אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
לאחר שהדיון בתגובות ל"הקרקס" עבר מן האמנות ושפת האהבה האינטימית שבה נכתב השיר אל ממלכת הריאליזם הסוציאליסטי ומשטרת האמנות, החלטתי לדלג אל השיר האחרון במחזור – "ארורה" – ולסגור עניין. כל העניין יצא מהקשרו הראוי.
ובכל זאת, אחרי הויכוח אתמול על אמנות וחיים החלטתי כן להביא עוד פרק-שיר קטן מ"אהבה מכשפת" וגם שיר מענה מאת בת-קול-וחצי. אני מקוה שבכך הכל תשוב האמנות לכבודה והשירים להקשרם.
ירח
לבת-קול-וחצי
הַחַיָּה שֶׁבֵּין רַגְלַי מְיַלֶּלֶת
אֶל הַחַיָּה שֶׁבֵּין רַגְלַיִךְ.
הַיָּרֵחַ שֶׁבֵּין שִׁנַּי מְיַלֵּל
אֶל הַיָּרֵחַ שֶׁבְּלִבֵּךְ.
הַחַיָּה שֶׁבְּלִבִּי מְרִיחָה אוֹתָךְ תָּמִיד.
פורסם ב"שבו" במחזור אהבה מכשפת
במקורו, המחוזר נפתח ב"הקרקס" , ואחריו "כאן". "ירח" בא בין "כאן" לבין "איך".
אוהב את השיר ואוהב אותך!
תודה ואהבה
יפה מאד
תודה, שירה.
אללי
כתבתי לך מכתב כל כך יפה והוא נמחק. אחזור בקיצור:
שאלו מורה זן: "היכן מצוי הדבר הטהור ביותר"? "אין מקום מלוכלך כזה" השיב. כנראה שאי אפשר לדון באמנות באופן טהור, מנותק מהריאליזם הסוציאליסטי. אמנות טובה מעוררת ומטלטלת והיא מפעילה גם את "המשטרה". גם לאמנות יש משטרה משלה וזו מרחיקה ומזלזלת במי שאינו שולט בשפה. טוב לדעתי, גם אם כואב לתת מקום לשיח שבו עולים על פני השטח: הפחדים, הדעות הקדומות, הבורות, הרגש, הסופר אגו, האיד וכו"
משם מתוך הערוב הזה יש סיכוי ליצור הבחנות והפרדות.
ובאשר לשיר:
לא נותר לי אלא ליילל מול הירח.
אני מזהה המון חמלה וערגה מבעד לביטוי היצרי חייתי. ולכן אני אוהב את השיר. בהפוך על הפוך נזכרתי במסע שלי בקניה לפני כמה שנים ראיתי את הדיאלוג הזה בין חיות טרף אשר יללו זה אל זו בליל ירח והיו כל כך אנושיים.
ולסיכום מתנה ממשורר אהוב עלי, דן פגיס:
"סוף סוף נניח לכזבים
ונדבר גלויות כאדם אל אדם:
קרובי ורבותי הזאבים,
מה לי ולכם חוץ מקשרי הדם?
איזו מתנה, משה. כמה טוב שאתה פה.
האמנים נרדפו תמיד – כי הם בחוצפתם לא מיישרים קו. אפלטון זרק אותם מהמדינה שלו והכנסייה והקרמלין המשיכו במורשתו…
והלוואי שרק כך נהיה אדם לאדם זאב…
ואגב כבר מזה זמן רציתי לשאול מיהי אותה בת קול וחצי?
אהבתי את ארורה ואני אוהבת את הדו שיח בין חיות הפרא-מחמד החומדות והנטרפות בתשוקה של עצמן.
לא מבינה למה החלטת להוריד.
אומנות זה לא בית מרקחת – היא בדיאלוג כלשהו עם החיים וזה בסדר. כל קורא בא עם עולמו וכל עוד לא מקללים וכד", זה ממש בסדר.
