שחר-מריו מרדכי משורר
סַבְתָּא/ שַׁחַר-מַרְיוֹ מָרְדְּכַי (פורסם ב"עיתון 77", גליון 286 ).
אֲנִי זוֹכֵר בִּלְחִיצָה אַחַת סַבְתָּא מוֹשֶׁכֶת מִשְׁחַת שִׁינָיִם אֶל הַמִּבְרֶשֶׁת שֶׁלִי
וּבִתְנוּעַת אֶצְבַּע מוֹרַחַת אֶת הַמִּשְׁחָה, וְאָז מְהַדֶקֶת אוֹתָה אֶל הַמִּבְרֶשֶׁת
בְּטֶרֶם הִיא מַגִּישָׁה אוֹתָה אֶל שִׁינַי. מַהֵר מְאד לָמַדְתִּי לָעֲשׂוֹת
אֶת זֶה לְבַד, וּבַצָּבָא הִתְפַּלֵאתִּי שֶׁאַף אֶחָד לא עוֹשֶׂה
אֶת זֶה כָּכָה. מֵאָז שִׁינַי כָּהוּ וְהִלְבִּינוּ וְזֵכֶר
סַבְתָּא הִלְבִּין וְכָהָה. עַכְשָׁו אֲנִי רָץ
אֵלָיִךְ, וְאֵין לִי תִּיקּוּן. דָּבָר אֵינוֹ
הָפִיךְ; סַבְתָּא תִּשָּׁאֵר כְּפִי
שֶׁהִיא עַכְשָׁו וּמִזֶּה
יָמִים רַבִּים
כְּבָר
לא
..
.
יפה ורגיש השיר, גם הצורה מתקשרת לתוכן, הולכת ומתכלה . אני רגישה לסבתות ,הן נוף השתיה שלי תרתי משמע: ניחוחות, צבעים מגע, ריחות לרוץ ולחבק אותן לפני שהן כבר לא, שיר נוגע ומרגש
חנה, תודה!
קלעת בול. התבנית מתקדמת אל כליונה, ממש כמו מושא האהבה, (או כל יציר נברא).
ומצא חן בעיני "נוף השתייה". סבתא היא אבן השתייה (תשתית), אבל נוף שתיה זה חדש לי ויפה. יש בזה גם משהו שאפשר לחזות ביופיו ולגמוע ממנו.
אמצתי! תודה.
מריושחר היקר, איזו סבתא
אוהבת את שיריך
ושיר שכבר יצא לאור, ניתק מיוצרו והפך ליצור בעצמו
כמו מריונטה שנגזרו לה החוטים
ועכשיו היא מהלכת כאן בבננות
טפ-טפ-טפ-טפ
איזו קובליו את, איריס.
את מעלה חיוך על שפתיי.
חה-חה-חי-חי.
"כהו והלבינו… הלבין וכהה"? אל יקהו שיני השיר.
ואיזה מחוה לסבתא, שחר! (שמאחורי הסיפור עוד אומרת למשחה "אל תבכי, אך היא בוכה").
תודה, אמיר.
מחווה לסבתא? אני אוהב את המחשבה שעשיתי לה מחווה, אבל זה יותר ממחווה. הסבתא היקרה הזאת רודפת אותי במחשבות, בכתיבה. זו היא תובעת את מקומה אצלי, כאילו אינה יודעת שמקומה טבוע בי, ולא יִמחה.
ובאשר לכהיון ולקהות. באמת התלבטתי אז מזמן, כשכתבתי את השיר. האם כדאי לכתוב:
מֵאָז שִׁינַי כָּהוּ וְהִלְבִּינוּ וְזֵכֶר
סַבְתָּא הִלְבִּין וְקָהָה?
אתה חושב שכך עדיף (כהיון וקהות) או להשאיר את הכהיון כפי שהוא עכשיו בשני האזכורים?
מצד שני, יש קשר כלשהו בין הכהה והקהה בעברית, לא? שניהם מצביעים על עמימות כלשהי.
שחר-מריו, אמיר, אם מותר לי לרגע להתערבב בדיאלוג ביניכם (פשוט יש לי עמדה לגבי שאלתך, שחר-מריו,וקשה לי להתאפק…). בעיני השיר הזה מושלם, אין לגעת בו. המיוחד ב"כהה" שהוא מכיל בתוכו גם את המשמעות של "קהה" (ה"קהה" יהיה מלה יותר "שטוחה" בהקשר הזה). מציעה אם כן לא להקהות את השיר… תמר
תמר,
מותר לך להתערב תמיד. ולא רק לרגע. העמדות שלך תמיד מנומקות ומאירות עיניים, ומי אני שאצא נגד מי שמכנה את שירי "מושלם"?
