שחר-מריו מרדכי משורר
דברים נעשו קלים / שחר-מריו מרדכי
(ראה אור ב"הליקון", גליון 60)
דְּבָרִים נָעֲשׂוּ קָלִים מֵאָז הָיִינוּ.
אֶפְשָׁר לַשֶּׁבֶת בַּמִּרְפֶּסֶת מוּל הַבְּרוֹשׁ
לְדַבֵּר בְּגוּף שֵׁנִי.
לִצוֹר קִיוּם מָתוֹק מֵחוֹסֶר מַעַשׂ
לִבְרוֹא שַׁלְוָה מִכַּעַס
כְּשֶׁשְׂפָתַיִם לִשְׂפָתַיִם
וְלַיְלָה מַבִּיעַ אוֹמֶר.
וְעַכְשָׁו, שָׁלְוָה
הוֹפֶכֶת כַּעַס
שְׂפָתַיִם לִשְׂפָתַיִם
שׁוֹתְקוֹת. הַלָּיְלָה מָלֵא אָזְנָיִם.
הַשַּחַר כָּבֵד.
כָּל בּוֹקֶר נוֹעֵץ בִּי הַבְּרוֹשׁ אֶת שָׁרָשָׁיו
וּמְחַכֶּה שֶׁאֶתְלֶה עַל עָנָפָיו אֶת עֵינַי.
וְעַד הַלָּיְלָה אֵינֶנִי שָׁב.
אֵילוּ מִילוֹת נֶחָמָה אֶלְחַשׁ לְעַצְמִי כְּשֶׁאֶלֵךְ לְבָד בָּחוֹשֶׁךְ?
אַתָּה כָּבֵד מִשְּׂנוֹא.
בנדרס. איזה שיר עצוב, אתה שובר את לבי. כתוב נפלא.
אולה, שחר מריו יקרי,
וְעַכְשָׁו, שָׁלְוָה
הוֹפֶכֶת כַּעַס
שְׂפָתַיִם לִשְׂפָתַיִם
שׁוֹתְקוֹת. הַלָּיְלָה מָלֵא אָזְנָיִם.
הַשַּחַר כָּבֵד.
אלה השורות הכי חזקות לי בשירת הלב הזו….
ההיפוך בשיר נותן עומק כאב.
סיגל,
עכשיו מִשֶּׁהַלֵּב (שלך) נשבר, אני בעניין של לאחות אותו.
בנדרס.
תודה, אורה.
איך זה שהכאב תמיד עמוק והאושר לפעמים קל מאד ומדי?
לא יודעת שחר, אבל ככה זה,אולי האושר אם אני יודעת מה הוא, הוא בא ככה כמו היורה או המלקוש שבא בקיץ, הוא חד פעמי זמנו קצרצר, לכן הוא קל, הוא מוגבל אולי אינפטילי, על הכאב אשאיר לך להמציא משהו שישלים את התמונה.
זו שאלת השאלות!
צריך לשנות, ביודעין, את היחס לאושר. וחשוב גם להגדיר למה הכוונה. אם זו שמחה כתגובה על ארועים חיצוניים… זה באמת קל ועובר. אבל אם נתפוש את האושר כמצב נפשי יציב שצריך לעבוד כדי לתחזק אותו… זה אולי עמוק ולא קל.
וזו תשובת התשובות, סבינה.
🙂
Bandares
venido en luz mi fuego
Sigal
un mil bomberos no pudieron extinguir el fuego nuestro
Ho Bandares
todo mi amor le enviaré
Soy caliente. Tomaré una ducha
עצב שמובע נפלא.
איציק, תודה.
אהבתי את הביטוי שיצרת. "עצב נפלא".
מעמיד פנים, שום דבר לא נעשה קל, להיפך. כבד משנוא. שחר-מריו, השחר כבד, שלוה הופכת כעס, כל החומרים בפנים, האפייה מצויינת, הטעם מר. האם השירה נחמה?
לבנה, תודה.
אכן, מעבר לתחושת הבטן הראשונית של המשורר, האינטרנט מספק אינדיקציה חדשה לגבי מידת העשייה.
תנור מוזר, האינטרנט.
תהית על נחמה. השירה (בפרט, והאמנות בכלל) לוליינית מיומנת במורד ובמעלה מנעד הרגשות כולם. מנחמת לפעמים, ולפעמים מאד לא. לעיתים מכעיסה. יש והיא קורעת מצחוק, ולעתים נדירות היא קורעת מבכי (זה דווקא נדיר על אף שהעצב אינו זר לה בכלל. למעשה, דומיננטי יותר משאר הרגשות. אבל זה תלוי בטיב השיר ובתבנית הנפש של הקורא ברגעי הקריאה).
אותי מפליא ששירה מענגת גם כשאין בה כל נחמה.
(אבל זה תלוי בעוד משתנים. אחד מהם הזכרתי – טיב. אבל זה לא המקום להרחיב בם).