באמת לא מבינה מה כ"כ מבהיל בזה – אז אמרו. אז זה הזכיר משהו. אז שאלו על הקשר בין אומנות לחיים. אז העיזו לזהם את הוד קדושתה האומנות באיזו שאלה מלוכלכת מתחום החיים הבורגניים הקרתניים, נורא ואיום.
מה בין זה לבין ריאליזם סוציאליסטי אני לא מבינה. אלפי מילים ותאוריות ומה לא נשפכו על קשרי אומנות-חיים ואפילו – על קשרי אומנים והוגים וחיים והעולם עומד על תילו והאומנות הולכת בדרכיה.
לא כל ריאליזם הוא סוציאליסטי, ואפילו אצלם היו כמה אומנים טובים מאוד, כמו שאצל אחרים, יעני משוחררים יותר, קיימים גם אומנים לא טובים. די למגירות האלה.
תודה, מיכל, על המלים החמות.
לא זה לא מבהיל – אבל לעיתים עלול להיות דוחה.
אם שיר כמו "הקרקס" עובר מטחנה צדקנית של רבנות פואטית שדנה בהכשר שיינתן או לא לשפת האהבה שלו, יש בעיה. כשמתעלמים ממה שאתה כותב עליו ועוברים לדיונים על פדופיליה וסאדו מאזו כשלעצמם, כאילו בזה מדובר, זו בעיה. כי בסופו של דבר חלקתי שם מקום אינטימי עם הקוראים.
בכלל, עצם הדיאלוג הזה ברשת הוא חדש לי. הוא מרתק, אבל גם שביר. כי כשאתה מפרסם את השירים או קורא מול קהל, אין סיכוי שתיתקל בדברים כאלה. בעולם הלא וירטואלי יש כבוד או לפחות עכבות. ברור שאפשר להישאר מוגן, או גם לעצור את הדיאלוג הזה, אבל אז מה הטעם?
תקני אותי אם אני טועה, אבל אני לומד להבין שאלימות מילולית היא לחם חוקו של האינטרנט, ושבסך הכל הבלוגיה שלנו די נדירה בקוד האתי שלה ובתרבות השיח שהיא מקיימת. וזה כמובן נפלא ונהדר.
ולא הורדתי – אלא פשוט לא העליתי את כל המחזור.
ביללה ננוחם 🙂
ובקשר לריאליזם הסוציאליסטי – בהמשך.
כן אמיר גם אני חשבתי, מיד אחרי שהעליתי את תגובתי העצבנית-משהו (וזה לא שאני בן אדם עצבני. פשוט מעצבנים אותי), שיש משהו שונה וחדש ומפחיד בהעלאת יצירות לרשת – בדיוק מהסיבות שמנית.
אני חושבת גם, שחלק מהתגובות מביאות עוד תגובות אסוציאטיביות, כמו ששיחה קולחת, הכדור נמסר הלאה ואין שליטה.
גם כך אין לך שליטה מרגע שהשיר התפרסם, אבל פה אתה צופה בנו קוראים ומגיבים וזה לא פשוט. הקישקעס שלך על השולחן ואנחנו ממשיכות לשתות קפה בנחת.
אני לא מאוד מעורה במה שקורא במקומות אחרים – הטוקבקים באתרי החדשות אלימים וארסיים ויש בזה גם חיוב לדעתי. אני לא אצקצק באנינות – מישהו כותב טור דיעה שיתמודד עם ביקורת, גם אם היא צינית או סרקסטית. סתם קללות יש לסנן ולרוב עושים את זה. מדי פעם אני קוראת דברים שקשה לי להאמין שמישהו בכלל יכול לחשוב אותם ועוד לשתף את הרבים. יש הרבה חולי בעולם.
בלוגים אחרים אני לא מכירה.
בני אדם הם לא בונבונירות כנראה. טוב שנשמור לפחות על המטע הקטן שלנו.
