בננות - בלוגים / / לשירה .
אביה בן דוד
  • אביה בן דוד

    אביה בן דוד, כותבת. פרסמה את ספר השירה ''אהבה, שטנה וסמים קלים'', את הנובלה ''עט, עפרון ורעל'' ואת ספר השירה ''לפתח חטאת רובץ'' (בהוצאת ''סיטרא אחרא). עובדת כעורכת 'את', מעריב

לשירה .

לפעמים ברגע כאב, אותו אני אומדת אני מבינה שאני גם סיסמוגרף של כאב. בזמן שאנשים אחרים מנסים להמנע ממנו נדמה לפעמים שאמנים מחפשים אותו לעצמם. כאילו ודרך אמצעים אריסטוטליים משהו נוכל להראות את מקור בדיוק ולהאיר את דרכם של האחרים החוצה. השאלה היא לכאב של מי אנחנו מאמינים. לפגוע בעצמך ובאחרים, פירושו עדיין לא להיות אמן. זה ההיקש הלוגי הראשון . ההיקש הכמו לוגי השני הוא מרחיב את הראשון וקובע הנחה פוזיטיביסטית לפיה כאב הוא חלק מהתיילדות של משהו חדש. שיש בכוחה של שירה למשל לחזות ולהביא לשינוי בשפה, בחשיבה. כל אלו הם תירוצים עלובים כמובן. התנהגות מפוקפקת קודמת לשירה. יש סייגים אך ראשית בעיני הרבה מהקהל אמנים הם אנשים שמותר להם לעשות כמעט הכל, חלק מהכאב הוא המחיר של השונות כביכול . חלק ממנו מיסוך כדי לספק לאנשים נושאים לשיחה. כמעט יותר משירה סיפק עולם השירה נושאים לשיחה.

נושא הזהות למשל, לכולנו, בעיקר כאן יש ממה לפחד בנוגע לזהות שלנו שהיא מסוימת ובסופו של דבר אזוטרית. לפחד כלומר שהנכחת הזהות שלנו תענה בלעג או גרוע מכך, בשתיקה רועמת.  נקודות ההשקה בין עניינינו הפרטיים למקום בו הציבור או האחר נתקל בהם, קיים בהם מימד של הימור פרוע. או שהשירים שלנו יובנו ויעוררו הזדהות או שלא. לכאורה קשה לפספס, קשת ההתנהגות האנושית רחבה למדי. את עניין הזהות אפשר למצוא במניפסט המשעשע וטיפשי במעט של כתם "ישנן שתי ברירות צירוף: זהות והעדר זהות ". בתשובה המשעשעת של המשוררת הפיקטיבית צאלה כץ "ואין דומה לישנן שתי ברירות: צירוף- זהות והעדר" . וגם כאן כמו בוידויה האחרון של גולדי בוידוי הזהות לפני המתת הדמות הבדויה "זהו, אין יותר גולדי גת גברת מודעת לעצמה ולגֶ"נדֶר שלה. הלך על מלכת הבננות הלא רשמית". ובמקרים נוספים. זהות וחוסר זהות השווה לתחפושת, מתפקדים כסימנים בינאריים של אחד ואפס. יש ואין. סולידאריות אמיתית מול שתי האופציות החייבות להתקיים כמעט אינה אפשרית.

גבוה, נמוך, וסימנים בינאריים .

