בננות - בלוגים / / ברי סחרוף
שמורת מגדלי הבננות - הבלוג של הדס מטס
  • הדס מטס

    בערך מ-1968, שאז נולדתי, ועד סיום התיכון גדלתי בכפר ציורי וקסום (מילים אחרות ל"חור כמעט הכי נידח ביקום") להלן: השמורה.    יש לי 3 ילדים, ושותף לחיים שהוא גם שותפי בהוצאת הספרים אגס – המתמקדת בספרות נשים. בימים אלו ממש יצא לאור הכחול - ספר ניו זילנדי יפיפה על בחירה בלתי אפשרית של אישה בין אהבת גבר לאהבת ילדיה. לפני כשנה יצא לאור תאונת עבודה – ספר מתח שכתבתי.   העלילה נוגעת ביחסים המורכבים בין ילידי הארץ לעולים מרוסיה ובחיים הבודדים של הרווקות בעיר הגדולה.   הספר  מדגיש את האופן שבו בעידן הדיגיטלי שלנו מקום העבודה משתלט על חיי העובדים.   הרבה מתח, המון הומור.   ממש במקביל להולדת בתי הצעירה יצא לאור  הרומן הראשון שלי - "רבע עוף" המיוחד ב"רבע עוף" הוא גיבורה שמנה. הספר מלווה את רוית, אישה נאה ומצליחה, בהכנות לבר מצווה של בנה, בתוך מציאות אישית כואבת של הנשים השמנות, שרבות מהן חיות בינינו אך מעטים מתייחסים לקיומן.

ברי סחרוף

לינדה הייתה הסטודנטית הנשואה היחידה בשנה אלף. פישר איש ההייטק שלה סיפק לה לנטיס ושעות חברה ארוכות. לפעמים הוא הצטרף אליה לאירועים. לינדה בעיקר התפדחה: אנה, אניטה ואני כבר חושבות שבוע מה ללבוש. הציץ פישר בעלי  בתוכנייה בעיתון, החליט שגם הוא בא, רוצה לראות את ברי סחרוף. אמרתי לו: אין בעיה. אמר לי: אבל בבוקר אני עובד. אמרתי: אין בעיה. נאסוף אותך אחרי העבודה (תמיד אני שמחה שבעלי יוצא מוקדם יותר מהעבודה כדי להיות איתי).
 
אמר לי: טוב, אני אתקשר להגיד לך מתי לבוא.
אמרתי טוב.
 
אחר כך המשכתי לדבר בטלפון עם אנה ואניטה כדי להגיע להחלטה מה ללבוש. את ברי סחרוף לא ממש בא לנו לראות, אבל אם כבר פישר בעלי מצטרף אלינו, ניתן לו את הכבוד הראוי (אחרת איך ידע שהוא ראוי?)
 
בבוא היום החגיגי אני בפאן, אנה בפסים, אניטה בירוק, חיכינו חיכינו במקדונלדס של הקניון עד שבעלי יואיל בטובו להתקשר.
התקשר כמובן מאוחר מדי. אבל לא נהרוס לו בשביל זה את הערב. מי זה ברי סחרוף שנריב בגלל איחור להופעה שלו?
 
שמנו מוזיקה בפול ווליום עד שהלנטיס רעדה מרוב התענגות, נסענו לנו בשלווה בוטחת של 120 קמ"ש עד למקום העבודה של האדון, חיכינו חצי שעה למטה, מזל שהיה לנו הדיסק-מן שהוא הביא בנסיעה הלפני-לפני אחרונה שלו לקוריאה.
בסוף מגיע הוד מלכותו עם מבט עצבני של מאחרים והמזוודה החומה שלו.
טוב, לא ממש מזוודה. ככה אני קוראת לתיק העור המכובד שקניתי לו לרגל סיום הלימודים והכניסה לעבודה החדשה. תיק בחמש מאות שקל לא הולך ברגל, ופישר בעלי מקפיד להשתמש בו, כדי שאדע שהוא מעריך את המתנות שלי.

תיק כמו שצריך, עם ידית שאוחזים ביד (לצערו של פישר, שבהחלט היה מעדיף תרמיל עם רצועות לסחוב על הגב), כמו של רופאים אבל יותר מרובע.

הוא לא כזה זקיין. זאת התמונה היחידה שמצאתי
 
אצל פישר בעלי התיק הזה מקבל בדרך כלל עיגול פינות האופייני לתיק ג"יימס בונד שגם דוחסים בו נעלי כדורגל.
 