טוב, נעזוב את הריאליזם הסוציאליסטי. לא חשוב העובדות, העיקר האמת.
– בת כמה את?
– בת קול וחצי.
– לא יפה לשקר. את רק בת קול.
– לא רוצָה.
– תראי, כשתהיי בת קול וחצי תוכלי גם להגיד שאת בת קול וחצי. זה ככה, זה סט, כמו ילדה ושוט.
י-א-ל-ל-ה
בחיים לא הייתי חושבת על גיל.
הקול הכי מקסים מהכל.
אוהבת.(למה כל הזמן אומרים אהבתי?)
אילו אפשר היה למדוד גיל בהדהוד הנפש!
"אהבתי" הפכה לצורה פרפקטית בעברית – כלומר כמו בתנ"ך – פעולה נשלמת, מוחלטת וגמורה, שאינה מסמנת זמן. (בתנ"ך אין זמנים בפועל – צריך תוארי פועל בשביל זה).
אמיר
זה יפה, נשמע כמו הקדשה לילדה/אשה ממשית ואולי כן?
תודה משה – הצץ בשיר שלה:
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3977&blogID=182
אמיר, שחררתי את החיה. עכשו אין לי מושג לאן היא תגיע…:)
אין לי ספק- "אהבה מכשפת"- נמס לי הירח…
el amor brujo…
זה כבר לא חי מחמד, ואין לו רצועה, רק ירח…:)
"כָּאן אֵשׁ הַנְּשָׁמָה בּוֹעֶרֶת בּוֹעֶרֶת
כָּאן הַלֵּב אֵינֶנּו אֻכָּל."
El amor brujo – Manuel de Falla
http://www.youtube.com/watch?v=Ftd8tIdiYq4
…תודה.
אמיר, איך הכל מתחבר…
"כְּמוֹ הַשּׁוֹט
וְהַשּׁוֹט שֶׁבַּלֵּב."
מתחבר?
את מתכוונת מצליף… כן.
הי תמי, תודה רבה על הקישור.
זה בדיוק חלק מהקאנטה ח"ונדו שהתנגן באוזניי בעוד הקרביים נשרפים – אי שם בפינה נידחת בספרד.
mi amor- צוֹעֲנִי שֶׁלִּי
🙂
יםה ומדויק.
יפה ומדויק כמובן, הקודם שגיאת הקלדה
תודה, שי.
בהזדמנות זו הקלקתי את אתרך ונהניתי לקרוא את מאמרך על השירה המודרנית ב"הבמה".
תודה אמיר, הדברים שם (במאמר) נכתבו לפני הרבה זמן ואת חלקם או אפילו רובם, הייתי משנה היום.
עוד יותר מעניין. למה שלא תעשה את זה?
דוחה בכל פעם, כבר הציעה לי שרית שץ מכתב העת המקוון "עיין ערך שירה", אבל אני דוחה את ההתעסקות עם זה בכל פעם. מה גם שנראה לי שאין לי מה לחדש ואם יש מה לכתוב – זה בכמה פסקאות בלבד. ויותר אני מעדיף בזמני הפנוי לכתוב ולקרוא.
וואוו. נשיונל ג"יאוגרפי, חייתי ונושך.
אמיר אני איתך כמו שאולי שמת לב .
והשירים וגם זה וואללה גם
בהחלט שמתי את הלב. תודה.
לא תמצאי שם חיות כאלה. מסוכן מדי 🙂
שיר יפהפה.
ולגבי זה: "תודה, מיכל, על המלים החמות.
לא זה לא מבהיל – אבל לעיתים עלול להיות דוחה.
אם שיר כמו "הקרקס" עובר מטחנה צדקנית של רבנות פואטית שדנה בהכשר שיינתן או לא לשפת האהבה שלו, יש בעיה. כשמתעלמים ממה שאתה כותב עליו ועוברים לדיונים על פדופיליה וסאדו מאזו כשלעצמם, כאילו בזה מדובר, זו בעיה. כי בסופו של דבר חלקתי שם מקום אינטימי עם הקוראים.
