הבלוג של מיכה שמחון צלם אמן מורה מרצה פמיניסט נשוי ואוהב אבא לאימרי ועלמא מזרחי חברתי עצבני חייכני רגיש רוקר בנשמה בשלן
יום השואה
חונכנו לראות ביום השואה מין יום מסכנות לאומי, שממנו נובע שאנחנו צודקים כי היינו הקורבן בהא הידיעה. מאז עברו הרבה מיים, באושים יש לומר. באושים יותר מביוב של מחנות הפליטים בהם לא טיפלנו. הזנחנו כהרגלנו. והמיים האלה ככל שהיו באושים כך הסירו את מסכת ההתחסדות והצדקנות מעל פנינו המיוסרות כל כך בסבלנו הישן והטהור.
ומה נותר מעימנו?
נותר צבא כיבוש, שמזמן שכח למה הוא שונא ועל מה כל המאבק הזה. מבחינת החיילים היום יש רק פלסטינים רעים שרוצים להרוג אותנו. אין לא נכבה ולא כיבוש ולא גירוש ולא אטימת בתים ולא מחסור באוכל ולא מחסור במיים ולא רמיסה של כל צלם אנוש, שאי פעם היה להם מלבד הניצוץ הקטן והבלתי ניתן לכיבוי הזה של מאבק חסר כל תוחלת באויב גדול מהם כשהמטרה האמיתית אינה לחסלו, אלא לעייפו. להראות לו שיש כאן מישהו מתחת להריסות שצועק שהוא רוצה לחיות. ממש כמו מרד גטו וורשה (ועכשיו כל הצדקנים רוצים להרוג אותי ממש ומשרד החינוך שוקל לסלק אותי ממשרת המורה הכה מכובדת שלי…).
מה ההבדל בעצם?
יש הבדל ענק. יש הרבה הבדלים. זה ברור. אנחנו לא עשינו לפלסטינים רבע ממה שהנאצים עשו לנו. בינתיים. כן בינתיים. נראה איך עוד ייסגר כאן כל הענין הזה.
והרי שר הבטחון, גיבור ישראל, בעל העיטורים הרבים ביותר בתולדות המדינה (ומתי יספרו כאן נצחונות בשחמט בתור ענין של טריוויה לאומית שיש לזכור?) אמר בעצמו שאם היה פלסטיני היה מצטרף לפת"ח. ואני אומר לכם. ממש כמו שסבי האשכנזי, הבילורוסי, זרובבל שאלתיאלי ז"ל, אותו אהבתי עד למאד ולו אני מאד דומה, גם בחמת הזעם שלי, הצטרף לאצ"ל, ממש כמוהו, גם אני הייתי מצטרף לאצ"ל או ללח"י בזמן הבריטים כדי לסלק את הכובש, ששיתף פעולה בדרכו עם הנאצים וגירש מכאן פליטים אל לב ים. וממש כמו ברק איני רואה הבדל בין זה לזה. אם הייתי פלסטיני, הייתי מצטרף לפת"ח (או לחמאס, אם הייתי מושחת פחות ודתי יותר) ומנסה כל יום לחסל לפחות יהודי אחד ולהרוס לפחות ג'יפ צה"לי אחד כדי לסלק מארצי את הכובש הציוני.
אז מה ההבדל? בואו נבדוק: (אני משאיר לכם את ההקבלות לתקופת השואה)
יש כאן כבישי אפרטהייד שבהם פלסטינים לא יכולים לנסוע, ואני מדבר על כבישים בתוך פלסטין הכבושה – או שטחי יו"ש אם תתעקשו. ישנם כאן כפריים שכדי לבקר את דודתם באותו כפר הם צריכים לנסוע שעתיים. למה? החומה חוצה את הכפר.
יש כאן בני משפחה שלא ראו את בני משפחתם כבר עשרות שנים. ברור שזה משום שהסבתא בת השבעים היא מחבלת מסוכנת ואסור להתיר לה להסתובב בשטחי ארצנו…
יש כאן אנשים שכל לילה, כשאנחנו חוזרים מבילויים תל אביביים סוערים, הם כבר מחכים במחסום הסמוך לביתם כדי שלמחרת בשש וחצי או בשבע בבוקר יוכלו להתייצב באתר הבניה כדי שנוכל לעבור דירה. הם מבלים את כל זמנם בהמתנה למחסום כדי שיוכלו לעבוד בזמן שאנחנו מבלים. חלוקה צודקת…
טלאי צהוב כבר מזמן יש: תעודת זהות כתומה והיעדר של דרכון, שמשמעו – אי יכולת לצאת לחו"ל. לא השנה. בכלל! אתם מבינים מה זה אומר הגבלת יכולת התנועה ברמה שאתה לא יכול לצאת מעזה, לא לחו"ל וגם לא לדודה שלך בשכם, שהולכת למות ולא תראה אותה יותר לעולם?
היהודים חיו על קליפות תפוחי אדמה בשואה. והפלסטינים? טוב בינתיים הם כנראה מצליחים לאכול תפוחי אדמה ללא הקליפה. בקצב הנוכחי לא ירחק היום. בשר זה מדע בידיוני כבר עכשיו לרוב המשפחות.
החרמת רכוש? אטימת בתים? אתם יודעים איך זה קורה? הייתי שם פעם אחת בחברון, לפני עשרים ושש שנים, כחייל סדיר. איבטחתי את הפעולה. לעולם לא אשכח את זה. הייתי ליכודניק אז. כן כן. אני. זה נחרת כטראומה. בשעה אחת בלילה בערך מגיע גדוד חיילים לבית הורי המחבל וקצין צה"ל מודיע להורי המחבל שיש להם שעתיים (שעתיים!) לארוז הכל ולהוציא הכל החוצה, כי תוך שעתיים אוטמים להם את הבית. תמדדו לעצמכם זמן. מה אתם מצליחים להוציא מהבית תוך שעתיים? מה שכחתם מאחור? המחברת שעליה ציירו לכם לב פעם?, הפנס עם האור האדום, שקיבלתם מסבתא לחג, מכתב האהבה הראשון שלכם? מחברת השירים שלכם?זהו. אבוד. הבית אטום כבר. הזכרונות כלואים בין קירות בטון, בלי אור. זכרון בלי אור, זה כמו עבר בלי עד. לא קיים. כמו פצע שאי אפשר להוכיח את קיומו.
אז תגידו לי מה אתם רוצים שהם יעשו? אני שכל רביעי נסעתי עם סיגלית, אשתי ללמד במכללת ספיר הסמוכה לשדרות, שכשאימרי בני נולד נקלעתי שם למטח הקאסמים שבו נהרג סטודנט במכללה, שעכשיו כשאני בחופשת לידה, אשתי נוסעת לשם לבד וביליתי היום, יום שלם בחרדות שמא יקרה לה משהו ואימרי ישאר, חס וחלילה, יתום מאם ואני אשאר כמו קטוע יד ימין, אני אומר לכם, שאם הייתי אני בעזה הייתי משלח בנו חרון אפי ויורה עוד ועוד קאסמים עד שלציונים האלה ייגמר הכח וילכו לעזאזל שממנו באו. מאדמת אירופה החרוכה מעשן השנאה.
ואני לא אומר שהפלסטינים נקיים מאשמה. אבל הם לא מעניינים אותי. אני עסוק בתיקון עצמי. לא בתיקון האחר. עלי חלה האחריות והחובה להשתפר, לא לשפר את האחר. איפה אנחנו? לאיפה הגענו? מאיפה גייסנו את הצידוק?
מהשואה.
אז יום השואה בשבילי הוא פצע פתוח. שמעולם לא נסגר. זה היום שממנו שאבנו את הבטחון בצדקת דרכנו, הבטחון ממיט עלינו אסון. אסור להיות בטוחים. יש לבדוק ולבחון ולשאול. איפה טעינו? אנחנו הפכנו את השואה ליום של צידוק. יום השואה צריך להיות יום של שאלה. מה עושים כדי שדבר כזה לא ישנה? לא יחזור על עצמו? מה עושים כדי שלא תהיה עוד שואה? שחס וחלילה, לא נפנים את אכזריות הצורר הנאצי ונעשה במו ידינו את אשר עשה לנו?
יש משפט יהודי שאומר: "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". זה משפט מאד חשוב. המשמעות שלו היא שכשאדם עושה משהו, הפעולה שהוא עושה הופכת להיות חלק ממנו. הכיבוש הופך להיות חלק מאיתנו. הוא הופך אותנו לצוררים.
ומה נותר מעימנו?
נותר צבא כיבוש, שמזמן שכח למה הוא שונא ועל מה כל המאבק הזה. מבחינת החיילים היום יש רק פלסטינים רעים שרוצים להרוג אותנו. אין לא נכבה ולא כיבוש ולא גירוש ולא אטימת בתים ולא מחסור באוכל ולא מחסור במיים ולא רמיסה של כל צלם אנוש, שאי פעם היה להם מלבד הניצוץ הקטן והבלתי ניתן לכיבוי הזה של מאבק חסר כל תוחלת באויב גדול מהם כשהמטרה האמיתית אינה לחסלו, אלא לעייפו. להראות לו שיש כאן מישהו מתחת להריסות שצועק שהוא רוצה לחיות. ממש כמו מרד גטו וורשה (ועכשיו כל הצדקנים רוצים להרוג אותי ממש ומשרד החינוך שוקל לסלק אותי ממשרת המורה הכה מכובדת שלי…).
מה ההבדל בעצם?
יש הבדל ענק. יש הרבה הבדלים. זה ברור. אנחנו לא עשינו לפלסטינים רבע ממה שהנאצים עשו לנו. בינתיים. כן בינתיים. נראה איך עוד ייסגר כאן כל הענין הזה.