שחר, לא ענית לי איך דברים נעשו קלים? (על דרך האירוניה?) על זה אמרתי מר.
לבנה,
לא עניתי כי זה מקום, שאני מעדיף להשאיר פתוח לקורא/ת.
אבל לא אחמוק כליל (קליל). יש אירוניה ויש גם לא-אירוניה. יש מהכבד אל הקל ויש מהקל אל הכבד וחוזר חלילה. זיהית נכונה את ה"מר", ויש גם מתוק.
שחר יקירי, הרבה ברושים ננעצים בלב שירה העברית. (מלאה גולדברג ועד גלית מהבלוג הזה , לאחרונה). גם אצלי בציורים הברושים ננעצו חזק מול שדה ראייתי, עד שחודם שרף את עיניי. אוי. ברוש זה מוטיב ישראלי כואב. גם בפרידות וכעס (ראה בתי קברות). שחרמריו, אוהבת את שיריך!!!
איריס, תודה.
הברוש הוא העץ האהוב עלי מכל. ונדמה לי שיש ביננו הסכמה.
דווקא על יהודה עמיחי אני חולק בנקודה זו. הוא, הרי, מעדיף "לא כברוש". אבל אני רוצה כברוש.
יש משורר (איני זוכר מי זה היה. מישהו יודע?), שכתב "אֶת מה שהאורן מנחש, הברוש יודע".
עוד ברושים רבים ממוסמרים לשיריי (ובמיוחד הברוש המסויים הזה מרחוב שלמה המלך), ואולי בהזדמנות אזקיף כאן קומתו וקומתם.
וחוץ מזה, הברוש הוא העץ הנפוץ ביותר בישראל, ואחריו האקליפטוס. אבל בעוד זה עם פניו לביצות, זה עם פניו לשמיים. יחי ההבדל.
ואיריס, מה שאת אוהבת אצלי, אני אוהב אצלך. יותר.
אוההץ", הצצתי לרגע ונפגתי (עם ע" חסרה), אז הנה ברוש בשבילך, אחד שננעץ לי בלב
http://www.flickr.com/photos/iriskovalio/2083928656/in/set-72157602431953893/
תודה!
ומעכשיו תמיד יתחבר לי קיבוץ הראל עם הברוש האפוף שמיים בוערים.
קל או כבד?
א-הא!
עלית על הנקודה, אילנה.
אחחחח מריו יקר.
כבד מנשוא, כבד משנוא…
אהבתי את הקשר ל"יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעת"
אתה תותח
ד"ש מיחזקאל
גלית
תודה, גלית.
וד"ש בחזרה.
שחר, אהבתי את כפל המשמעות בשורה: "הַשַּחַר כָּבֵד." ואת האנרגייה המתחלפת בשפתיים.
תמי, התגובה שלך לוכדת בדיוק את מה שרציתי לומר. ואם שירה היא בבחינת המעט המחזיק את המרובה, תגובתך היא שירה.
ועכשיו, תמי, קל לי.
:))))))))))))))))))
שחר, אין שחר ל- קל לי….הכל שקר
נ.ב
קשה לי להוסיף את סימן הצחוק המתגלגל למרות שזה מצחיק. (הפיגוע הזה מדכדך, מוריד לחצי התורן)
היי שחר
יפה שזה בא מהקל אל הכבד, אתה לא פוחד מהכובד, אתה כבד מנשוא- זה מה שיש לך לומר.
זה לא אומר שאתה לא תוכל עליו.
השיח עם הברוש חזק, שיחה של גבר אל גבר, אני מדמינת את המרפסת בקומה שניה ככה שאתה בגובה שלו.
תמיד אהבתי לדבר עם ברושים – הם מבינים.
להתראות טובה
טובה, השיחה כמדומני אינה בין הדובר לברוש, אלא בין השניים שמול הברוש. שיח אהבה וכאב.
טוב לקרוא שוב את השיר היפה הזה, שחר.
היי אמיר
לא יודעת אולי אינני מבינה,
להתראות טובה
יש שם נוכח ויש נעדר.
ברור נעדר. אם לא היה נעדר, לא היה השיר.
גם המגיב נעדר.
וגם זה שהשיב לו.
זה מזכיר לי ש"שיר" ו"זמר" מתחקים אחר פעולות זהות בעולם הגינון. המזמרה חיונית לגנן, וכשהיא "מזמרת" היא מבקשת "להשיר" את שאינו חיוני. אבל זהות המגיב? למה לזמר ולהשיר אותה כשאפשר לזמר אותה ולשיר…
טובה, יקרה
המשורר רוברט פרוסט אמר שמשורר זכאי לכל המשמעויות, שניתן למצוא בשיריו.