כמו שהוא מתקרב כבר הוא עושה לי תנועות עם האף לעבור למושב של הסגן-נהג, כי מי אני או כל אישה אחרת שתנהג בשבילו. אבל אני לינדה בלנטיס, לא לחינם שועטת בדרכים. פתחתי לו את הדלת האחורית, שישב אחר כבוד ליד אנה, שכבר הספיקה להעכיר את האוויר באוטו בסיגריות הרוסיות שבעלי הביא לה מפולין בנסיעתו הלפני-אחרונה.
יאללה, בסדר, אז ישב. אמר לי לנסוע מהר כי הוא כבר מאחר ולא רוצה להפסיד את השיר הראשון. ברי סחרוף זה לא סתם.
קיבלתי פקודה, אז דהרתי במהירות רצחנית של 125 קמ"ש. ועוד הודעתי לו שרק בגללו ורק בשבילו אני עוברת ככה בפראות על כל החוקים הקדושים. מה אכפת לי שישב לו עוד משהו על המצפון?
 
הגענו לאוניברסיטה. די מהר, אני חייבת לציין.
אבל מה? אין חנייה אפילו לאוטו צעצוע. אין שום סיכוי. אני שומעת מאחורה את יבבות העצבנות של פישר, שלפי החישובים שלו הפסיד כבר את השיר הראשון.
כשעברנו בפעם השלישית ליד השער הוא אמר בקוצר רוח: תעצרי לי פה! אני יורד! תצטרפו אליי אחר כך, כשתמצאו חנייה.
נורא מתחשב הבעל הזה. אבל לא נורא, למה להרוס את המצברוח-טוב ששרה עלינו כל הבוקר?
יורד לו זה עם הבגדי מהנדס ותיק העור החום שלו, אומר שלום ותודה וניפגש בהופעה.
רק אחרי שנסענו איזה שני רמזורים אני מבינה את גודל הפדיחה.
אבל אני – פדיחות כאלה לא מעבירה לסדר היום. שכולם יראו אותי קבל עם ועריה עם השנוזל הזה והתיק שלו?
היה לא יהיה!
בהחלטה של רגע אני עושה פרסה חורקנית שמשאירה את הנהגים סביבי פעורי פה, טסה אליו, בפוקס תופסת אותו לפני שנכנס לשער של האוניברסיטה, פותחת את החלון, שורקת לו, קוראת לו, שמה מוחטה (טוב, כמעט).
בסוף הוא הסתובב. אפילו קצת התקרב.
אני אומרת לו: לך שים את התיק שלך בבגאז". ככה אתה לא הולך. מיד, כי אם לא…
ובעלי, כמו כל הבעלים בעולם, עושים מה שהאישה שלהם אומרת להם, כי הם ממש לא רוצים לדעת מה יהיה אם לא.
לחצתי על הכפתור שפותח את הבגאז", חיכיתי שיכניס לשם את התיק המזורגג שלו, והמשכתי לנסוע לחפש חנייה ברחובות פחות סמוכים.
 
בסוף מצאנו חנייה בכביש החוף. לא נורא. פלטפורמות נועדו לשאת אותנו רחוק. הגענו עם הלשון בחוץ לאולם, מובן שאיחרנו לחצי הופעה, אבל מה זה משנה, אניטה בכלל בשביל בנות פסיה באה. גם אנה. ואני מה אכפת לי? אני רק הנהג (או לפחות ככה יצא).
נכנסות לאולם, מה רואות?
על הבמה ברי סחרוף
ובקהל
עם הידיים למעלה לפי הקצב – פישר הבעל שלי.
טוב, ידיים למעלה זה מין ביטוי כזה, שאולי קצת חוטא לאמת. הבן אדם רוקד לו שמח וטוב לב. ביד אחד סיגרה, ביד שנייה התיק הזה שלו.
 
על המקום הדלקתי לי סיגרה, אפילו שאני בגמילה.
לוקחת כמה שאיפות כדי לנשום ואז אני שואלת אותו: מה התיק הזה עליך פתאום בין כל הסטודנטים החוגגים?
אמר לי: ואני עוד החלטתי לוותר לך, אבל עכשיו שאת צועקת עליי ככה שאפילו את ברי סחרוף בקושי שומעים אני אגיד לך – ראבק! תני לבן אדם לזוז! לא הספקתי להגיע למכסה של הבגאז", ואת כבר נתת גז ועפת משם. מה יכולתי לעשות?
 
 
 

 

© כל הזכויות שמורות להדס מטס