והרי שר הבטחון, גיבור ישראל, בעל העיטורים הרבים ביותר בתולדות המדינה (ומתי יספרו כאן נצחונות בשחמט בתור ענין של טריוויה לאומית שיש לזכור?) אמר בעצמו שאם היה פלסטיני היה מצטרף לפת"ח. ואני אומר לכם. ממש כמו שסבי האשכנזי, הבילורוסי, זרובבל שאלתיאלי ז"ל, אותו אהבתי עד למאד ולו אני מאד דומה, גם בחמת הזעם שלי, הצטרף לאצ"ל, ממש כמוהו, גם אני הייתי מצטרף לאצ"ל או ללח"י בזמן הבריטים כדי לסלק את הכובש, ששיתף פעולה בדרכו עם הנאצים וגירש מכאן פליטים אל לב ים. וממש כמו ברק איני רואה הבדל בין זה לזה. אם הייתי פלסטיני, הייתי מצטרף לפת"ח (או לחמאס, אם הייתי מושחת פחות ודתי יותר) ומנסה כל יום לחסל לפחות יהודי אחד ולהרוס לפחות ג'יפ צה"לי אחד כדי לסלק מארצי את הכובש הציוני.
אז מה ההבדל? בואו נבדוק: (אני משאיר לכם את ההקבלות לתקופת השואה)
יש כאן כבישי אפרטהייד שבהם פלסטינים לא יכולים לנסוע, ואני מדבר על כבישים בתוך פלסטין הכבושה – או שטחי יו"ש אם תתעקשו. ישנם כאן כפריים שכדי לבקר את דודתם באותו כפר הם צריכים לנסוע שעתיים. למה? החומה חוצה את הכפר.
יש כאן בני משפחה שלא ראו את בני משפחתם כבר עשרות שנים. ברור שזה משום שהסבתא בת השבעים היא מחבלת מסוכנת ואסור להתיר לה להסתובב בשטחי ארצנו…
יש כאן אנשים שכל לילה, כשאנחנו חוזרים מבילויים תל אביביים סוערים, הם כבר מחכים במחסום הסמוך לביתם כדי שלמחרת בשש וחצי או בשבע בבוקר יוכלו להתייצב באתר הבניה כדי שנוכל לעבור דירה. הם מבלים את כל זמנם בהמתנה למחסום כדי שיוכלו לעבוד בזמן שאנחנו מבלים. חלוקה צודקת…
טלאי צהוב כבר מזמן יש: תעודת זהות כתומה והיעדר של דרכון, שמשמעו – אי יכולת לצאת לחו"ל. לא השנה. בכלל! אתם מבינים מה זה אומר הגבלת יכולת התנועה ברמה שאתה לא יכול לצאת מעזה, לא לחו"ל וגם לא לדודה שלך בשכם, שהולכת למות ולא תראה אותה יותר לעולם?
היהודים חיו על קליפות תפוחי אדמה בשואה. והפלסטינים? טוב בינתיים הם כנראה מצליחים לאכול תפוחי אדמה ללא הקליפה. בקצב הנוכחי לא ירחק היום. בשר זה מדע בידיוני כבר עכשיו לרוב המשפחות.
החרמת רכוש? אטימת בתים? אתם יודעים איך זה קורה? הייתי שם פעם אחת בחברון, לפני עשרים ושש שנים, כחייל סדיר. איבטחתי את הפעולה. לעולם לא אשכח את זה. הייתי ליכודניק אז. כן כן. אני. זה נחרת כטראומה. בשעה אחת בלילה בערך מגיע גדוד חיילים לבית הורי המחבל וקצין צה"ל מודיע להורי המחבל שיש להם שעתיים (שעתיים!) לארוז הכל ולהוציא הכל החוצה, כי תוך שעתיים אוטמים להם את הבית. תמדדו לעצמכם זמן. מה אתם מצליחים להוציא מהבית תוך שעתיים? מה שכחתם מאחור? המחברת שעליה ציירו לכם לב פעם?, הפנס עם האור האדום, שקיבלתם מסבתא לחג, מכתב האהבה הראשון שלכם? מחברת השירים שלכם?זהו. אבוד. הבית אטום כבר. הזכרונות כלואים בין קירות בטון, בלי אור. זכרון בלי אור, זה כמו עבר בלי עד. לא קיים. כמו פצע שאי אפשר להוכיח את קיומו.
אז תגידו לי מה אתם רוצים שהם יעשו? אני שכל רביעי נסעתי עם סיגלית, אשתי ללמד במכללת ספיר הסמוכה לשדרות, שכשאימרי בני נולד נקלעתי שם למטח הקאסמים שבו נהרג סטודנט במכללה, שעכשיו כשאני בחופשת לידה, אשתי נוסעת לשם לבד וביליתי היום, יום שלם בחרדות שמא יקרה לה משהו ואימרי ישאר, חס וחלילה, יתום מאם ואני אשאר כמו קטוע יד ימין, אני אומר לכם, שאם הייתי אני בעזה הייתי משלח בנו חרון אפי ויורה עוד ועוד קאסמים עד שלציונים האלה ייגמר הכח וילכו לעזאזל שממנו באו. מאדמת אירופה החרוכה מעשן השנאה.
ואני לא אומר שהפלסטינים נקיים מאשמה. אבל הם לא מעניינים אותי. אני עסוק בתיקון עצמי. לא בתיקון האחר. עלי חלה האחריות והחובה להשתפר, לא לשפר את האחר. איפה אנחנו? לאיפה הגענו? מאיפה גייסנו את הצידוק?
מהשואה.
אז יום השואה בשבילי הוא פצע פתוח. שמעולם לא נסגר. זה היום שממנו שאבנו את הבטחון בצדקת דרכנו, הבטחון ממיט עלינו אסון. אסור להיות בטוחים. יש לבדוק ולבחון ולשאול. איפה טעינו? אנחנו הפכנו את השואה ליום של צידוק. יום השואה צריך להיות יום של שאלה. מה עושים כדי שדבר כזה לא ישנה? לא יחזור על עצמו? מה עושים כדי שלא תהיה עוד שואה? שחס וחלילה, לא נפנים את אכזריות הצורר הנאצי ונעשה במו ידינו את אשר עשה לנו?
יש משפט יהודי שאומר: "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". זה משפט מאד חשוב. המשמעות שלו היא שכשאדם עושה משהו, הפעולה שהוא עושה הופכת להיות חלק ממנו. הכיבוש הופך להיות חלק מאיתנו. הוא הופך אותנו לצוררים.
וואו מיכה. זה כנראה הפוסט האמיץ ביותר שקראתי מימי.
אני חותמת על כל מילה. על כל אחת ואחת.
תודה אליענה
כבר חשבתי שלעולם לא אקבל תגובה ודווקא בניתי על מי שופכין…
צריך לחשוב על הקונפליקט הישראלי פלסטיני כבעיה זוגית ועל הטיפול בו כטיפול זוגי. צריך לדעת להכיל ולסגל את החוויה של הצד השני, מצד אחד ומצד שני לעבוד על התיקון של עצמנו בלבד.
והנה משהו קטן באותו עניין הלקוח היישר מאתר העיתון של המדינה:
"מוחמד אל-חראני, אב לשישה ילדים מעזה, אובחן כסובל מגידול סרטני במוח. הוא ביקש להיכנס לישראל כדי לקבל טיפול, אך תיחקור שאמור היה הצבא לקיים לו, נדחה ונקבע לשבוע הבא. "השב"כ ממשיך במדיניות פוגענית כלפי חולי הסרטן", אומרים בארגון רופאים לזכויות אדם
בבית החולים שיפא בעזה מת אמש (יום ד") מוחמד אל-חראני, אב לשישה ילדים מעזה, שאובחן כסובל מגידול סרטני במוח. הוא מת בעודו ממתין לאישור כניסה לישראל, כדי שיוכל לעבור ניתוח ראש בבית החולים "איכילוב" בתל-אביב ולקבל הקרנות וכימותרפה.
בעמותת רופאים לזכויות אדם ביקשו לסייע לאל-חראני. הם פנו לקבל חוות דעת מאונקולוג מבית החולים רמב"ם, ד"ר אלסלאם אע"בריה, שכתב לפני כשלושה שבועות, לאחר עיון במסמכים הרפואיים, כי מניעת הטיפול תגרום "להתקדמות המחלה במהירות ומוות תוך ימים עד שבועות ספורים".
הוא לא קיבל אישור להיכנס מטעמים ביטחוניים. אתם מבינים? אדם גוסס מגידול במוח לא מקבל אישור להיכנס לישראל כדי לעבור ניתוח מטעמים ביטחוניים. בינתיים, אם מישהו פספס, הוא מת.
טוב, אליענה זה רק שנינו כאן. הלא הסיפור הזה כבר קרה מאות פעמים, אולי אלפים. זה הלא בסך הכל איזה פלסטיני מסריח, ועוד גם חולה סרטן, במילא היה מת. עכשיו תחליפי פלסטיני ליהודי ותרגמי לגרמנית. אנחנו בדרך השאלה היא מתי נגיע. חלק מתלמידי בתי הספר שלימדתי לא ידעו בכלל את הסיפור על תחילת הסכסוך. יש כאן דור שנולד לתוך מציאות שבה יש כיבוש. הם לא יודעים להבחין בין פלסטינים של 48 לפלסטינים של 67. מבחינתם הערבים רוצים להשמיד אותנו. התגובה של חלק מתלמידי בירושלים לגבי ישיבה עם ערבים בבית קפה או פאב יחד היתה זעזוע מוחלט. הכיבוש משחית.
