מפה להליכה לאיבוד נתיבותית הלומת אייטיז, סופרת נוער בהתהוות, ניצולת הבורגנות הישראלית החדשה
מה היא חשבה לעצמה סילביה פלאת' הזאת כשהיא כתבה בשיר "ליידי לאזרוס" על חזרתה מן המתים: "פעם בעשור / אני מצליחה – // מין נס מהלך"? האם היא מצפה לתשואות של קהל העומד ומביט בה מבצעת את תעלול ההתחיות? במה עוד אנשים יתגאו, שהם אוכלים ביצה לארוחת בוקר פעם בשבוע? זוזי הצידה, גברת, אני רוצה להגיד לה. כי אני מטפסת החוצה מן העפר מדי חילוף עונה, ארבע פעמים בשנה, כמו שעון, ואני מכירה נשים שפעם בחודש מגיחות מארונות הקבורה שלהן. אני לא עושה מזה סיפור גדול. גם הן לא.
אפשר לחשוב: גדלתי בנתיבות והגיעה שנת התשמ"ד. האוויר היה מלא אותות של אסון. בירוחם נולדה פרה עם שני ראשים והזילה דמעות של דם; באופקים זינקו דגים מן המקווה ובישרו על כליה מתקרבת; חמור דיבר בקולו של המשיח סמוך לדימונה.
וצדיקים פרחו בכל מקום, עם הקמעות שלהם, פיסות הגוויל המיובשות וצירופי האותיות. מי אתם אליהו, אלישע, יחזקאל, ישוע, המצווים על הגוויות להתהלך שוב? הצחקתם אותי. כי לנו היו ידי רנטגן המושכות את רוחות הרפאים מן הקירות שעליהם נכתבו נבואות חורבן. ולנו היו בעלי סגולה – האדמה רעדה מפסיעותיהם ושוכני הדומה של נתיבות איימו להתעורר.
בשנת התשמ"ד לימד אותי אחי אשר – אחי הגולה, המאוהב, המתבגר ונשמט ממני – לרכב על אופניים. הוא לקח אותי לרחבת בית הספר בשעת ערב, והאור הבשרני נפל על שנינו. הוא אחז במושב האחורי עד שהתייצבתי, ודחף אותי. מאה מטרים גמאתי בטרם אבד לי שיווי המשקל ונפלתי. יותר נעלבת מפגועה שכבתי על המרצפות המחוספסות ומשקל האופניים עליי. חיכיתי שאחי יבוא לעזרתי. אבל הוא עמד במקומו וצעק אלי, "אורי, עכשיו אני לידך ויכול לעזור לך לקום, אבל יום יגיע ותהיי לבד. את צריכה ללמוד לקום בעצמך."
ומאז אני קמה וקמה, עולה מן האפר, מתחתית הבור, מקרקעית השאול, מכל מדמנה שתזרקו אותי אליה. קיץ, חורף, סתיו, אביב, אני קמה וקמה וקמה.
נפלא. רוצה לקרוא רומן. רוצה לקרוא עוד על אחיך אשר ועל האור הבשרני…
מצויין גם בעיניי
במיוחד השבר הסורי אפריקאי שפתחת בטקסט, בין נוראות תשמ"ד, לבין הנפילה המינורית מהאופניים
מה שפחות אהבתי זה את הסיכום הבנאלי בסוף – האמנות היא להתרומם. זו אמירה די מובנת מאליה, לטעמי, היא מנחיתה את הטקסט היפה הזה ונותנת לו טעם קרטוני של שורות תחתונות.
הצעה –
שהפיסקה התחתונה תתחיל ב-
ומאז אני קמה וקמה וקמה, עולה מהאפר, מתחתית הבור [וכו"]
איזה יופי. אני מתפעלת ומתרגשת.
מרגש ביותר, זה גרם לי להזיל דמעה, אך מה עם אלו שלא יכולות לקום? מה גורם לך להתרומם, אורי? מהי החוכמה הגדולה? אני מבקשת לדעת.
"Ain"t nothing gonna breaka my style, ain"t nothing gonna hold me down, oh no, i gotta keep on moving….
oh yeah!
חזק מאוד
נכון מאוד
כל הזמן מתים וקמים לתחייה
סאני, ברוכה השבה מארצות הערפל: אני לא יודעת מה סוד הקימה. רק אחרי שאני עומדת איתן על רגליי, אני מביטה אחורה ואומרת, שוב משכתי את עצמי בציצת שערי.
לי, מירי, יעל, תודה רבה. מירי שחם, עיצה טובה. יישמתי. תודה לך.
יש לו לזמן, אופנים משלו לגלגל אותנו, מעלה מטה.
איכשהו, אנחנו ממשיכים לרכוב. כבר מזמן שאף אחד לא אוחז בנו מאחור, זה רק הדרייב שלנו, המפעיל את הדינמו להמריא כמו אי. טי, או להרים ידיים ורגליים, ולהתרסק.
בין לבין, אנחנו מדוושים ומדוושים, וחוזר חלילה.
אופן, פירושו גלגל. אופן, הוא גם הגורל.
הדרך שעשית, מאותה נפילת אופניים כואבת של ילדות, אל אופני הנפילות וההתרוממיות שלך כאישה, מפוקחת וכתובה ברגישות רבה.
תודה.
אורי מתי הספר?!? אני מחכה.
סוד הקימה בעיני הוא אשר שבלב.
אשרייך שזכית
אהבתי את המצלמה בזמן, הצילום מתחיל מרחוק רחוק, מי בכלל זוכר אותה? מסילביה מעבירה את המצלמה דרך מקומות, רגשות, עד האח שלך, עד הפרטי שלך…
מאז אני קמה קמה קמה… שזה כבר כמו שיר, ובעצם מתחבר להתחלה לשיר של סילביה. יפה… טוב שיש לנו אחים !
היי טובה. תודה על האבחנה. לא חשבתי על המבנה של הפוסט בכלל. רציתי להביע מצב נפשי, וכפי שמסתבר הוא אכן מעגלי.