בכלל, עצם הדיאלוג הזה ברשת הוא חדש לי. הוא מרתק, אבל גם שביר. כי כשאתה מפרסם את השירים או קורא מול קהל, אין סיכוי שתיתקל בדברים כאלה. בעולם הלא וירטואלי יש כבוד או לפחות עכבות. ברור שאפשר להישאר מוגן, או גם לעצור את הדיאלוג הזה, אבל אז מה הטעם?
תקני אותי אם אני טועה, אבל אני לומד להבין שאלימות מילולית היא לחם חוקו של האינטרנט, ושבסך הכל הבלוגיה שלנו די נדירה בקוד האתי שלה ובתרבות השיח שהיא מקיימת. וזה כמובן נפלא ונהדר."
אז כאן אני חולקת על דעתך. אני סבורה שכפי שמותר לך ולכל יוצר להעלות את תכניו, יהיו אשר יהיו, מותר לקורא לדון בהם באופן שנכון לו, גם אם הנושא גולש ממה שהיוצר התכוון אליו. זו לא משטרה, לא צדקנות, לא השתקה, אלא רב שיח, דיון.
גישה כמו שלך היא זו שנראית לי מסוכנת ומשתיקה. כל עוד לא פוגעים באופן אישי ומעליבים, אז הדיון ראוי בעיני. לו מישהו כתב לך או ליוסי, אתה פדופיל, כאן היתה צומחת בעיה. אבל כל עוד דנים במשמעויות השונות של יצירה, גם ממשמעות החוץ אמנותית שלה, הסוציולוגית, הפסיכולוגית, וכו", זה לגיטימי.
נעדרתי מהקטע עם יוסי, ופתאום באתי וראיתי שוד ושבר. אני אישית סבורה שמותר לכל קורא להגיב על פוסט, שוב, כל עוד הוא לא מעליב אישית. אלה שמעליבים אישית, שיורדים אישית, שקוראים בשמות גנאי, שמעלילים על אנשים עד כדי הוצאת דיבה, אלה הטרולים. הם הגועל האמיתי ברשת. אבל דעות שאינך דעתך, גם אם הן נראות לך חשוכות, זכותן להישמע. זכותו של כל אדם להביע את פרשנותו או רגשותיו ליצירה שמישהו מעלה, כל עוד אינו מסית למשהו. לעומת זאת, לכתוב לך משהו כמו אתה חרא מגעיל, זה אסור בעיני.
טוב, זו אתיקת הרשת שלי. כל עוד מתדיינים על הנושא מכל צדדיו, אני מוכנה שיכתבו ויגיבו, גם אם דעתי מנוגדת לגמרי לדעת המגיבים. ברגע שמעליבים אותי אישית, או הופכים את הפוסט לזירת התנצחות שיורדת לפסים אישיים, כאן אני מוחקת או סוגרת תגובות.
כאשר כתבתי לך שלי אישית השיר קרקס עושה רע, והדיון גלש שם לפדופליה, לא האשמתי אותך בפדופיליה חלילה! ולפי מיטב הבנתי, מי שכתב אצל יוסי, לא האשים אותו בפדופלילה חלילה! דיברו על הנושא, אנשים הביעו את דעתם, גם אם בהרבה רגש, על איך כל אחד מקבל את זה. זכות "השמרנים" להביע את דעתם כפי שזו זכות "הליברלים". אני לא מבינה את רמיזות ההשתקה משני הצדדים.