:)))
אז תודה!
נכון לעכשיו, לא אשנה את השיר. גם ככה העליתי אותו ממצולות השנִים. זהו שיר ישן למדי, ואין לי עניין רב להתעסק בו מחדש. יותר עניינה אותי התקבלותו בקרב המגיבים כאן, והופתעתי. אבל אמיר אכן עלה על הדילמה שהעסיקה אותי לפני שנים, בעת כתיבת השיר. וזכות השינויים תמיד שמורה.
שחר, לא התכוונתי להקטין דבר במלה "מחווה", להפך. ואני חושב שהצלחת להעביר את הרגש שאתה מדבר עליו.
גם לי היתה סבתא אחת כזו, ואף ניסיתי לכתוב עליה במבוא לשיר טאהירה.כך שהשיר נוגע לי במקום יקר.
אשר לכהה ולקהה – זה אולי נוקדני מצדי, אבל אני פשוט לא מבין איך שיניים "כהו והלבינו" (אא"כ בעזרת שננית). והאם השיניים מלבינות עם השנים? ואף הזכר – מה פירוש שתחילה הלבין ואחר כך כהה?
ובכן, איני יודע מה פשר ה"הלבינו" בהקשר לשיניים. לעומת זאת "קהו" משחק מעט עם ה"כהו" אבל אומר דבר אחר, שכן יש לו גם מובן מטפורי מובנה כבר בניב שבשפה – ניטל עוקצי, איני יודע עוד מה לענות לחיים האלה.
שמא כהו גם קהו?
אני יודע שלא התכוונת להקטין. הבנתי אותך מלכתחילה. אני, מסתבר, לא הובנתי. התכוונתי שההתייחסות למעשה השיר כאל מחווה מוצאת חן בעיניי יותר מאשר הצורך החזק ממני לכתוב על סבתא. כאילו סבתא דורשת להיכתב. מחווה באה ממקום "נותן", והצורך שלי בא ממקום "לוקח".
הסבתא הזו יקרה לי מאד, ואני מרגיש החמצה לגביה. יש אנקדוטות רבות לגביה, שהעליתי על הכתב, ומעבר למעשה האמנותי, יש בזה גם ערך תרפויטי, אני מניח. (טוב, יש סברה כזו לגבי יצירה. מוטי גלדמן נגע בה טיפה בסייפא של המאמר על מלאני קליין).
ואל תחשוש להיות נוקדני, אמיר. יש כ"כ הרבה סוגים של תגובות ברשת, אבל מעטות מאד באות מתוך ניסיון עשיר בעריכה. והן יקרות מפז. אני לא מוותר על ההערות וההארות שלך (אלה שמשבחות ואלה שמעלות תהיה), כי אני מכיר כבר כמה שירים שלי שחידדתי הודות להערותיך. את חלקם אתה עדיין לא מכיר.
אז הנה, תודה.
יפה השיר, צורה ותוכן. והתיאור של לחיצת המשחה אל המברשת ממש מוחשי. יכולתי לראות את האצבע לוחצת (שלה כשהיית ילד ושלך בצבא). יפה.
תודה, שירה.
ויותר משהאצבע לוחצת, זה הזכרון שלוחץ. לא ככה?
מאד יפה ואינטימי, כמה צריך לאהוב סבתות. גרם לי להתגעגע ולחשוב על המון דברים.
תודה, אביטל.
מעניין שכתבת "צריך לאהוב סבתות". באמת יש סבתות שצריך לאהוב אותן ויש סבתות שאי אפשר שלא.
שחרמריו,
מיוחד מאוד
גלית, תודה.
יפה ונוגע ללב המבנה הזה של השיר, ההולך ונמוג לקראת סיום – כמו הסבתא.
עדה, בדיוק ככה. נמוג.
תודה.
שחר-מריו, סבתא לתפארת! ועוד אחזור אליה במהרה בימינו אחר כך. תמר
ואיזו סבתא לתפארת היא היתה. ועוד ידובר בה (וכבר דובר בה בעבר בבלוגי).
