מרגרינה עם סוכר

לפעמים היא הייתה קמה בלילות, לא מצליחה להירדם שוב, חושבת מחשבות, על לאה בעיקר, אולי על הקטנה, זו אני, אולי על שולה ורמי. על מה הייתה חושבת כשהייתה מתעוררת בלילות ולא מצליחה להירדם?

ואז הייתה הולכת למטבח, שברחוב זלוטופולסקי היה די קטן ולא מרווח כמו זה שהיה לנו באפשטיין, מוציאה את המרגרינה בלובנד מהמקרר ואת הלחם האחיד מארגז הלחם מאמייל, שהיה עומד על השולחן עם השעוונית פרחים, והייתה עורכת את הכבודה לפניה, עם צנצנת הסוכר, והייתה מורחת פרוסה אחרי פרוסה, שכבה עבה מרגרינה, שכבה עבה סוכר, ומכרסמת-מוצצת-נאנחת את הפרוסות המתוקות.

על מה הייתה אימי חושבת כשהייתה מבצעת בדייקנות מופתית את טקס הפרוסות במרגרינה וסוכר שלה? על אבי שנסע לאיטליה כדי להביא תכשיטים מלאכותיים? על הגלויות שהיה שולח לה ממונקו, ציריך, מילאנו? ואיך השאיר אותה לבד עם הקטנה, כל פעם קטנה אחרת, פעם זו הייתה אחותי, בשנת 55, פעם אני, בשנת 60. נולדת תינוקת, הוא היה מיד קם ונוסע. קונה כרטיס לצים, שלושה שבועות הפלגה, ומסתובב חודשים באירופה, קונה סחורות לעסק.

והיא, מה איתה? ככה לבד לזרוק אותה בבית עם ארבעה ילדים, שאחת מהם עדיין תינוקת נזלנית? איפה תקבור את פניה?

וכשהוא חוזר, והיא מתלוננת, והוא אולי מעליב, אומר ככה זה כשעושים עסקים, היא הולכת ושוטפת בדמעותיה את התריסים במרפסת. כובשת בכי, מחניקה דמעות והן בכל זאת יורדות.

ואז הייתה הולכת לטקס הלחם והמרגרינה שלה, ואם היו פתי בר במזווה, עוד יותר טוב – על הביסקוויטים המתוקים הייתה המרגרינה טעימה יותר.

ובאפשטיין אותו הטקס, רק שהדמעות כבר היו נדירות, האבא לא נסע יותר לקנות סחורות באירופה, כבר לא היו תינוקות בבית, והכסף החליף את הלחם האחיד עם המרגרינה ברוגעלך גבינה כמו שהייתה אוהבת, מקונדיטוריה פרצ'יק.

מכרסמת שניים, מלאת חרטה על הקילוגרמים, ומה תגיד ביום שני המנחה משומרי משקל, טובלת אותם בחלב עם קפה חלש, ואומרת, מעליש, יבוא שבוע חדש, ואני אפסיק לכרסם עוגיות, נזכרת כמה טעימים ומנחמים היו הפרוסות עם המרגרינה והסוכר, אולי יותר טעימים מהרוגעלעך של פרצ'יק.

ולפעמי, כשלא היה לא זה ולא זה, הייתה מערבבת סוכר עם קפה שחור, מוצצת בלשון חפצה את התערובות הארומטית, חושבת, עכשיו השינה תלך לגמרי.

מוקדש לאליענה שהזכירה לי את הלחם עם המרגרינה, ולרונית מטלון, שקטעי האימא מ"קול צעדינו", בייחוד כשהאימא טובלת לחם בתה עם חלב, לחצו על הטריגר והזכירו לי כיצד אימי שלי הייתה מתנחמת כשבעלה היה בורח…