אם אנחנו רוצים רשת דמוקרטית, זו הדרך היחידה. וגם באמנות מותר לדון מבחינה ערכית, מוסרית ועוד, ולא רק מבחינה אמנותית, אמיר. שוב, אני סבורה שזה מה שיפה ברשת, ביכולת הזו להתפרס עם דיון, ולו גם לפסים הזוים לגמרי, כפי שקרה בסלון שלך בכמה לילות. במקום שתשמח על זה, אתה מלין כאן על מה שקרה. חבל. זה הרי מה שיפה ברשת, בבלוגים.
ועברתי עכשיו על התגובות בקרקס, לא מבינה על מה יצא קצפך. דיון נקי מהאשמות אישיות, הפורס את השיר מכל הכיוונים, גם המוסריים הלגיטמיים, גם הרגשיים הלגיטימיים. כל ההבטים האלה הם לגיטימיים.
האם היית מעדיף שלא נגיד את התרשמותינו האישית עליו?
ואגב, במקרה כזה של מחזור שירים, בהחלט ייתכן שלא רצוי לפרסם כל שיר בנפרד, כי אז מחמיצים את האפקט המצטבר שיוצרים כל השירים יחד. יכול להיות שאז התחושות הקשות של חלק מהקןראים היו נמנעות.
משהו לחשוב עליו בעניין הדרך הנכונה לפרסם טקסטים בבלוג.
ומישהו כבר אמר שבגלל זה שיר בבלוג הוא לא כמו שיר בספר שירים.
יעל, בפוסט "אהבה מכושפת" שבו הבאתי שני שירים מהמחזור ("כאן" ו"איך")ביקשו ממני בתגובות להביא כל שיר בנפרד, כי זה "יותר מדי" לעיכול.
בכוונה לא העליתי את "הקרקס" ראשון למרות שהוא הראשון במחזור, כי היה ברור לי שהוא זקוק להקשר.נתתי את הקישורים והקורא יכול לדפדף משיר לשיר במחזור מאוד בקלות. לא רואה הבדל – גם בספר לכל שיר עמוד משלו.
נכון, איש לא האשים אותי בסאדו או מאזו-פדופיליה, אבל במקום להתייחס לשיר בהקשר הראוי, הדיון עבר להאם מותר לי בכלל לדבר ככה בשיר.
תראי, "יפהפה" מסכם את השיר, ועכשיו אנחנו במקום של לא-שיר. זה לגיטימי לגמרי, ובכל זאת יש גם עניין של פרופורציה ומתן מקום ליצירה.
לא כדאי להרחיב פה – אשלח לך מייל.
הי, תודה.
אבל יעלה, גישה כמו שלי היא לא מסוכנת ומשתיקה. היא אנושית. נניח שאת כותבת על אהוב ליבך שאיננו שהוא היה כשמש – ומישהו מתחיל מיד דיון שלם על נזקי הקרינה ומשחות השיזוף. לא תמיד קל לעמוד בזה.
אכן לא היו האשמות אישיות, לא קריאה בשמות, ולא השתלחויות, ולכן השתדלתי לעמוד בדיון – הנסחף אל הפדופיליה תוך התעלמות מהשיר – בגבורה. הדיון והדיאלוג תמיד מבורך ורצוי, לא?
ובכל זאת, זה גרם לי לא לפרסם את שאר המחזור בשלמות, מהסיבות שמיכל הבינה וכתבה לעיל. רגשות הם עניין כה מטריד…
ונדונה שם כמובן גם עצם הלגיטימציה לדבר על ילדה ושוט, ומה מותר לי או אסור לי להשתמש בו כתמונה בשיר.
כאן זה מתחבר לגמרי לדיון שנמשך אצל יוסי. ההבדל הוא שאצל יוסי לא היתה זו יצירה שלו, על משהו שיקר לליבו ובא ממקום אינטימי ביצירה. ובכל זאת כשמגיעים לאמנות אפילו זה היה מטלטל וכן אישי. משטרת האמנים עבדה פה שעות נוספות.