🙂
מקורי ומיוחד הקשר בין סבתא ומשחת ומברשת השיניים שלך ונסיגת צבע שיניך במקביל לסבתא שכהתה עם השנים. וגם רגיש.
אתה בעצמך מקורי ורגיש.
ותודה!
שלום שחר מריו
מזכיר לי את דברי עמוס עוז שאמר שכדי להיות אמן צריך האדם שיהיו לו פצע וסבתא. אני תוהה אם חסרון הסבתא שאפיין רבים מילדי קום המדינה מצריך פצע עמוק יותר.
כמו שציינו לפני :שילוב נפלא בין צורה ותוכן.
גיורא, תודה!
ואיזה ציטוט נפלא של עמוס עוז. אני לא מכיר אותו. מהיכן לקוח הציטוט? מאחת מיצירותיו או שזו התבטאות מן המרחב החוץ-טריטוריאלי של יצירתו?
ואוי, אוי אוי. כמה זה נכון. "פצע וסבתא". מדויק!
והתהייה שלך מעוררת מחשבה.
שלום שחר מריו
שמעתי לראשונה את דברי עמוס עוז מפיה של אגי משעול. לא סמכתי על זכרוני ולפני שנגשתי לכתוב את התגובה גילגלתי בגוגל "עמוס עוז פצע סבתא" ומצאתי אישור לכך. קשה ללמוד מהיכן לקוח הציטוט.
שלך
גיורא
עמוס עוז "השמיע" את זה באזני אגי משעול, שהשמיעה את זה באזניך, "שהשמעת" את זה באזניי.
איזו השתלשלות נאה…
גם לי יש חולשה לסבתות
אני יכולה לראות סבתא כזאת עם מטפחת
הולכת ברחוב ובלי להשתלט על עצמי לרוץ אליה…זאת הסבתא שראיתי גם כאן, תקן אותי אם אני טועה. כשאתה פונה בשיר "אליך" האם זאת אשה אחרת? האם זאת אמא? או שזאת עדיין סבתא רק ששינת פנייתך מגוף שלישי לראשון?
גם המבנה החזותי מעניין, מסכימה עם חנה שזו צורת-התכלות
נטע
אני קצת יותר מכונס ממך, נטע. יש לי חולשה רק לסבתא שלי (ולסבתות ספרותיות).
וטעית, אבל איזו טעות יפה. הסבתא הזו, שאני רץ אליה, היא סבתא נטולת מטפחת. זו הסבתא האירופאית. אבל איזו מטופחת היא היתה. הוהו!
:))
עכשיו, כשאני חושב על זה, גם הסבתא המזרח-תיכונית שלי לא ממש עטתה מטפחת על ראשה.
ותודה גדולה, נטע.
אשכרה למרוח עם האצבע ?
זה שלח אותי להיזכר איך אני למדתי לצחצח. ולא העלתי כלום גם בכמה לחיצות.
מאד אוהב את השיר הזה.
כן. אשכרה. עם האצבע.
וגם אם אתה לא זוכר איך התחלת לצחצח, בטח יש לך זכרון חזק מסבתא. הנה, אני נותן לך תרגיל בסדנת כתיבה פרטית. כתוב על זה, ותחזור עם תוצאה (אלי או לבננייה כולה). מה אתה אומר?
ואני מאד אוהב את הקריאה שלך.
עכשיו
אתה רץ אליה
אתה מצחצח שיניה
כותב שירים מקסימים עליה
סבתא תישאר בזכרונך תמיד כזכרונך.
חמודה, האם גם את תישארי זיכרון מתוק או מציאות חולפת???
מציאות מתוקה
הוי צופה צופתי, עכשיו אני ממש מרגישה כמו הביצה שהתחפשה.
רק לי יש צופה פרטית מהצד ? אני מרגישה קצת כמו ההיא משירה של ספפו שהגבתי עליו אתמול. ברור שאין צורך שהסביר מנהסתם אני שקופה לך.
ולגבי רצועת המציאות המעניינת אולי רק אותך, הלא כבר סכמנו מריו ואני שאני מתמחה בסריגה בלבד.
שלך כנראה,
סבתל"ה חמודה .
תודה, חמודה. ~c
(אכן, רץ אליה. ברמת הזכרון. לצערי, הריצה הזאת משותפת לכולנו במימד הזמן).