אז נכון שאני לא מדבר עם הברוש (אם כי בשיר אחר, שטרם פרסמתי, אני מדבר עם הברוש הזה בדיוק. סבינה תתגאה בי), ותגובתו של אמיר מדייקת יותר את כוונת המשורר, אבל מה זה "כוונת המשורר"? מי קבע שהכוונה שלו חשובה יותר מכוונת הקורא/ת, כל עוד היא לא מופרכת?
ובכלל, יש ברושים קשובים יותר מבני אדם.
אמיר, תודה (גדולה).
אתה מחרב לי פרדיגמות !
חשבתי שהברושים מחכים רק לנו – הנשים !
היכולת שלך לשרטט גוף למתעתע – פשוט מדהים!
אורנה, תודה!
לא אני הוא האיש, לא אני שמחרב לך פרדיגמות.
אני רק נתלה באילנות (ברושים. חחח…) גבוהים. גדולים ממני (מהמין החזק, עאלק) הרסו לך את הפרדיגמה. אלתרמן וזך ועמיחי. למשל. ומתחום המוסיקה הפופולרית – מאיר אריאל, שלמה ארצי, אריאל זילבר, אביתר בנאי, אהוד מנור.
אז לא רק אני מתעתע בך (תודה על המחמאה), כל הגברים תעתעו בך.
למרות (או בגלל) שברוש הוא סמל מאד פאלי…
🙂
שחר,
שיר מלא במשמעויות וכפלי ותלתי משמעויות.
אהבתי את הקריצה לנתן זך,
את השחר הקל לעומת השחר הכבד,
את הביחד המקל מול הלבד הקשה
(רק שזה לא חייב להיות כך),
אפילו הברוש נועץ בך את שורשיו (ציפורניו ?)
ויש כאן רמז לאובדן (שאתלה על ענפיו וכ"ו).
וכבד משנוא, זה ברור, זה ידוע.
אהבה קודם כל לעצמנו, מקלה. המון.
מקלילה.
רונית, מחמיאה לי הקריאה הפרשנית שלך.
הבאת לי כבודה מקלילה ונחושת קלל.
🙂
תודה.
כבד משנוא
ביטוי מדהים.
שיר טבע-אדם מרתק
התגובה שלך מרגשת.
תודה!
שחר מריו, בין הברוש לשפתיים הייתי רוצה להיות…
אבל אני קרוב יותר לשורשים, לצערי.
אלך להסתבן אצל סבינה, אצלה אני חש כאפרוח בגשם הראשון.
חיבוק גדול למשורר הכי יפה שאני מכיר (חוץ מלורקה הצעיר)
שחר-מריו, תסלח לי על הבוטות, אבל עם שירים כשלך, אתה לא צריך לא עידוד ולא מילות נחמה. (חוץ מזה ששמעתי שמכנים אותך בנדרס)
🙂
שחר-מריו, מילים קשות, אך לא מנשוא. להיפך. ובטח שלא משנוא. וחוץ מזה קראתי כאן דברי הלל ליפי תארך, (הכי-הכי מלבד לורקה!)מה עוד אפשר לבקש…. (שבאמת יהיה טיפ-טיפה יותר קל, אבל אז, מנין יבואו השירים?)
:)))
אסתי היקרה,
את יודעת שבשנת 2001 נכחתי בסדנת שירה בזכרון יעקב, שהתארחה בה דליה רביקוביץ, ואמרה לי רביקוביץ שאני יפה. וכשעבדתי בערוץ 10 לצד סיגל שחמון, אמרה לי שחמון שאני כותב יפה. עכשיו תגידי לי, לא היה עדיף שיתחלפו בתפקידים?
ועכשיו, ברצינות. אל תאמיני לכל מה שכותבים בתגובות. לא בנדרס ולא בטיח. לא יפה ולא נעליים.
🙂
אבל אין תלונות. ואני רוצה תמיד עיניים לראות את היופי שיש.
סליחה? אתה מתכחש לבנדרסיותך?
לא.
זה בנדרס מתכחש למריואיזם שלו.
יניב,
אני מכיר את מכלול היצירה של בנדרס. אני מעדיף את ברנר.
🙂
(ונתקלתי כבר בתגובות בוטות. עם בוטות כמו שלך, אני באמת לא זקוק לנחמה).
🙂
יאסו, יוסי!
עם שרשים כמו שלך, אפשר להרקיע שחקים. אבל עזוב אותך להסתבן אצל סבינה. בוא להסתבן אצלי.
:)))))))))))))
ובסדר, בסדר. לורקה כותב הרבה יותר טוב ממני, אבל יפה ממני?
לך תתלרק איתו, נקרופיל.
🙂
הגעתי בדקה התשעים לפני שהפוסט יירד, וכמה אני שמחה שהגעתי וקראתי. מילותיך היפיפיות נוגעות..
…. ולא ידעתי שאתה בנדרסי.
וכמה אני שמח שהגעת וקראת, יעל.
ואת אולי הגעת בדקה התשעים, אבל השיר הזה כולו זמן פציעות.