ולמרות הכל – אני רואה שמחקת מפוסטך את המשפט המדבר עליי, על יוסי ועל פדופיליה כפאר חופש הדיון 🙂
שניכם צודקים. יעל -"אם אנחנו רוצים רשת דמוקרטית, זו הדרך היחידה. וגם באמנות מותר לדון מבחינה ערכית, מוסרית ועוד, ולא רק מבחינה אמנותית, אמיר. שוב, אני סבורה שזה מה שיפה ברשת, ביכולת הזו להתפרס עם דיון, ולו גם לפסים הזוים לגמרי"
ואמיר-"אבל יעלה, גישה כמו שלי היא אנושית."אם כי אני מסכימה עם יעל שהיא עלולה להשתיק. בהחלט היוצר שמח על הדיון אבל יותר מכל חשוב לו הדיון על היצירה כאמנות, אז הוא מצפה שבאופן פרופורציוני יהיה הדיון משולב בין האמנות וההבטים החברתיים , הסוציולוגיים או המוסריים שהיצירה מעלה. לכן הוא מנסה באופן נואש מידי פעם להסיט את הדיון לכיוונים שמעניינים אותו , ההתגוננות של היוצר , הרצון שלו להציג את האמנות שביצירה ניתפסים כתוקפנות, כי כל התגוננות היא תוקפנות. לסיכום דיון מכל הסוגים חשוב בפרופורציות.אני אולי לא מחדשת כלום, אבל הבעיה ניראית לי במישטור הפרופורציות, כאשר האומן מנסה למשטר, הוא נחשב לתוקפן.
ואת השיר הזה מאד אהבתי, אמיר.
תודה, אורה
אורה, אולי כדאי להשאיר מלים כמו דמוקרטיה בצד. אין פה בחירות ואין פה שלטון. רק ככר שוק של הרעיונות, ההרהורים והרגשות. ואני מסכים אתך לגמרי לגבי הפרופורציות והדיאלוג: לכן, כמו בחיים, חשוב לשמור על תקשורת שגם רואה זולת. אפשר ורצוי לחקוק "לא תדרוס" לנגד עינינו.
לא פעם אין לזה שום קשר לרוע, אלא לסתם היסחפות אגוצנטרית רגעית.
ככל שאני מביט יותר בתכנים, אני רואה שתקשורת טובה וכבוד ליצירה ולמבט שחולק הכותב היא לא בסתירה לכנות, אבל מצריכה מין משמעת דיאלוגית שכולנו לומדים פה, וזה מה שיפה בעיניי כאן, וכפי שאני מבין – ברשת זו גם תופעה נדירה ויקרה.
אמיר כשמביעים דעה על היצירה מהבטים אחרים חוץ אמנותיים, וכל אחד רוצה להשמיע את קולו, (וזה לפעמים יותר קל לדבר עליה מן הצד הזה, או שהיא עצמה מעוררת בעצמה שאלות חברתיות מוסריות)ישנה התפרצות דעות . מספר האנשים שיש להם מה לומר על הצדדים החוץ אמנותיים, גדול יותר ממספר האנשים שיש להם משהו לומר על הצד האמנותי, וזה לפעמים מצער את האמן, היוצר, והוא מרגיש שפיספסו את העיקר.
נכון, ההקשר החוץ אמנותי יכול להיות סביר לגמרי ובסדר גמור – וזה מה שקרה לי פה בדרך כלל. נורא נהניתי לגלגל מחשבות. אבל גם זה, נדמה לי, כמו בחיים. כמו שאמרת – הכל פרופורציות.
אם את מעלה יצירה שנוגעת באהבה או בזיכרון כואב ומקבלת משטרה, זה מתחיל להיות קשה. אם את מדברת על אש ששורפת בקרביים ומקבלת דיון או סיפור על מינהלת מכבי האש – זה סוג של דיכוי, גם אם לגמרי לא מכוון.
טוב, אולי באמת חסר לנו פה פורום דיונים.