אני גאה בחיפה, הפרובינציאלית, מכורתי, שבה אי אפשר כמעט לשבת בבית קפה או פאב מבלי שישבו בשולחן לידך ערבים. זה נראה שם נורמאלי. בירושלים זה לא נורמאלי. מה ההבדל בין הערים? ערביי 48 ושותפות בעיר עם יחס מיוחד של כבוד וערביי 67באפרטהייד. ראיתם פעם את משרד הפנים של מזרח העיר? אנחנו בדרך.
אם נלך נגיע.
מאחר ש45 כבר קראו ואף אחד לא מגיב, חוץ מאליענה, אז אני מגיב לעצמי. ככה אוכל לנהל שיחה בין שתי האונות המפוצלות שלי.
למה כל פעם שמשווים את ישראל לנאצים, ימ"ש, ישר כולם מזדעזעים?
מה, הנאצים לא בני אדם? בני אדם. ממש כמונו. לא ניזהר – נגיע.
למה השואה הפכה למין פסל קדוש? משהו שניצב שם למעלה ואסור לנגוע בו? ישר מישהו בא ומדבר על הסבא והסבתא שלו ואני, שבילדותי, לאחר מאמצים מרובים נואשתי מלמצוא מישהו במשפחתי שזכה לתואר הנעלה: ניצול שואה וכך נגזל ממני תואר כבוד במסדר הישראלי, נאלץ להרגיש אשם. אשם על מה? אשם שפגעתי בארון הקודש הציוני. ארון ההכשר לאפרטהייד. די. אי אפשר להפוך את המושג הזה לקדוש. קדושים הם אלה שנרצחו בשואה. אולי. אני לא בטוח שאני הולך עכשיו ועורך דיון במי קדוש ומי לא. ולמה נרצח שואה יהודית כן ונרצח שואה ארמנית לא. והרי בארץ קדושי השואה אסור ללמד על השואה הארמנית. שואה יש רק אחת והיא שלנו. את זה אף אחד לא ייקח מאיתנו…
אז לידיעתכם, השואה הארמנית היתה ראשונה. ב1904 הניו יורק טיימס דיווח על השואה הארמנית והשתמש במילה: holocaust. גם התואר הזה נגזל מעימנו. אולי נפסיק עם הטיפשות הזו ונעסוק בעיקר.
העיקר הוא ששנאה הורגת.
העיקר הוא שאם נחקה את צוררים נהיה לצוררים.
העיקר הוא שמה שקדוש הוא שלום ואהבה והחיים ולא המלחמה והשנאה והמוות. המוות מתולע.
אם מישהו כתוצאה מקונסטלציה פוליטית היה נמנע מללמד על השואה שלנו (משאב פוליטי חברתי כביר) היינו מגנים אותו בכל דרך. אבל השואה של הארמנים, נו זה לא הגיע לאותה זוועה.
אני פשוט לא מבין מה קורה כאן. האם כל מי שקורא ומגיב לפוסטים שלי על אימרי נאלם דום עכשיו. מה, הפרה הקדושה כל כך קדושה? ובעצם מה אני רוצה מכם לכו לישון, גם אני אלך. מחר יום קשה. צפירה. טקסים. זוועות בשידור. יום קשה. יום של שכול. "יהא שמה רבא…" אלוהים גדול.
הי מיכה, יש דקלום שאומר "אי אפשר להשוות זה לזה" ומולו יש את האמירה המנערת את הדקלום – בכלל איני חובב גדול של דקלומים – שאומרת: "אפשר להשוות כל דבר לכל דבר". יחד עם זאת, אני מודה – ומודיע – שאני לא אוהב את ההשוואה, שחוזרת על עצמה הרבה יותר מדי לטעמי ובאופן אוטומטי – לא אצלך, אתה כן מייצר דיון – בין המצב הישראלי-פלסטיני לשואה. אני לא יודע אם ההשוואה החוזרנית הזאת עוזרת למשהו. נכון להזכיר שהנאצים היו בני אדם ושבני אדם יכולים להתדרדר עד כמה שרק אפשר להתדרדר. לא נכון לדעתי להפליג בדימויים מוגזמים אחרי הכול, וחוטאים לאמת אחרי הכול, שלאחריהם כל דיון כבר כביכול מיותר, הרי זה כבר הנורא מכל, ויופי, אנחנו חיים עם זה. אולי קשה לי ההפרדה בין העוול החיצוני הקרוב לעוול הפנימי התוך ישראלי, שמשרת חלק גדול מהשמאל הישראלי בשותקין. היום אין לי ספק שהעוולות מזינים זה את זה. זה לא חידוש, אבל נדמה לי שאני מתחיל להבין יותר את המנגנון. לא אפליג, רק אומר שהגזענות והתקפנות נראית לי יותר ויותר גם כסוג של מנגנון הגנה כמעט הישרדותי של מי שמרוסק בתוך התנאים החברתיים שבהם הוא חי. יש איזה כיוון של מחשבה, אתה ודאי נובע בה. אתה יכול לכעוס על הביקורת, זה בסדר. נישאר חברים. אגב, אני מתחבר במסגרת משהו שאני מנסה לכתוב עכשיו למה שאתה מספר על השירות שלך. הייתי שמח לדבר איתך על זה שלא בפומבי.
במיוחד היום, גם יום השואה וגם תיכף חגיגות השישים, כשמסתכלים על המדינה הישראלית ועל החברה הישראלית אז יש דבר שהוא מדהים וזועק – ושחדל להדהים כי מי חושב על דברים ברורים – והוא שאחרי השואה ועל רקע השואה, במרחק לא גדול בשנים, הייתה "אמורה" כביכול לצמוח כאן, אולי אחרי כמה שנים של הלם נניח, החברה הרגישה ביותר עלי אדמות, ולא רק בהקצאה של כספים לאחרוני הניצולים והתנצלות מסיבות יותר סמליות מאשר עקרוניות וערכיות (זה מה שלדעתי עומד למעשה בבסיס דברי ראש הממשלה היום; לא בשל זדוניות, אלא בשל אופי המדינה שהוא מנהל וגם מטפח ולא רק הוא, אלא כל מי שגנב כאן את ההגה). במקום זה יש כאן חברה עיוורת וחולה. לבנו, ברמות שונות, קהה וכהה (כמו בשר שהתקלקל). אני תוהה האם יש לכך תיקון, האם יכול להיות לכך תיקון במציאות בעתיד הקרוב או הרחוק
יחזקאל היקר
אני חושב שיש דברים שאפשר להשוות ויש דברים שאי אפשר. אי אפשר להשוות מלפפון למטוס, אבל כן אפשר וצריך להשוות את התקופה שקדמה להשמדה בשואה אל תקופתנו. יש יותר מידי נקודות דימיון. וכן, תודה לאל או לשכל המועט והלב המועט שנשאר בנו, יש הרבה יותר נקודות הבדל. בינתיים. אנחנו בדרך. אני חושב שבהשוואה, בכלל, לא מצפים למצוא רק נקודות דימיון שבהן מתקיים הסימן = או נקודות דימיון, שבהן מתקיים הסימן ~, אלא גם מקומות שבהם ניתן לראות בברור כיווניות, כלומר הסימן: –>. אני חושב שזה כבר מתקיים כאן בכל מה שקשור לתקופה שבישרה את השואה. תודה לאל, מחנות ריכוז עוד אין וגם לא מחנות עבודה או השמדה. אנחנו בשלב הגטאות וחוקי נירנברג, בינתיים.
היי מיכה.
נושא קשה וכאוב. או אם תרצה נושאים קשים וכאובים.
לא תמיד יש בנו יש את הכוחות לחפור ולחטט בפצעים הפתוחים שלנו
בין אם כי אנו עייפים ובין אם כי אנו מודעים לצלקת שתישאר על
בשרנו במידה ונעשה כן.
על כן, אל תקח את חוסר התגובה (הזמנית) כעניין אישי. כפי שכתבת
בעצמך, על כל אדם לעסוק בתיקון העצמי שלו. אל תנסה לתקן אחרים בכוח.
זה לא כדאי, בד"כ לא עובד ובפעמים המעטות שכן בדיעבד מתברר שזה זמני
וכלל לא היה שווה את המאמץ. כך לפחות על פי ניסיוני האישי.
אוהב וכואב,
ג.
הי גולן. אתה כל כך צודק. אי אפשר בכוח. זה היה ביטוי של תסכול. אבל כל אדם בדרכו צריך לחפש את התיקון. לשאול את השאלה ולענות לעצמו כשיוכל.
הי מיכה,
למרות נסיונותיך לא הצלחת לעצבן עם הפוסט. סורי.
התלוננת על חוסר תגובות, אז הרגשתי צורך לספר למה לא הגבתי.
מקווה ש*זה* לא יעצבן…
פשוט קראתי, ושאלתי את עצמי אם כתבת משהו חדש שלא נמצא בשיח שלי עם חבריי, בשיח שלי עם עצמי, והתשובה היתה שלילית. בעצם מה כתבת כאן? שהכיבוש משחית? (די! לא נכון!) שהשואה משמשת תירוץ לכך? (כאילו דא?!) כבר שנים שאנחנו מדברים על השואה כהכשר לכיבוש.
זה עצוב, וכואב, אבל אין בדבריך כל חידוש. אחת הסיבות שזה כל כך עצוב וכל כך כואב היא שכל מה שכתבת (כמעט מילה במילה) ידוע ומדובר ונטחן עד דק בשיחות סלון, ובכל זאת המצב לא משתנה.
מתגעגעת,
הגר
הי הגר
אני מקווה שאת שמה לב שאת ואני כמעט יחידים בצד הזה.
מיכה,
אני חושבת שהבדיקה העצמית שאתה מדבר עליה היא באמת חשובה. מאד.