מצחצח שיניה? מטאפורית – כן. צחצוח שיני הזכרון. ברמת הפשט? הו, לא.
🙂
כותב עליה? כן. לא מעט. כתבתי עליה גם ב"על מלאכת התרגום", היקר לי, שפורסם כאן בבלוג. וכתבתי עליה עוד. בבוא הזמן, אתן לך לקרוא.
אשמח לקרוא, ולולא היה לי מחסום ביישנות הייתי נותנת לך לקרוא גם.
c~
ושאלת אגב, הכתיבה המתרחבת בתגובתי הראשונה נועדה לעודד, האם מבחינה "כתיבתית" זאת דרך מקובלת?
מתי תתגברי על מחסום הביישנות?
וכן, זו דרך מקובלת. עלי היא מקובלת.
cc
~
M.R.I YOU
לשאלתך, נדמה לי שיש הבדל בין מי שכותב בבלוג ואנשים באים וקוראים, לבין מי שבוחר מתוכו שיר ובוחר להראות אותו למישהו ספציפי. השני הוא מאוד אינטימי לדעתי ,ולכן זה נדיר שעושה כן.
היי שחר
בדרך כלל אין לי אהבה לשיר עם צורה
פה זה מושלם, ככה היה צריך להכתב
כמו הצלילי האחרון בסינפוניה
הצלילי הכי עמוק של הבס
מבחינתי: רה
"הצליל הכי עמוק של הבס". קניתי. ותודה, טובה. התגובות שלך משעשעות אותי. תמיד יש בהן משהו מקורי ואחר. מבחינתי: אולה!
מחווה נפלאה לסבתא ש.מ.
סבא – וסבתא שתי מילים במילון הקיימות אצלי רק בתמונות באלבומים.
מעורר געגועים אל משהו שלא היה
תודה, משה.
ההערה שלך קשה לעיכול. הנה אני כבר עשר שנים מתבוסס בתחושת החמצה, שלא העמקתי את הקשר עם סבתא (והיא היתה אשה נפלאה), ואתה מעניק לי פרספקטיבה אחרת על העניין. אני מעולם לא פגשתי את סבא (מצד אמא), ורק המחשבה שהיתה נגזלת ממני האפשרות להתוודע לסבתא מעוורת בי צמרמורת. אם אכן יש סגולות תרפויטיות בכתיבת שירה, כתוב על הסבתא והסבא שמעולם לא היו לך. או ליתר דיוק: שמעולם לא פגשת. ואם תרצה, שתף אותנו.
שחר מריו היקר
"הערפל בינינו כדמעה" כותבת לאה גולדברג בהקשר אחר. סבתא אחת שלי שעלתה לארץ עם הורי, נפטרה כשהייתי בן שנה. ולסבים ולסבתות האחרים, אין אפילו ערפל, אלא מסך שחור. דבריך העלו אצלי דמעה מן הערפל. תודה על עצתך הטובה. ואולי…אם.. יעלה הדבר בידי, גם אשתף
צ"ל "הערפל בינינו כחומה", אבל הדמעה ערפלה את הזיכרון
משה,
🙁
גם חומה, גם דמעה.
את החומה אפשר להפיל, גם אם מבעד לה לא תמצא את סבתא וסבא. אבל לשירה, כבר אמרנו, סגולות ריפוי. והדמעה? מערפלת. אבל גם מבהירה מאד.
כמה מקסים בנדרס כמה מקסים. אפילו שתי הנקודות ואז הנקודה בסוף כמו קו המשחה כמו כמו קו החיים או האהבה הולך וכלה.
סיגל בןדרס יאיר
..
.
אוהבת את הסבתא שלך .:) גם את השיר.
תודה, יעל.
אני גם אוהב את הסבתא שלי.
אוף.
שיר מאד יפה ומרגש.
תודה, אומי.
כבוד לסבתא וכבוד לנכד.
אכן, שיניך הלבינו, יקירי. וגם צדעיך.
ומשורה לשורה מתמעטת והולכת המשחה של סבתא, עד שהיא נעלמת ונותרת שפופרת ריקה. אבל הריטואל נשאר לנצח בינך לבין המראה בכל בוקר.
מי צריך יותר?
יפה הסבתא שלך, יפה השיר אינו כהה, קהה, באור בזכרונות המתוקים
וכבוד ליוסי וקסמן.
תודה, אורה.
ובאמת יפה סבתא שלי. יפה מאד.