נכון, אני מבינה אותך, אני חושבת שאולי היוצר צריך לפתח מעטפת טפלון סביב הנפש, הגם שהמגיבים אינם מתכוונים להכאיב לו או לפגוע בו.
מצד שני הטפלון חוסם, אולי לא חייבים להגיב לכל אחד אלא לומר, תודה וזהו. התשובות בפינגפונג מלבות את מה שאינך רוצה ללבות, אבל האצבעוצ מגרדות… כי אתה מצד אחד רוצה דיון וורוצה שיבינו את השיר, ומצד שני מרגיש מתוסכל, סבתא של חברה שלי היתה אומרת בתימנית: הדה ג"דהום, כדי לא לכעוס, כלומר זו היכולת שלהם, זה הם לא אני. זו חוכמה.
האמירה של הסבתא הזו לא היתה בהתנשאות, אלא בקבלה.
ברור, אורה. כל הכבוד לסבתא
הסברת מצוין, אורה. סבתא שלך הייתה אשה חכמה, ואפילו אני יודע את החוכמה הזאת בדרך כלל. אבל צדק אפלטון שטען שאין ידיעה תיאורטית והידיעה היא תמיד חווייתית. יש מקומות שבהם עור הדעת דק, וכאן כיוצר, למרות שלא חשבתי שהדיון פסול כשלעצמו, כנראה שכחתי את הידיעה הזאת. כפי שאמרתי אופן אחר למיכל – זה המקום לצאת לרגע ולהשאיר את משטח הריקודים או את מגרש הטניס לשחקנים שמעוניינים לשחק שם דווקא כדורגל.
אמיר, זו ההתבוננות, המבט מבחוץ ללא התנשאות, במקום הזה אני נימצאת מעודי, וכשאני לפעמים ניכנסת, ואני חוטפת אני שוב מכניסה את המשושים פנימה ונישארת במצב של התבוננות, . אני יכולה לומר שזה לא מתסכל, אבל זה שומר עלי, על הנפש, השיר צא אדום מדבר על זה, כי ההתכנסות הזו פנימה לא מאפשרת לך להיות מובן, והרי אתה רוצה כל כך להיות.. שוב הפרדוקסליות הזו של החיים.
ואולי זה מה שהופך אותנו בסופו של דבר לאילמים, ובזה אני מתחברת לכל מי שכתב על שתיקה ואילמות, מקאפקא וצ"כוב,ועד שתיקה של סובול, והאילמות של מיכל סנונית, פה בבלוג
חס וחלילה, אורה. אין שום סיבה שניאלם.
כן, התבוננות, אורה.
ואז – מרתק לראות איך כל אחד מאיתנו מבין דברים על פי הדברים שיש בנפשו. כואב לראות איך פצועים הופכים לפוצעים. ולעיתים מדהים לראות כמה קשב יכול להיות לאנשים פה כלפי זולתם.
הכל.
משם – אפשר לקבל באהבה. ועד אז לא קרה כמובן שום אסון. נמשיך וניפגש, גם אם לעיתים פגוש אל פגוש…:)
לא, לא צריך טפלון. כולנו לומדים פה משהו, לא? גם אני.
אתה צודק זו מטפורה לא מוצלחת,
ועם כל זאת, אני לא אומר שגם לי אין מה ללמוד פה – איך להתרחק ולהתקרב, להתבונן או להגיב – ולהכיל את השיח, כשהוא, כמו שציינת – שיח. ובעניין הזה – אני בסך הכל מאוד שמח על ההזדמנות. תודה לכולכם.
אמיר, כולנו לומדים כל החיים, זה מזלנו. אני מודה לאל על הזכות שניתנת לי ללמוד, גם כשזה בא עם כאב,
אלה דמי הלימוד שלנו, כנראה, וגם אינדיקטור לא רע לטעויות בעבר או בהווה, לא?
בסך הכל אתיקה טובה במחשבה, דיבור ומעשה, באמת מביאה לנו שלמות פנימית, אושר ועונג –
וההפך מביא את ההפך.