ושהדבר הכי קל כעם הוא להאמין שאנחנו צודקים והאוייב טועה,
הוא להתעוור מול מעשינו שלנו, ולראות הכל רק ב"אנחנו והם".
כל מי שראה את הסרט "הנחשול" לדוגמא, בוודאי קלט והפנים ממנו את המסר הכי חשוב שצריך להיות ליום השואה:
לכל-אדם-יש-פוטנציאל-להפוך-לנאצי.
פוטנציאל.
מה יכול להוריד את הסיכויים שדבר כזה יקרה ? מודעות. אומץ.
לא לאטום אוזניים ועיניים, להקשיב באומץ למה שקורה, לשמוע דעות,
להבין את "הצד השני".
אני איתך בכל העניין הזה.
אני פחות איתך בקטע קצת קיצוני שלך בעיני שקשור לאשכנזיות ולרתיעה מכל מה שמריח מזה.
זה מרגיש שבנושא הזה אתה בעצמך קצת לוקה בעיוורון מרוב להט.
ועוד משהו:
אני יכולה להיות ישראלית ויהודיה ולהגדיר את עצמי כשני המושגים,
ולהרגיש תחושת שותפות גורל עם אחיי היהודים באשר הם, ובכל מה שקשור לגורל שהיה לנו בתפוצות,
ולאפשר לעצמי לחוש גם את הביחד של חברה ישראלית-יהודית כתת קבוצה שאי אפשר להתעלם ממנה.
זה לא שולל תחושות יחד אחרות שיכולות להיות לי, רוחביות יותר, עם כל בני האדם בכלל,
עם קבוצת חובבי הכתיבה באשר הם, עם קבוצת טובי הלב וזכי המבט, וכולי.
לא צריך להתכחש למה זה יכול לומר להיות יהודי ולאחריות שנובעת מזה.
לא זכויות יתר, לא התנשאות, אחריות ועול בלבד.
הי רונית
בגללך קראתי את כל הפוסט עוד פעמיים ועדיין לא הצלחתי למצוא דבר שמעיד על רתיעה מאשכנזיות. דיברתי באהבה על סבי האשכנזי ואמנם חיפשתי נואשות ניצול שואה או קורבן, בקרב בני משפחתי, אך גם אלה באירופה בצד הבילורוסי וגם בצד הבולגרי לא היו בשואה. תודה לאל או לאלת המזל. האל גם לא היה בשואה. הוא פשוט לא היה.
אדרבא, אני חושב שהאשכנזים ניכסו לעצמם את השואה והתריסו בה בפנינו, המזרחיים כדי שנשתתק למולה ואז דיכויינו התרבותי יוכל לעבור ללא הגה. כך הושכחה שואת יהודי יוון, לוב ושלב מחנות הריכוז בתוניסיה. לא סתם, גם היום לא תשמעי כמעט כלום על המזרחיים בשואה. אבל מבחינתי השואה קרתה לי. למול עיני. אני עד לשואה בדיעבד. אני מבחינתי חווה מחדש את המשרפות כל שנה מחדש בצפירה, את האם או האב שילדם נקרע מהם ומובל למוות והם עוד טרודים בשאלה אם יהיה לו קר ולא יודעים שלא יספיק להיות לו קר. אני, כל שנה מחדש בזמן הצפירה מנסה לפרוט לי את השואה לפרוטות אנושיות של סבל אנושי. אולי בגלל זה ההשוואה הגיעה. כשפורטים את הסבל לבני אדם יש הקבלה. ההקבלה היא בסיפור האנושי.
אני לא שוללת בדיקה מיכה , אבל לא הקמנו תאי גזים, משרפות ולא רצנו אחרי כל בדל של ילד ותניוק ןהצענו עבורו קילו סוכר.
לדעתי אתה מגזים וזאת בעיה שיש לי עם השנאה העצמית שלנו והיכולת שלנו באמת לחקות נאצים אם כי עדין רק לחקות כפי שאירע בגוש קטיף.
למה לכתוב לך פוסט תגובות שטבולות בשנאה, הרי גם ככה אנחנו שוחים בה ומפסיקים לרחם על נרצחינו ונעדרינו.
אני לא שכחתי את הטבח שנעשה בשני המילואמניקים המסכנים שנרצחו על ידי המון מוסת שטבל את ידיו בדמו.ועוד מעשים מחרידים שנעשו על ידי מי שמנהיגיו מרעיבים אותו. בטח שגם לנו יש צד אבל חשבון הנפש שאתה מציע לא נראה לי.
זה לא כזה פשטני ואני מאחלת לאימרי את אהבתי.
שהנאה העצמית שתמיד מייחסים אותה לשמאל אינה שנאה עצמית אלא התבוננות עצמית- דבר שראוי שכל אדם יעשה לגבי עצמו והחברה בה הוא חי.
התבוננות עצמית זו חובתנו כאדם. לא רק לאומית, אלא גם ובעיקר אישית.
הסיבה שאני לא מגיבה היא כי אין לי כוח לזה היום. יש לי דברים אחרים על הלב. עמך הסליחה.
עוד לא יצא מהעם שלנו רופא סדיסט, שערך מחקרים סדיסטיים בתאומים זהים, וניסה לשנות צבע עיניים של ילדים פלסטינים ע"י הזרקת חומרים קטלניים לעיניים שלהם, ועוד דברים מזעזעים שקשה לי להעלות אותם על הכתב פה, אבל הם מרובים ואתה יכול למצוא אותם כאן:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%96%D7%A3_%D7%9E%D7%A0%D7%92%D7%9C%D7%94
ועוד אף אחד בהנהגה הפוליטית לישראל לא שלח פה פלסטינים למחנות השמדה ולתאי גזים ואף אחד לא מדבר על פתרון סופי לפלסטינים, נוסח תוכל למצוא כאן:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A4%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%99
ההשוואה שלך מקוממת מאד.
מה שהנאצים עשו ליהודים (ולהומוסקסואלים ולצוענים ולנכים ולעוד) הוא בלתי נתפס, נורא ואיום
מה שאנו עושים לפלסטינים הוא בלתי נתפס נורא ואיום
ולמרות שאלה אותן המילים, התוכן שלהן נפרד לחלוטין. ההשוואה הזו מרתיחה, פשטנית ונובעת מבורות, תסלח לי.
אני מודה שגם לי מאד מאד קשה כשעושים השוואות לשואה. בעיקר כי באמת לא הגענו לרמת הזוועתיות שהייתה שם ומה שהיה שם הוא מחריד מעבר לכל מחשבה.
אבל מאד מאד מפחידה אותי המחשבה שאולי אנחנו בדרך לשם. הלא בסך הכל היו עוד כמה שואות, אם כי בסדר גודל קטן יותר ובצורה מאורגנת פחות. השואה של הארמנים, מה שקרה בזמן משטרו של פול פוט בקמבודיה. דברים שקורים באפריקה שאני לצערי לא מספיק בקיאה בהם. מה שאני מנסה להגיד זה ששלילת האנושיות מהאחר זה משהו שבני אדם עושים ועשו בהיסטוריה, שהתהליך כזה יכול להוביל לשואה.
אני חושבת ששלילת אנושיות זה דבר שאנחנו עושים באופן הדרגתי אך שיטתי לפלסטינים וזה מפחיד אותי נורא שזה יגיע לממדים איומים. ומה שקורה שם כבר איום.
ועם כל זה, אני מבינה שירה, את התחושה הקשה שלך מההשוואה הזו וחייבת לומר שחצילילה לא ישנתי כי שאלתי את עצמי אם בכך שהסכמתי עם דבריו של מיכה אמרתי בעצם שמה שאנחנו עושים כאן זהה למה שהיה בשואה.
אני מקווה שזה לא מה שאמרתי ונדמה לי שזה גם לא בדיוק מה שמיכה אומר.
אצלי קיים הפחד הנורא הזה ממה שיכול לקרות כששוללים את אנושיותו של האחר. ומכאן ההקבלה לשואה. מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי.
בכלל, היום הזה הופך להיות קשה יותר ויותר. אני מרגישה עצב עמוק כל כך שאני לא יודעת איפה הוא נגמר.
ועוד יש לי היום יום הולדת. עיתוי נורא.
שירה היקרה.
אני לא חושב שאפשר לומר שאני בור בכל מה שקשור בשואה.
אני גם לא חושב שיש זהות או דימיון מלא בין הדברים. יש כיוון של הפעולות ויש בעיקר שימוש בשואה כאישרור לצדקת דרכנו. השואה היא מטלה. היא לא אישרור. היא מחייבת אותנו לבדוק את דרכנו, שמא נפנים את תפישתו ודרכו של הצורר, כפי שקורה לא מעט במקרי דיכוי. זה שכל פעם כשמישהו, מעצבן ככל שיהיה, בור ככל שיהיה, "שמאלני שונא עצמו" ככל שיואשם, יבוא ויעשה איזושהי השוואה, זה כשלעצמו כבר הודאה באשמה. (ב" שוואית).
למה זה כל כך מעצבן אותנו? למה זה כל כך מקפיץ אותנו? כי יש בזה משהו מן האמת ואנחנו פוחדים מזה. שרק לא יבוא עלינו. לא צריך לפחוד, צריך לעשות. לעמוד שם ולמנוע מהדברים להגיע למצב שבו, חלילה, ההשוואה שלי תהיה נכונה לגמרי. בינתיים היא רבע נכונה, אולי. אבל הכיוון שלה בהתדרדרות מתמדת.
אנחנו רוצים להמשיך להתגלגל לתהום השחורה הזו או לעצור?
