יום השואה – הערות לחידוד

טוב, אחרי שהצלחתי לעצבן את רוב קוראי, אני מרגיש שיש כאן כמה דברים שכדאי להבהיר.
1. השואה היתה וכנראה נשארת בשלב זה (לאור תגובותיכם הנזעמות) פרה קדושה. "אל תגעו לי בשואה" ככותרת הסרט הידוע. אני אוהב לשים סימני שאלה בסוף כל פרה קדושה, אמנם, אבל לרגע לא שמתי סימן שאלה מאחורי השואה כפרה קדושה! להיפך, אני חושב שהשואה היא אירוע מכונן של הבלתי נתפש והבלתי נסבל גם יחד. יש בה זיכוך של רוע אנושי (ולרגע לא חייתי) שאי אפשר לתפוש אותו. הנאצים בהחלט הראו לנו, כבני אדם, למה אנו מסוגלים. ויש לי תחושות שאנו מסוגלים להרבה יותר גרוע מזה. ואני לא מדבר כאן על הישראלים, אלא על בני אדם באשר הם. להיפך אני חושב שהישראלים בשל הרישול שלהם מחד והווכחנות שלהם מאידך לא היו מאפשרים לשואה לקרות כאן. 
2. לא ניסיתי לטעון שמה שאנו עושים לפלסטינים שקול לשואה באיזה אופן. ניסיתי להשוות ככלי מדידה ולבחון לאיזו רמה של דיכוי החופש והצלם הגענו. אני מעריך שהרמה גבוהה מידי. אולי רבע מהדרך שהתוו הנאצים ימ"ש. זה לא הופך אותנו לנאצים ואותם ליותר נחמדים. זה צריך להפוך אותנו ליותר עירניים וליותר חרדים. אסור שנעלה גבוה יותר במפלס הזוועה. השואה חייבת להישאר המקום הכי נמוך שהאנושות הגיעה אליה. סמל לטירוף הדעת האנושי כל כך, שרק האנושות הצליחה להגיע אליו. 
(חיות, שמשום מה הנאצים מושווים אליהם תדיר, אינן מסוגלות לשנאה וגם לא לטירוף הדעת שזו מחוללת. חיות טורפות כדי לאכול. הן הורגות כדי לחיות. בני אדם הורגים כדי להרוג. לעתים נדמה לי שאנו נהנים מצליל הנשימה האחרונה.)
3. הסיבה שלאורה אזכרתי שואות נוספות היא כדי שנדע שאין לה בלעדיות. יש בעולם הזה עמים פחות קולניים ופחות דעתניים ופחות מקושרים לתקשורת מאיתנו והם לא רק שלא הצליחו למנוע את שואתם, אלא עדיין לאחר עשרות ולעיתים מאות שנים, לא הצליחו להביא לכך שהעולם יכיר בכך שהתחוללה אצלם שואה כלל. לא היתה שואה ארמנית, לא היתה שואה אינדיאנית לא היתה  שואה אבוריג"ינית לא היתה שואה קמבודית, לא היתה שואה באפריקה הדוויה. רק ליהודים היתה שואה. הצוענים"נהנו" מיחסי הציבור היהודיים ושואתם נזכרת בנשימה אחת, כשזוכרים. לא תמיד. הומוסקסואלים ונכים נשכחים תדיר, לפי נטיותיו/ה החברתיות של הדובר/ת.
4. הסיבה שבעטיה אזכרתי שואות אחרות היא כדי להראות שזה לא היה אירוע חד פעמי בתולדות האנושות. אסור לבודד את השואה היהודית משאר השואות, כי יש בזה אקט של ניכוס. התרכזות בפצע הפרטי, במקום התמודדות עם המשמעות האוניברסאלית. בני אדם מסוגלים לחולל ומחוללים לעיתים שואות.
5. המסקנה שצריך לגזור מהשואה היא שאם לא ניזהר ונפליג בים השנאה נגיע למחוזות השואה הבאה. אנחנו לא בני אדם יותר טובים מאף אחד אחר. לא מהגרמנים, לא מהבריטים, לא מהאפריקאים, לא מהקמבודים וגם לא מהתורכים. אנחנו בני אדם ובני אדם מחוללים שואות. ואף אחד אחר לא. אין חיה נאצית. יש בני אדם נאצים. 
6.ואז אני חוזר ואומר: אם לא ניזהר – נגיע. הים גדול והגלים גבוהים, הזרימה סוחפת והראות אינה טובה. ופתאם יום אחד ננחת בחוף שממול ונגלה שהיתה שואה. שאנחנו עשינו.