לכן, דוקא הלימוד הטוב בא מטעויות, זו דרך כואבת אבל מביאה ליותר שלמות פנימית , להיות אדם,
סליחה אמיר, לא מחקתי כבר חודשים שום תגובה משום פוסט שלי. על מה מדובר? גם לא מחקתי שום דבר משום פוסט שלי. על מה מדובר בדיוק? לא הבנתי. אנא הסבר.
כנראה לכבוד פורים יש פה איזה ונהפוך הוא – להיות שמרן זה לומר את דעתך שהיא לא PC. להיות ליבראל נאור זה להזדעק, למחוק ולהשתיק דעות שלא נכנסות למעגל הנאורות שלך.
איזה אבסורד.
האבסורד הכי גדול שזה בכלל לא גלש לפסים אישיים – אני מבינה שכשמישהו מעלה משהו שהוא יצר ואפילו משהו שמדבר אליו וסופג תגובות מכיוון לא צפוי זה חתיכת שטוזה. מבינה. וזה לא נעים – מודה.
ועדיין מותר להגיד, לדעתי לפחות בגבולות האמירה העניינית. ואפילו גם לא בגבולות האלה רק שאז צריך להביא בחשבון שזה בומרנג שעלול לפגוע לך בבלורית האומנותית. מה לעשות?!
הדיון על הקשר ו/או הגבולות האתיים של האומנות והקשר של האומנות לחיים לא התחיל אתמול. גם לא שלשום.
יש כאן מדרון חלקלק – כי יהיו שיטענו שכל עירום הוא בעיה מוסרית. טענה בעייתית אבל גם אותה אי אפשר ולא רצוי להשתיק. וכך זה בדיוק עובד לכיוון ההפוך – מותר לבקר אומנות ואפילו – אוי לאוזניים – מותר לבקר אומנים. בודאי שמותר להעלות שאלות ותהיות. בשביל זה כמדומני מוציאים את האומנות לטיול בחוץ – כדי שהיא תהיה באיזו אינטראקציה עם מי שבחר לפגוש בה.
מיכל, אני מסכים אתך, אבל ככל שאני חושב על זה יותר – האתגר כאן הוא תקשורת שגם מעבירה את מה שאת חושבת, וגם לא שוכחת להביט בעיני אדם מבעד לצג המחשב.
ומיכל, את אחת האלופות בזה פה, כך שבשבילך זה מובן מאליו. אבל אחרים וגם אני, לומדים כל רגע עוד משהו. בשבילי כל זה אנושי, מרתק, ומלמד.
אתה נשמה אמיר. באמת. התגובות שלך והסבלנות – אין הרבה כאלה. ואת זה רציתי לכתוב לא כמחמאה על מחמאה. אני לא כזו פולניה. אין לי גובלנים בבית (רק אחד שאני המצאתי וזה לא נחשב).באתי לכתוב והנה תגובתך.
אנשים מביאים את מי שהם לרשת וזה בסדר. אי אפשר לשבט אותנו להיות המגיבים מהנומסים. זה לא אנגליה כאן, תודה לאל.
יש פה גחלים, דם וירטואלי ותמרות עשן רשתיות. לא פשוט, כבר אמרנו, לא?
מיכל, עכשיו אני נבוך. ובהחלט אשתדל להפריד את היצירה מהיוצר. אני לא חייב להיות מעורב בכל הדיון שמתעורר – ואז הכל בסדר. גם אני לומד, ובוודאי לא רוצה לחסום שום נושא…
תודה שאת פה, מיכל.
-)))))
תגיב למה לא. זה חלק מהכיף ויש בזה סיכונים, אין ספק בכלל. תודה על התודה.
תלוי למה, מיכל. להתייחס אל מלבי האש הוא להוסיף להם רוח של תשומת לב. מיותר לנו פה.