מיכה,
כדאי שתלמד יותר הסטוריה, ויותר תתעמק בנושא השואה. זה שיש דברים שאנחנו עושים לא נכון ולא טוב לא אומר שצריך להשוות אותנו לנאצים. הגזמת ובגדול. חוץ מזה, כמאמר פלאטו שרון "מה אתה עושה בשביל המדינה?" האם אתה חוץ מלהתלהם הולך להתנדב בעזרה לפלשתינאים? מנסה לפתור בדרכים פוליטיות את הסכסוך? מנסה לעזור במשהו לפתרון הבעיה? כדאי לרדת לפרטים ולא לדבר בסיסמאות, שגם אינן קרובות למציאות, מעצבנות ומקוממות, וגם אינן מובילות לשום דבר.
רותי, היקרה
נמאס לי ששולחים אותי ללמוד הסטוריה. למדתי, תודה. ממשיך ללמוד כל החיים, אז בבקשה…
מה את יודעת על השואה הארמנית?
על פול פוט?
על החמר רוז"?
על טרגניני, השריד האחרון בהשמדת העם הטסמני?
על שבעת השבטים המאורים?
על שבטי האינדיאנים?
על ההוטו?
על הטוטסי?
על רצח ואנס בקונגו?
בדרפור?
מי לימד אותך? מי משתדל לא למד אותך?
מי משאיר אותנו בבורותנו כדי שלא נדע שיש עוד שואות, כדי שנוכל לחשוב שגם אלוהים לא יודע? (זה שבלב או זה שבשמיים)
ישראל לא עושה שואה לפלסטינים.
ישראל מדכאת אותם עד עפר. האם זה ימשיך ויגיע לשואה? אין לי חלום שחור יותר. אבל מידי פעם חלום הבעתה הזה נחלם.
מה שאני טוען כאן זה שיש כאן מנגנון שלם שמאשרר את הדיכוי ומעוור את המדכא לסבלו של האחר.
מה אני עושה?
כותב כאן
מחנך תלמידים וסטודנטים
אני לא פוליטיקאי, תודה לאל. צריכים בשביל זה או סוג של זיהום נפשי עמוק או סוג של עור פיל ונפש זכה שמותירה אותך מחוץ לזוהמה. אין לי עור של פיל. הנפש הזכה פחות או יותר שלי תזדהם. אין לי מה לעשות בפוליטיקה. ומה את עושה למען מצבם הטוב של הפלסטינים? איך את תורמת לסיום הסכסוך?
די עם הססמאות. הם התנבבו לי על החיים. (נסי את השרש נ.ב.ב.)
אני מצטער, אבל כל ערב כשאני רואה חדשות (וזה לא כל ערב, אבל…) אני מתעצבן ומתקומם למול הניסיון של התקשורת והפוליטיקאים המנפלצים אותה (מלשון מניפולציה) לאשרר את צדקת דרכנו ולהשחיר את האויב. לטענתי, שימי לב, התקשורת אינה שמאלנית מספיק. היא ממש מינסטרים. בעיקר ערוץ 2 הממלכתי… אז עכשיו שיתעצבנו חובבי הממלכתיות והביחד הלאומי הכובש לו בדמעות ויורה…
רופא סדיסט לא, אבל ד"ר ברוך גולדשטיין כן.
א. ברוך גולדשטיין לא פעל כנציג של הממשלה או כאחד מקובעי המדיניות של הממשלה בישראל. על מה לעזאזל אתה מדבר?
ב. יש לי הרבה מה לומר לך, ואני מודה לך שאתה קורא לי יקרה, גם אתה יקר, ללא ספק. דרכינו נפרדות אבל גם נפגשות וודאי,
ואני הייתי עונה בצורה יותר נרחבת, אבל עוד מעט הצפירה, ואחר כך אני עובדת, סלח לי.
אביטל, כשנגיע לשלב המשרפות כבר לא יהיו לנו עינים לראות. לעצור צריך לפני. לפני שהטירוף הזה של הכיבוש מתגלגל הלאה. תחשבי על אם וארבעה ילדים אתמול. זה לא מענין אותי אם הטיל של צה"ל הוא שפגע בה או שהמטען של החמאסניקים התפוצץ עליה כתוצאה ממנו. מה שמשנה זה שיש חמישה קורבנות שווא.
וסליחה, על מה את מדברת בקשר לגוש קטיף? זו היתה התנהגות נאצית? אני חושב שהפינוי הזה היה צריך להיעשות עוד לפני שנקבע ייסוד אחד של בית באדמה. "מפעל" ההתישבות בעיו"ש הוא הוא תמצית הכיבוש ורעלו. הוא יסוד הרשע. ויסלחו לי חברי מהימין, זו דעתי.
אני חושב שהפלסטינים צריכים לעשות את חשבון הנפש שלהם. זה לא תפקידנו.
תפקידנו להתבונן ולנסות להבין למה שונאים אותנו עד כדי כך שיעשו לינץ בשני חיילי מילואים, שיהרגו ילדים וילדות בבית ספר או גן.
ועוד איך נאצית. מה שלא מספרים לך זה על נשים וגברים שהוכו לעיניי ילדהםם והועלו על משאיות והושלכו לאי שם.
זה מה שאני אומרת שקורה עוול לבני עמנו אנו שותקים ולראיה השמאל אפילו לא שלח חבילת מזון אחת לתושבים המורעבים שם .
ומי שיושב ומטפל בתושבי שדרות המופצצים אלה לא נציגי השמאל שרוצה שלום אלה שליחי חב"ד וכמה ימנים ארורים.
השנאה עיוורה כאן עיניים, אך אני לא שונאת ואם יתנהגו כך כלפי בני ביתך אמחה ואצעק.
ועדין חיקינו את "הנאצים" ולא היינו כמוהם כי אנחנו לא כאלה. ואני באמת חושבת שיש בדבריך פשטנות ואיתך הסליחה.
יש סתירה בלתי נסבלת בין האנשים הטובים שאני מוצא בימין הקיצוני (מהמתנחלים והלאה, מבחינתי) לבין דרכם הפוליטית הרעה והרשעה. יש לי חבר שאותו אני אוהב אהבת נפש ודרכו הפוליטית מעוררת בי בחילה. (ואני יודע שאתה קורא, אז סליחה).
מפעל ההתנחלות הוא מעשה רשעי, שממנו צדקת דרכנו הלכה ונפרמה. היום אנחנו לא צודקים וכבר מזמן גם לא חכמים.
הרעבת כל ילד מקוממת אותי בין הוא שמאלני ובין הוא ימני . התעללות בנשים וגברים והכאתם רעה בעיניי תמיד ואינה מוצדקת משום סיבה לא פוליטת ולא אחרת.
וזה שיש "כיבוש" כזה או אחר לא מצדיקים את זה .
מה לעשות כזאת אני.
ואם השמאל מוחה שימחה על כל עוול וקיפוח . קשה מאד להזדהות עם מין הלקאה כזאת וניכור כזה כלפי אלה שמה לעשות בשבילי הם אחים. איזה מיושנת ופרמיטיבית אני.
סלח לי אבל אני לא רוצה לבזבז עוד מילים ביום הקדוש הזה.
אז זכותך לחזור ולומר את מה שכבר אמרת .
אותי זה לא שכנע.
ומה עם הרעבת ילד ערבי? שמעת על הרעב בעזה?
אליענה ,אין לי ענין בויכוח הזה ובהתעלמות הגורפת מהעוול שנעשה שם. זכותך לנסוע לאן שאת רוצה וכ"ו וזכותי חדאוג לחרדים רעבים, דתיים לאומים מוכפשים וילדי.
את יכולה לקרוא בלוגים שלי ולהבין את דעותיי גם על הרעב בעזה שמיצרים מנהיגי החמאס וזהו. הרי אותי לא תשכנעי אז בשביל מה הויכוח. חבל.
אני במעשי, את בשלך והטוב הוא אולי הנשמה היתרה שבכל זאת חיה בשתיינו.
מסכימה איתך אביטל בעניין הנשמה היתרה.
רק שנדמה לי שאולי תגובתך הייתה צריכה להיות מכוונת למישהו אחר. אני לא השתתפתי כאן בשום ויכוח לגבי ההתנתקות והעוול שנעשה בה.
בהתנתקות לא נעשה עוול. נעשה תיקון עוול. באופן הכי מטומטם שאפשר, אבל תיקון עוול. ואני לא מתייחס כאן ליחס אל המתנחלים שהיה נפלא מהיחס היומיומי אל ערביי ישראל בעלי תעודת הזהות הכחולה. קל וחומר לפלסטינים בשטחים.
את לא שונאת? נסי לחשוב רגע על פלסטינים. איך את מרגישה? עכשיו נסי לחשוב איך הם מרגישים כלפיך.
נמאס לי מאהבת ישראל. היא עלה תאנה לכל כך הרבה שנאת האחר. אל תאהבו אותי. רק תפסיקו לשנוא כל כך חזק.
אני מבקשת להפריד בין דיעותי על המצב ובין דיעותי על מה שכתבת, מיכה.
לא, אינני אוהבת להיות "עם כובש", אינני אוהבת את המחסומים, הניתוקים והריתוקים, וכל שאר הרעות החולות שהזכרת ויש קלות מהן ויש, לצערי, אף גרועות מהן.
אבל, יותר מזה אינני אוהבת את ההשוואה הבלתי אפשרית לחלוטין בין מקומנו כאן לבין השואה.
הלילה צפיתי בששה פרקים של "סאגה" אמיתית שחווה העולם בפרט והעם היהודי בכלל, בסרט שנקרא "הפיתרון הסופי ואושוויץ" (ערוץ 8, עדיין ניתן לצפייה ב loop כל היום). אישה יהודייה, שורדת המחנה בבירקנאו המתגוררת מאז תום המלחמה בקייפטאון, נשאלה על ידי המראיין על תחושותיה נוכח האפליה הגזעית בארצה. היא הישירה מבט לעיניו של המראיין ואמרה לו: "לעולם אל תעז להשוות בין השניים. בדרום אפריקה לא הוקמו מחנות שכל תכליתם היתה השמדת הגזע השחור בייסורים, בהרעבה, בהשפלה ובתאי גאזים. לא היה רופא שערך ניסויים באנשים חיים…….." והמשיכה והמשיכה.
