אימרי

אימרי כבר בן קצת יותר מחודשיים ותראו איזה מתוק:

והוא שוכב לי עכשיו על הרגליים ונותן לי להקליד בשתי ידיים. כמה מתחשב מצידו…
ישנן טענות חוזרות ונשנות ויש אומרים עיקשות שהוא דומה לי. אני גם רואה בו את עיניה של סיגלית. אני מקווה שהוא לקח ממנה עוד כמה גנים שאני אוהב במיוחד, כמו היכולת ליצור שמחה, כמו האנרגיה המדהימה שלה לחיות ולעשות, כמו היכולת שלה להתלהב ועוד אינסוף. 
אבל הנה תמונה של האב ובנו להדגים דימיון…

והנה עוד תמונה, שסיגלית צילמה בשדות החיטה שליד שדרות:

אם לאושר היתה תמונה, היא כנראה נראתה ככה. אין ספק שאני מאושר. זה אמנם צולם לפני שלושה שבועות לפחות, אבל כלום לא השתנה. אולי התגבר. מאז יצאתי לחופשת לידה, וזה נכון שרוב הזמן אנחנו כולנו בבית כי סיגלית לא עובדת כל כך הרבה ימים במילא (ככה זה כשמרצים במוסדות אקדמיים…) אבל ביום רביעי כשהיא נסעה למכללת ספיר ונשארתי איתו היה לנו כזה כיף. שמתי את U2 שסיגלית לא אוהבת ורקדנו לנו, שני גברים, רוק של גברים, שבוכה על אהבות לנשים… אימרי עוד לא חווה את זה, אבל ככה בונים אתוס, לא? נורא נהנינו ואני בהחלט מתכוון לשנינו, אם לשפוט לפי תגובותיו. הוא חייך וצחק ופער אל העולם זוג עינים גדולות חכמות. אושר. בכלל, לפני יומיים הוא בכה וקיטר וסיגלית ישנה וניסיתי להשאיר אותה ישנה… אז שמתי את ברי סחרוף. בפריטת הגיטרה הראשונה אימרי המתוק נרגע כליל והפסיק לבכות. הילד רוקר, אני אומר לכם… טוב האמת, כמות הרוק שהוא שמע בבטן היתה אדירה. לבונטין 7 היה ביתו השני. אני מקווה שבסוף לא יגדל להיות חנון של שלמה ארצי וריטה…מינימום ברי, גאדג" ואיטליז, הענקיים, אם לא עמוק יותר לתוך הכחול…
ועוד תמונה של המשפחה המאושרת, ממש מזמן כשאימרי היה קטנטן. שחברתנו, הצלמת, ליאן סילברמן, צילמה:

אז הלכנו לאחור בזמן מהתמונה הכי מעודכנת, בת שבוע, אולי לזו של לפני יותר מחודש וחצי.
ועוד משהו כשהייתי רווק חשבתי שכל החברים שלי שמדברים רק על הילד שלהם הם אובססיביים ומשעממים ולגמרי סחופים. אז זהו שצדקתי, אבל זה נורא כיף. 
אין שמש חזקה מזו שזרחה אי פעם בחיי. שום אהבה לא היתה גדולה יותר. 
ועוד משהו, אימרי הפך את אהבתנו, זו של סיגלית ושלי למשהו מלא ועגול יותר. האושר חיבר לנו את הסינפסות. אנחנו משפחה.