמִתְיַפֵּחַ.

בְּזֶמֶר רַךְ וְחַם אוֹ בִּתְרוּעָה חַדָּה,

שְׁבָרִים שְׁבָרִים אוֹ בִּנְשִׁיפָה אַחַת, קוֹלַחַת.

לִהְיוֹת מוּשָׁר, לְהִתְנַגֵּן בְּאָזְנֵיהֶן

שֶׁל בְּנוֹת הַיַּחַשׂ עֲשִׁירוֹת הַדַּעַת,

וְלֹא לְהִתְעַפֵּשׁ כְּזֶרַע בְּחֶשְׁכַת

לִבּוֹ שֶׁל הַכּוֹתֵב... גַּם אִם הוּא גֶּבֶר.

תְּנִי וַאֲשׁוֹרֵר לָךְ אֶת שִׁירִי בְּקוֹל,

הוּא מְזַמֵּר אֶת תְּשׁוּקָתִי אֵלַיִּךְ,

אֵלַיִּךְ וְאֶל שִׁירָתֵךְ... הֲלֹא מִמֵּךְ

נָחַלְתִּי אֶת שִׁירִי הַמְּפַעֵם בִּי.

                                    (מתוך "שיר הכוכבים", שם, עמ'' 78).