אני ילידת הארץ הזאת. נולדתי בה ב"פלסטינאית" תחת השלטון הבריטי. וצר לי, אבל במשך ששים ושמונה השנים שאני חיה כאן, חוויתי את שאיפתם הבלתי פוסקת של שכני הערבים להשליכני לים ולשלוח את הורי לארצות מוצאם (אגב, מיכה, גם את הוריך, ואני לא בטוחה שאתה רוצה שהם יחזרו לשם. אני יודעת שלו היו הורי בחיים לא היו רוצים לחזור לארץ מוצאם, אמי סירבה עד מותה לדרוך על האדמה ההיא ואבי סירב להוציא תעודה של תושב אירופאי בחסות ארץ הולדתו).
כילדה אני זוכרת את תגובת שכנינו להחלטת החלוקה של האו"מ, חלוקה שהשאירה לנו מדינה משונה בעלת מספר מותניים צרים הכרוכים בתלות בטוב לב המדינה הערבית שהיתה אמורה לקום.
בעוד אני, כילדה, קלטתי ילדי עולים חדשים מן המעברות בדירה המצומקת והכחושה בה גרתי עם הורי, סירבו ארצות ערב העשירות, שהלכו והתעשרו עם השנים ומשברי הדלק, להושיט יד לבני עמם והותירו אותם לחיי חרפה, וכמובן גם התמרמרות קשה, במחנות שהם בנו עבורם. על אינטגרציה עם בני עמם הם לא שמעו.
לא,הכיבוש שלנו אינו יכול לשאת ראש בגאווה. בני הארץ שנולדו למציאות שלאחר מלחמת ששת הימים ולא ידעו את הימים הקודמים, אכן משחיתים דרכם לא פעם, אבל – לא כולם. יש בעלי מצפון, יש היוצאים להגן על זכויות ה"אחר" כולל הערבי הפלסטינאי, בכל מאודם.
כל מה שאני מבקשת מיכה, הוא מעט כבוד ומעט איזון. לי לא היתה הזכות לגדול בין סבים, סבתות,דודים ודודות שכן כולם עלו בעשן המשרפות, אפילו לא ברור היכן ומתי. אין ולא תהיה לעולם השוואה בין המעשה ההוא לבין מעשה ידינו כיום, נורא ככל שיהיה. אין…….
ממי שמביע כאב לזולת, אני מצפה שלא ישכח את שלושת ילדי כפר דרום קטועי הרגלים ממשפחה אחת, את חוגגי ליל הסדר במלון פארק בנתניה ועוד ועוד, אין טעם להעלות ולהזכיר.
אין לנו ברירה. אנחנו חייבים להגן על חיינו, וכן – אתה צודק – גם על צלמנו האנושי. אתה לא עושה זאת בהשוואה שערכת, אתה לא עושה זאת שכן השלכת את כפות המאזניים לפח האשפה, ובכך שפכת את התינוק עם מי האמבט לבור השופכין; כלומר, ערערת את חוזקם של הטיעונים שלך במו ידיך.
שיהיה לך חג עצמאות שמח. אני, שעמדתי ברחוב בזל בתל אביב, למרגלות מכבי האש ושמעתי את בן גוריון קורא את הכרזת העצמאות מבלי שהבנתי מילה אחת, כשאני לבושה כחול לבן ואבא שלי לוחם בקרבות בדרום הארץ, חוגגת כל שנה את עצם היותנו כאן בגאווה רבה, גם אם לא נעדרת ביקורת.
טובה
שלום טובה
אני לא מנהל כאן את הדיון הפוליטי על הסכסוך הישראלי – פלסטיני.
אני מנהל כאן את הדיון על חשבון הנפש הלאומי – אישי שאנו חיביים לערוך בעקבות השואה. מבחינתי זה כמו יום כיפורים לאומי. יום של חשבון נפש. במקום זה אנחנו נכנסים כל פעם מחדש לפינה הצודקת וההולכת ומצטמקת של: עשו לי ופגעו בי ואני קרבן. אנחנו עכשיו לא קרבנות. אנחנו מקרבנים. צריך לעצור ולבחון את עצמנו. לאן הגענו? למה הגענו לאן שהגענו? ולא להיתקע כל פעם מחדש במקום הנוח הזה שבו אנחנו צודקים, כי ממנו לא יצמחו פרחים. המקום שבו אנו צודקים הוא כמו חצר, אמר עמיחי. תחוח ויבש. במקום שבו יש בנו אמפתיה והבנה יש גן פורח.
אז מה אנחנו מעדיפים?
לא ניהלתי דיון ישראלי-פלסטינאי, ואל תנסה אפילו להסיט את הדברים לכיוון ההוא.
ניהלתי דיון שבמהותו עוסק באנושיות. דיברתי על כך שאין כוח בעולם היכול להשוות בין נאצים ופועליהם לבין פעלינו כאן. אין……
מזלך, מיכה, שתגורש לשכונת הילדות של הוריך. ניצלת!!!!
הללויה!!!
טובה
ואגב, טובה, גם אם היו מחזירים את הורי למקום ממנו באו ובצד אחד של משפחתי גם אם היו הולכים הרבה אחורה מזה היינו כולנו נתקעים כאן שוב ושוב. אני בא ממשפחה פלסטינית יהודית שחיה כאן בערבית בשכנות טובה עד שהציונות באה לפרום את זה.
חוסר הרגישות שלך בבחירת היום כדי לנהל דיון בנושא הוא פתאטי.
אין בך טיפת חמלה לאחר וכנראה גם לא לעצמך!.
כנראה שלא הבנת אותי, תמי. דווקא היום צריך לנהל את הדיון.דווקא ביום השואה צריך לבדוק מה השתנה בשנים שחלפו בעולם כולו וגם בארץ
הבנתי איננה לקויה והשימוש בפרובוקציה מסוג זה היא בהחלט דבר דוחה.
זו לא פרובוקציה. זו הזמנה לחשבון נפש.
תמי, התגובה שלך מלאה בתוקפנות שאינה במקום לדעתי. הדיון הוא דיון לגיטימי וחשוב. ובטח חשוב שייעשה היום. הוא עדיף בהרבה מפאתוס מזויף של מנהיגים אטומים וקרי לב כמו שיכולנו לראות אתמול בטקס יום השואה. אני בטוחה שלהם לא קראת דוחים וחסרי רגישות, למרות שזה בדיוק מה שהם.
דיון מהסוג הזה שמיכה מייצר כאן הוא קריטי עבורנו כיוון שאנחנו הולכים בדרך שהופכת אותנו לפושעים חסרי אנושיות.
אליענה, גם לי דעות רבות על נושאים רבים אך דעתינו חלוקות כבר על העיתוי לשיח שהוא לכשעצמו תוקפן. הרי ביום אבל וזכרון, מקום של חולשה אנושית, מי יקום לעורר דיון כזה, מי?
את יודעת מה, אני חושבת עכשיו שגם אם בעיני העיתוי הוא לגיטימי ומוסיף לחשיבות העניין, הרי אם הוא פוגע בצורה כזו ואני מניחה שעוד אנשים מרגישים כמוך, אז הוא באמת אינו נכון. הרי המטרה היא לא לפגוע באיש.
מיכה, היכן בדיוק אמצה את ציפור הנפש שלך?…:)
סליחה. לדעתי מדובר בדיון ראוי ולא בפרובוקציה. למה לקלקל את הניסיון הזה?
ראוי גם ראוי, אבל העינים טחו מלראות והלב – מאבן ירושלמית.
מסכימה איתך כמעט בכל דבריך, אבל מתקוממת על הבחירה לדון בזה דווקא היום. אולי עבורך היום הזה הוא יום לחשבונות נפש פילוסופיים ועקרוניים. עבור אנשים רבים זהו יום של התכנסות וכאב – פרטי יותר או פחות, אבל כאב גדול מאד.
ביום הזה אני חושבת על אבי ומשפחתו על סבי וסבתי שמעולם לא זכיתי להכיר, על האובדן הנוראי והסיטואציות הבלתי נתפסות שבהן עמדו בני משפחתי, בני עמי, בני אדם. על אם שצריכה לבחור בין ילדיה, כי לא ניתן להציל את כולם, על אנשים שצופים באהוביהם הולכים אל מותם ואינם יכולים לעשות דבר. על רעב נוראי, על אכזריות בלתי אנושית – כאלה דברים.
בשאר ימות השנה גם לי יש מחשבות דומות לאלו שביטאת כאן, אבל להביא אותן דווקא היום לדיון נראה לי זילות וחוסר התחשבות באנשים שעברו זוועות כה נוראיות, וסוחבים אותן איתם עד היום.
ועוד הערה: אני לא מסכימה שיום השואה הוא בהכרח יום המסכנות הלאומי. קרא את הסיפור של אבי שהבאתי לבלוג שלי כאן, ותראה דוגמה לאומץ, תושייה ואהבה אמיתית בסיפור שואה אחד פרטי.
סיון תודה על תגובתך. שימשת לי לפה. גם אני לא ראיתי לא בבית אבי ולא בבית סבי וסבתי טיפה של רצון להיות מסכנים- נהפוך הוא. לכן גם אין בי צורך לגרד פצעים בפומבי. תודה לך.
גם אני לא משווה את הכיבוש לשואה, למרות שלפעמים זה מדגדג באצבעות. אינני מוצאת טעם בהשוואות כאלה, להגיד: טוב הנה לנו אין ד"ר מנגלה, להם היה, אנחנו ככה, הם היו ככה וכו".