7. אין לי ברירה, אלא להגיד מילה על הפלסטינים. הפלסטינים עושים טעויות רבות בעיני. הם ממאיסים את רעיון ההידברות על הרבה ישראלים שהיו פעם שמאל מתון והיום הם קדימה לאחורה. אפשר לעמוד כמו בגן הילדים ולומר הם התחילו. אפשר  ללכת לגננת או לגנן ולהגיד שהם הפרו את ההבטחה שלהם אפשר להיכנס באמ אמא שלהם ולהראות להם מה זה. אבל בסוף נישאר איתם כמו שכנים. או שנלמד לחיות יחד או שנמשיך להרוג אחד את השני. להרוג את כולם, אף אחד מאיתנו לא יצליח. אפילו הנאצים לא הצליחו. והם נראים לי קצת יותר שיטתיים מהעמים השמיים, איכשהו. קשה לומר שמה שמאפיין את ישראל ושכנותיה הערביות זה שיטתיות במחשבה, בדיבור ובביצוע.
8. ומעבר לכל אני חושב שהאחריות חלה על מבצע השואה. לא משנה מי עשה מה. במקרה של השואה היהודית קשה לומר שהיהודים עשו משהו, חוץ מלהתקיים בתוך סביבה נוצרית שבלשון ההמעטה לא תמיד אהבה אותם. שואה מעולם לא התחוללה בסביבה מוסלמית – ערבית. דווקא האלבנים – המוסלמים היו אלה ששמרו על היהודים בתקופת השואה. העבירו לשם יהודים מארצות נוצריות כדי שהאלבנים ישמרו עליהם. המסולמים הצילו את היהודים. אני מקווה שמה שקורה בסודן לא יהפוך לשואה. למרות שאין ספק ששם הכיוון ברור מאד. ההשמדה נהיית שיטתית מרגע לרגע. ואלו בהחלט המוסלמים שמחוללים זאת.
9. לסיכום, אני חושב שצריך לשים לב שההשוואה שלי לא נעשתה כדי לומר שהשואה היהודית שווה לכיבוש. זה קשקוש מקושקש, דמגוגיה זולה ובעיקר מייצר דיון עקר ולא מכוון. אם תקראו לתוך דברי בפוסט שעבר תראו שזה לא מה שאני טוען. אני טוען שיש להשוות כי צריך לראות כיווניות של מהלך ההסטוריה. צריך לבחון תהליך. והתהליך בינתיים הוא בסימן התקדמות לעבר הרע מכל ורחוק ממנו – אני הערכתי כרבע הדרך לכיוונו (כלומר שיש עוד 3/4 דרך) זה רחוק אבל בעיני מפחיד. בכלל השוואה היא לא משהו שאומר בהכרח שדבר אחד שווה או זהה לשני, אלא לעיתים ממש להיפך. זהו כלי אנליטי ראשון במעלה שבעזרתו אנו מוצאים הבדלים בין דברים וגם נקודות דימיון. יש נקודות דימיון. תודה לאל שיש גם הבדלים רבים.
10.  אם לא מסיקים מסקנות מאירועים, טראומטיים ככל שיהיו, הם הופכים לכלי מחליש במקום מחזק. עיבוד הטראומות שלנו (גם במישור האישי – פסיכולוגי) הוא כלי לשינוי התנהגות. שינוי התנהגות היא ביטוי של צמיחה. גדילה. אני חושב ש-63 שנים מאז נגמרה השואה היהודית ו-60 שנה מאז אנו קיימים כאן כמדינה, אפשר סוף סוף לקום מהפצעים, ולהפסיק להתכרבל בכאב. צריך להתחיל לעבוד. עבודה פסיכולוגית ברמה הלאומית. צריך להתבונן במעשינו ולראות אם לא נדבק בנו הרפש של הצורר. לטענתי, נדבק. צריך לבחון את העולם ולראות האם הוא למד את הלקח. צריך לבדוק האם אנו למדנו את הלקח. לדעתי, לא העולם ולא אנחנו למדנו את הלקח. שואות ימשיכו לקרות! הן יקרו כי אף אחד לא מתכוון לצאת מהפצע אל מבט העל. הפרה קדושה ולכן הפצע קדוש. הפצע לא קדוש. הקרבנות קדושים. השואה אינה קדושה. היא משוקצת. קורבנותיה קדושים. האם אנחנו רוצים ברמה העולמית קורבנות קדושים נוספים? אני לא. האם אנחנו עושים כעולם וכעם משהו כדי למנוע את זה? לא. כלום. אנו מקדשים את האירוע במקום את קורבנותיו. קורבנותיו מזדקנים להם בחוסר כל בעוני מנוון וקופאים להם בקור החורף תחת לאור הכזב של דברי הרהב של הפוליטיקאים. זה מה שקורה כשהשואה מקודשת במקום קורבנותיה.
11.  ומי שרוצה לקרוא עוד. היום נתקלתי במקרה בזה . אני חושב שאולי אסף פרימן מקול הקמפוס יכול להאיר את דברי ולהבהיר את מה שנותר עמום.
12. ועוד משהו. אני מתנצל בפני מי שנעלב או נפגע. בעיקר בפני מי שהם ניצולי שואה או צאצאיהם. אין לי כל רצון לנהוג זילות באסון הזה שהתחולל לא רק במישור הלאומי או העולמי, אלא גם במישור האישי, שלעתים מרוב מילים גבוהות נזנח לטובת הכללי והלאומי.