כל ההשוואות האלה נואלות מבסיסן לגבי כל מי שמבצע אותם: אנחנו או העולם.
היה מה שהיה. עכשיו אנחנו כאן. יש לנו משימה להיות מוסריים גם בלי זה שעברנו שואה. זה שהיה לנו שואה לא צריך להפוך אותנו ליותר או פחות מוסריים ואנושיים.
מזמן אני נגד להשתמש בשואה כדגל להצדקתנו, או כדגל לנפנף בכיבוש, כי זה רק עושה זילות שלה!!!!!!!!!!!!!
השואה היא מונומנט שלא נתגבר עליו לעולם.
הכיבוש הוא מציאות איומה, אבל היא כאן ועכשיו. מה עושים עכשיו עם זה? איך מתנהגים כמו אחים לאחינו?
בכל אופן, לי כבר נמאס מכל השימושים שעושים בשואה.
לצערי מיכה השימוש בביטויים שואתיים פוגע בצדקת דבריך.
יש לזעוק ולדרוש התנהגות אנושית , התחשבות וחשיפת עוולות .
להמשיך ולדרוש כי אנשים אנחנו.
לא יהודים לא גרמנים לא פלסטינים.
בני אדם עם ערכים ועל זה עלינו להילחם.
ביום השואה יש לבדוק אם אנחנו עומדים בקריטריונים של עצמינו , האם אנחנו גורמים סבל מיותר ,ולא להשוות השוואה קלה מעוותת וגורפת לנאצים.להלחם בנטייה הטבעית והצלקת שטבועה בכולנו (הגן השואתי-יעל ישראל)גם אם קשה הדרך ואף מייאשת.
נמאס לי מכל הדיון הזה.
תראו, אין לי כל מטרה לנהוג זילות בשואה. אני חושב שהשואה היהודית היתה השואה הכי אכזרית מכולן. מעולם לא נוסד מנגנון כה מדויק ותכליתי לחיסול עם. אף אחד לא היה כה שיטתי. לא האירופאים – אנגלים בעיקר – שחיסלו את האינדיאנים באמריקה, ואת האבוריג"ינים באוסטרליה וניסו לחסל את המאורים בניו זילנד ולא התורכים שחיסלו "רק" מיליון וחצי ארמנים ולא החמר רוג" ומשטרו של פול פוט בקמבודיה שחיסלו ועדיין מחסלים בעזרת מיליוני המוקשים נגד אדם המפוזרים ברחבי קמבודיה, מיליוני קמבודיים, ולא המשטרים והשבטים ביבשת אפריקה המסכנה ומורעבת שמחסלים זה את זה. טוטסי והוט הם רק שני שמות שלמדנו לזכור. יש הרבה. היו הרבה שואות. אף אחת לא דומה לאחרת ובכל זאת המשותף לכולן הוא השנאה.
למה אנחנו הפכנו את השואה לנכס?
למה אנחנו לא מוכנים לראות שואות של אחרים?
למה איננו מציינים את השואה הארמנית בספרי הלימוד?
למה אף אחד לא מדבר על השמדת האבוריג"ינים?
והאינדיאנים?
והקמבודים?
בדיוק בגלל שאף אחד לא מוכן היום ללכת ולהשוות את השואה לכלום. ככה אנחנו נשארים עם שואה "גדולה מכדי לתפוש" שהיא רק שלנו. אם לא נהפוך את השואה לכלי להתבוננות יהיו עוד שואות. יכול להיות שגם בחצר האחורית שלנו.
אולי הגיע הזמן לנסות לפעול למען החיים שהם קידשו לנו במותם?
דווקא עלינו לפעול למען לא יהיו שואות. זו השליחות שלנו כבני העם היהודי וכצאצאי הנספים. מבחינתי, אני גם צאצא הנספים. זה לא משנה לי שמשפחתי היתה כאן ולא במשרפות. אני גם מרגיש הזדהות עמוקה עם האבוריג"ינים. האם אני חייב להיות אבוריג"יני לשם כך?
די לשואות ודי לשימוש בשואה כנכס להצדקת דרכנו. דרכנו טעונה בדיקה. לא אישרור.
מיכה, למה אתה "אנחנו"?
ולמה אתה מדבר בסיסמאות של "החיים שהם קידשו לנו במותם"? איש לא ביקש ממך לפרש מה הם קידשו (אם בכלל). אתה לא צאצא הנספים, אתה גם לא כושי ולא ארמני.
ברור שישראל היא לא טלית שכולה תכלת, וגם לא אני או אתה. כאן, מתוך כורסתך ומול מחשבך, אתה עושה נו נו נו לכולם ולא שם לב שאתה מבזה את רגשותיהם של מי שהם כן צאצאי הנספים.
מירי אני מסכים עם כל מילה כמעט וזה לא קרה לי הרבה היום…
אני רק חושב שצריך להשוות. זהו הכלי האנליטי החשוב ביותר שלנו. השוואה. כך נדע כמה קרובים אנחנו. בעצם ההשוואה אין בעיה. אם מסקנת ההשוואה תהיה שלילית: כלומר אין דימיון בין השואה לכיבוש. מצוין.
ואם לא? ואם לא? אם יש דימיון מה? 20% ,30%? זה מה שאני טוען שיש. הדרך ארוכה. אבל הכיוון הותווה.
כנרא שהמושג שנאה עצמית היא ההגדרה הקולעת ביותר למאמר האקדמאי שלך…שכחה מוחלטת.שפדיונים (פיגועים ) היו לפני ה"כיבוש"גם לאחרי חלוקה פיצפונת ב48.שקיבלנו להקמת מדינה יהודית.מעניין מי תקף…מה עם מחלחמת ששת הימים??..מה עם החזרת שטחים ללא שלום עזה… הקסמים והפיגועים רק בגללנו!!!!!ההומניות ואאנושיות הערבית היא שם דבר בהיסטוריה הערבית..ואנו מתנהגים כמו נאצים..ב ע י ה !!!!
הנאצים היו חזקים בתורות גזע. נראה לי שיש משותף…
יש אנשים אם ביטחון עצמי ירוד וטובים אבל כותבים(טובים שעושים מעשים רעים שמעת) מרושע עט הוא לפעמים רעל…..כל ילד רעב תפנה לחמאס ולשולחי השעידים .לולאי דאגו לנו ולהם לנשום..ולמחוק אותנו מהמפת האזור.(שמעת)או לפעמים אתם סותם אוזנים…..הכל היה אחרת..!!!!..תתפכח..חבר.אני מאד בעד נורמליזציה ןפיתוח אזורי …אבל מי מעבר מסכים.כמה.?…יש כמוך שמעיזים לכתוב כמוך..ולפגוע ולהשוות.???????? מעניין בסוריה על איזה עץ הייתה היום..
קראתה פעם מה עושים בני דודינו.למשתפי פעולה (ובלבנון למי שנחשד בשיתוף פעולה) לא מחבל שרצח תינוקות ואמהות בחג פורים ובשווקים.)..ולמשפחותיהם.אין להם גם שעתיים זמן לארוז כי אין מי שיארוז הם שחטו אותם …אל פפחד שבנך ישאר יתום..ואתה וקטוע יד ימין ..למען המטרה הכל ניתן להקריב…כל כמה זמן אני קרואת בהמשכים כי קשה לי עם כל המאמר שלך ואני לא מבינה ..לא שאני חושבת שכל המדיניות שלנו מושלמת ממש לא… אבל אני לא חושבת שיש לנו פארטנר להצדיק אטימות שכזו כזו….
הי ויקי
אני חייב לומר שאני שמח שהזדהית בשמך ולא הסתתרת מאחורי שם עט אינטרנטי בדוי כמנהג הרבה טוקבקיסטים. מה עוד שאיני מכירך. אז ברוכה הבאה לבלוגי, קודם כל.
אני חושב שקשה להגדירני כאדם מרושע וחסר לב. אני מוכן לעמוד במצוות ההוכחה עם עדי אופי מרובים. גם אנשי ימין. אני בהחלט חושב שהלב שלנו נוטה לכיוונים אחרים. אני רואה את סבל המתנחלים בזמן ההתנתקות אבל לא אמפתי לו כלל. אני מחזיק מהם יחד עם ממשלות ישראל לדורותיהן אחראיות למחדל ההתנחלויות. לא מפעל, מחדל. אני חושב שהן שורש הרע. הן המלכוד שמונע מאיתנו לעשות שלום עם הפלסטינים. איבדתי שניים מחברי בפיגועים. אחד ימני מאד והשני שמאלני מאד. אני חושב שאחרי מותם בכניסה לגן העדן, שניהם עדיין היו מחזיקים בדיעותיהם לכאן ולכאן. מה שמעיד שאין אמת אחת, גם לא שם. (וכמובן שזו עדות בורחסיינית (מלשון בורחס)) אשמח אם תבואי הנה גם לפוסטים רגועים יותר.
יפה כתבת בחור
אני נרגש. יש מישהו שמוכן להיכנס איתי לבוץ בשלב זה. חשבתי שבשלה הזה לא תהיה לי ברירה אלא לבוסס בגפי…
תודה על התגובה.
שלום..לפני יומיים שמעתי את שייך פלסטין(סופי) מסכנין איזו אצילות גם בביקורת עלינו ועל החברה.בסביבתינו..סובלנות ונועם…. תבונה…..רק דבר אחד מקשר בין מדיניות הפוליטית כלל אזורית ..ואהבת לרעך כמוך..אינו בישום. ובראש שום מנהיג..באזור..ולנו הכלים עם בכתיבה עם בדיבור עם בחינוך..להשריש לא לזרוע ארס לילחם לא אל חשבון נושאים רגישים ולהגיע לקיצוניות שלאחר זמן אנו מצטערים על כל מילה שכתבנו גם עם היא לדעתינו באה מתוך דאגה..
Micha,
Be cool, dont get so upset and please sand our kisses to Sigalit and Imri
ATT
לפי מה שכתבת נראים כמה דברים:
1. או שלא עשית צבא.
2. או שאתה משתמט.
3. או שאתה תלוש מהמציאות.
4. או שאתה מטומטם.
5. או שאתה סתם מחפש תשומת לב.
מי אתה בכלל שאתה משווה בין השואה לבין מעשינו בשטחים.
שירתתי ביחידה מובחרת ואני עושה מילואים בשטחים 60 יום בשנה כדי לשמור על ח** כמוך ועל ח**** כמו אותם אנשים שמזדהים איתך.
אין שלום ולא יהיה שלום עם עם שלא מאמין בקיום שלך וכן הם לא מאמינים בקיומך, את זה הם אומרים בראש חוצות ולא אני!
זה שיש ישראלים מסוגך שאוהבים להאשים את עצמם בכל בעיות העולם רק גורם לי להבין באיזה עם מגעיל אני חי.
את מה שאני אומר עכשיו כדאי לך לקרוא בישיבה כי זה מכעס ומהלב ולא מפוזה…
חבל שהשואה לא התחילה במשפחה שלך ואתה יודע מה?
אני מאד מקווה שאין רבים כמוך, אבל אם יש רבים שחושבים כמוך אז חבל שלא השמידו את כל העם הזה בשואה, היה כבר עדיף.
עם שלא יודע לכבד את עצמו שלא יצפה שיכבדו אותו.
איפה אתה חי?
מה אתה חושב את עצמך? יודע ומבין הכל?
אתה יושב לך במדינת תל אביב, שותה לך קפה וקורא עיתון בוקר בבית קפה, נוסע בתחבורה ציבורית מבלי לפחד וכל זאת בזכות אותו צבא "נאצי" שעליו אתה מלכלך, אותו צבא שעושה ימים כלילות כדי שאתה תוכל להמשיך את חייך בכיף יום יום.
אני צריך להזכיר לך תקופות שאנשים פחדו לעלות באוטובוסים?
שפחדו לצאת למועדונים?
שפחדו לשבת בבית קפה?
שפחדו ללכת לקניון?
שפחדו לנפוש בבית מלון?
וכל זה היה בתקופה שכביכול היה תהליך שלום "מתקדם" בניצוחם של רבין ופרס.
בזמן שחברך הערבים חיו בשגשוג ופריחה עם בתי מלון מלאים בתיירים ברמאלה ויריחו, קזינו שהכניס מליארדים לקופת הרשות המושחטת וכו"…
תכניס את מה שאני אומר לך טוב טוב לאוזניים:
הם בחרו במלחמה לא אנחנו!
מה שכתבת מוכיח לי שאתה בור, שאינך יודע היסטוריה ושאתה מנותק מהמציאות שבה אתה חי!
אני אמנם אנני מזדהה בשמי, אבל אנו מכירים טוב ורק שתדע, הרשמת אותי כבן אדם, אבל אחרי הפוסט הנ"ל לא עוד!
מקווה שתתאדה מהמדינה שלי כמה שיותר מהר, אתה והמזדהים איתך.
האמת שאתה לא ממש מצליח להרגיז אותי, למרות שהשתדלת ואלמלא הטענה שאנחנו מכירים טוב, הייתי מוחק את השטויות שלך מהבלוג שלי. יש לי פשוט תחושה שהיית תלמיד שלי פעם ולתלמידים שלי יש לי סבלנות מיוחדת. אינסופית כמעט.
לידיעתך, שירתתי כחובש קרבי בלבנון ובשטחים בשרות הסדיר והמילואים שלי. משירות המילואים השתחררתי בגיל 39 וחצי (כלומר בסופו – כיוון שאני קרבי) לאחר שרות פרידה בג"נין. הצבא שלנו משתדל להיות הומני, אבל יש בו יותר מידי שנאה, מכדי שיצליח. ראיתי יותר ממה שאני רוצה לזכור או לדעת. שמעתי מאחרים בצבא הרבה יותר ממה שאי פעם הייתי מעונין לדעת על צבאנו.
גרתי בירושליים 14 שנה לאורך שתי אינתיפאדות ונסעתי לפחות כמה שנים טובות מהן באוטובוסים. איבדתי שניים מחברי בפיגועי טרור ואת דודי בטבח בבתי הזיקוק לפני קום המדינה. אני מלמד במכללת ספיר תחת מטחי קאסמים כבר השנה הרביעית ויש לי חדשות בשבילך, אני אוהב את הארץ הזו לא פחות ממך. אני כנראה קצת פחות נאיבי לגבי הכוונות של הפוליטיקאים שמנווטים אותה. אם היו רוצים שלום אתה כבר אולי היית נולד לתוכו (בהנחה שבאמת היית תלמיד שלי)
אני מקווה שתתפכח. שים לב באיזו מהירות הפנית אלי שנאה והצדקת את טענותי לגבי השנאה שמזינה אותנו.
האמת חככתי בדעתי באם לסלק אותך מהבלוג שלי, אבל הגעתי למסקנה שלמעשה אין תגובה שמסייעת לי יותר מזו שלך להדגים את כוונתי.
הנה ממש תגובה נציונאל-סוציאליסטית למהדרין. ליבוביץ", אם היה חי, היה משתמש בה לחיזוק טענותיו לגבי היודו-נאצים.
בוא, שב אצלי בבלוג ותדגים לעולם כמה רחוק השנאה יכולה להביא את אחד ממיטב בחורינו. דוגמא ומופת להפנמת ערכי הצוררים.
לדעתי אתה צריך למחוק אותו, האיש דפוק, ודפיקותו מוכיחה רק שהוא דפוק.
בשביל להיות דפוק ולאחל לאנשים מוות לא צריך להיות נאצי. האפריקנים שרוצחים את אחיהם הם לא נאצים. הטורקים שרצחו את הארמנים הם לא נאצים. רצחנות, גזענות ושאר רעות חולות אינן קשורות דווקא לנאציזם.
אלה תופעות אנושיות שמתקיימות בד בבד לצד טוב לב ואהבת אנוש.
והאיש הזה בסך הכל מוכיח שהרוע קיים, מה שלא מחדש כלום.
ואל תתעצבן יותר מדי, ברור לי שהכוונה שלך טובה, אבל לדעתי עשית מיש מש מהדברים. אני במקומך הייתי עושה על הפה המלוכלך שלו וישש וחלאס.
היי מיכה
אני קוראת את הפוסט הזה קצת באיחור. יום השואה עבר, אך בהחלט יש מקום שאגיב גם אני. אני מודה- אין לי עכשיו כוונה לפתוח את ככללל מה שיש לי לומר בנושא. מה שכן, מה לעשות – לא נעים לנו להודות בכך אבל יש דמיון. (כמובן אין מקום להשוואה מוחלטת חלילה) "אנחנו" לא נאצים, אבל יש לנו שם אחר- ככה יותר נוח לא? בטקסים הבית ספריים מלמדים אותנו למשך שנים לדקלם "לזכור ולא לשכוח" ו"שלא יחזור שנית". כווולם מכירים בע"פ קטעים מספריו של קצטניק ו"אין פרפרים בגטו". אבל מה אנחנו עושים? מוציאים את התסכולים על עם אחר? איפה הפקת הלקחים? אנחנו עושים עוול לאנשים חפים מפשע! שלא תבינו לא נכון: אני בת לאב- בן לניצולי שואה. הרגישות בנושא הזה קיימת בהחלט. פעם, תגובות כמו שלך מיכה, היו מעוררות בי רק זעם. היום, כשאני אדם בוגר וחושב, יש מקום לנסות ולהבין יותר, ולשים בצד את ה"שטיפות" שקיבלתי 12 שנה בבי"ס ומאחרים. (זה לא משנה את העובדה שאני רוצה לחזור שוב לפולין, לראות הכל שוב, לנסות להבין שוב, לצלם הכל מחדש. כנראה שזה לא יעבור לי אף פעם. לא יודעת אם זה יעזור. בלתי נתפס הדבר הזה). מה שנעשה שם הוא דבר שלא ייסלח ולא יישכח אבל לא בגלל ש"ככה לימדו אותי", אלא כי אני יודעת איזו צלקת זה משאיר אצל בנאדם. אני לא רוצה להיות זאת שתגרום לצלקות כאלה וחמורות יותר אצל ילדים אחרים. אני חיה וסופגת את שרידי השואה שאבי מעביר בדרך השתיקה הצורמת. עצוב לי כי יש פה עדיין אנשים עוורים לחלוטין, שלא רואים מה הולך במדינה הזאת! אני מפחדת מהמציאות הזאת. דווקא עכשיו צריך לשאול שאלות. למי אנחנו מחכים? לאן אנחנו רוצים להגיע? מה שהולך בעזה זה פיתרון???
עכשיו, נשימה ארוכה… כי יש לי עוד הרבה על מה לחשוב בגלל הפוסט שלך.
תודה על כך שעוררת את מחשבתי מיכה.
ואיך שכחתי! תגובה לדבריו הנלוזים של אלירן, שלא חסך מאיתנו תיאורים ציוריים של היעלמותינו מ"המדינה שלו". תתבייש לך! לומר למיכה (או לכל אחד אחר) שחבל שהוא ומשפחתו לא ניספו בשואה?? וכמו שכתבת למיכה – מי אתה בכלל??? אנשים כמוך רק מראים לנו איך מיום ליום אנחנו מידרדרים פה לתהום שאין לצאת ממנה!