לאמיר אור. על השאלה הממולכדת של "מה זה גבוה ונמוך?" גבוה הוא מותג המשדר איכות כביכול ולא כמות. כמות האנשים שקראו את הספר של תומר ברשת גדול ודאי מהכמות בה מדפיסים את רוב ספרי השירה. המסר ההמוני וקבלה רחבה יותר מבטלת אוטומטית את האפשרות של איכות, בעיקר במחוזותינו הקטנים. מדובר אולי בעלבונה של התרבות מול היחס של הקהל ומלחמתה להמשך השרדות דרך הגדרה ותיוג. לאיכות יש שומרי סף מוגדרים כגון לקטורים ועורכים ששומרים שמי שיקבל את תו התקן של גבוהה יעמוד ראשית בהגדרות שהקבוצה המסוימת שרכשה את המעמד הציבה. אם נעמיד את זה במבחן הספרותי אז כולנו (לפחות בפורום זה) נדע אם מאיר שלו נחשב כגבוה או נמוך מבלי לקרוא ספר אחד שלו (לא שאני ממליצה לנסות) נעמיד אותו מול נאמר יורם קניוק ונדע מי יגדיר אותנו בקבוצה שחלק ממאפייניה הם גבוה ונמוך. אותו דבר עם יונה וולך מול דויד פוגל ועוד. במוסיקה הדיכוטומיה נעשתה חמורה פחות בגלל שאנו חשופים יותר בין אם נרצה או לא למוסיקה פופולארית כך שאנו יכולים לחוות הנאה ממשהו נמוך ולשאול את השאלה של האם יש צורך בהמשך תיוג הנאתנו לצורך הגדרה. כל המאבק של כתם בהליקון כמה שהוא בעייתי, היה בחלקו מאבק בהגמוניה הזו או לפחות בשומרי הסף. שירה גם כך לא נהנית מפופולאריות עצומה.היה בלתי נמנע שבשלב מסוים ההתנהגות של מר ויזן תפסיק להיות חמודה ותתחיל לעצבן אנשים באמת. יהודה אינו אחד מהאנשים האהובים גם עלי לאחרונה. כתם מעולם לא הצליח להיות חלופה איכותית להליקון ורבים הסיכויים שהוא ייעלם כאנקדוטה בעוד השני ימשיך להתקיים. כלומר, אני מעריכה אותך אמיר ואת העבודה שלך כעורך וככותב ובכל זאת אני חושבת ששווה לבחון את המהלך הראשוני של כתם. נסיון למרוד בתכנים גם כחלק מההגדרה עצמית, כביכול מתוך  חוסר היכולת להשתלב בקיים הוא מהלך שחשוב לעשות . ההבנה של חשיבות המהלך היא שגרמה לאנשים להתייחס בהתחלה לויזן בסבלנות. הבעיה הגדולה היתה שכתם חיפשו מהתחלה אישורים מהממסד. המעבר בין מרד ללהפוך לקונצנזוס היה מסחרר, מה שגרם להתנהגות הנלוזה של לשתף בפורומים וערבי הקראה של כתם משוררים להם הם לעגו. ניסחה את זה בצורה קולעת לפני שירה סתיו במאמרה "שאבא כבר ישים לב אלינו". מבעד להכרזות המרד כתם לא ייצרו שום דבר השווה את המהומה. בעוד הדיון היה מעניין בהתחלה השירה לא הרוויחה ממנו. התחפושת למשוררים מודרניסטיים לא ממש תאמה את מידות נעליהם הצעירות.  

למירי פליישר. רציתי לשאול עם סבא שלך באמת רקע עלי זהב? זו מלאכה ברוכה בעיני. גם אהבתי מאוד את עבודותייך הזהובות. הכותרות היו מוגבלות בעיני והכניסו אותן לפירוש צר מידי  ( כמו עניין הגביע הקדוש שהוא בעל מטען משונה ביחס לעבודה והופך את המבט עליה למטושטש יותר בשל אותה התקת תשומת לב ) הדימויים ברוכים. ואהודים על ידי רבים כאן ( והנה את כמעט בראש הטבלה, ואני מגרדת את העשרים ושש, אויבת מושבעת! ) האופטימיות שלך לפעמים לא מובנת לי , שכן זו תכונה שמדגדגת לי במקומות הלא נכונים לרוב , ובכל זאת …

בברכת אוהבת אוהבת (אבל מתנשאת) 

  

 

8 תגובות

  1. אביה, תודה על ההסבר. לגבי גבוה ונמוך – זה כמובן קשור במערכות רחבות יותר – פוליטיות ותרבותיות(כדאי לחזור ל"רב מערכת" של איתמר אבן זוהר) וגם לבדוק מה קרה ללימודים ההומניסטיים בשלושת הדורות האחרונים. יש פה עוד מה לחפור.
    "גבוה" ו"נמוך" הם בסופו של דבר המאזן בין איכות אמנותית לערך התקשורתי של יצירה. קצר פה המצע, אבל אם מעניין אותך להתעמק בזה, הציצי ב"הקורא עונה ליצירה":
    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2638&blogID=182

    אני חושב שעצם המינוח "גבוה" ו"נמוך" הוא מניפולציה. את חושבת שלקהל של הומרוס או שייקספיר היצירות הובנו בסיווגים כאלה? יש חשש שבמידה רבה אנחנו עוסקים פה בתדמיות ולא בתכנים. אילו שערים? סמוך ליציאת הכתם אחד העורכים שם שלח שירים להליקון, ואחד מהם גם שקלנו לפרסם. כל העניין שווה דיון רק על רקע העיסוק בתדמיות במקום בתכנים, ואת מי זה משרת. בגדול, ושווה לדון בזה רק בגדול, זה נוגע לנגע הפוסטמודרני של זילות התוכן, וכדי שלא נחטא בסיסמאות – הרחבתי על זה כבר ב"געגוע למשמעות" –
    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2978&blogID=182

  2. נ.ב.
    ותודה כמובן על דברי ההערכה. עדיין צר לי על "פואמה". אני מעריך אנשים שיוצרים ועושים.

  3. כל מילה בסלע. קראו והפנימו !

    • אביה תודה על ההתיחחסות
      חומר למחשבה אודות השמות והכותרות המגבילים ומטשטשים.משהו מתרבות הרייטינג הנמוכה שאינה סומכת על הצופה שיידע לראות – כלבבו. ואולי אפילו שתלטנות .

      אכן זה מה שעשה סבי "היה מתקין עלי זהב בכנסיות". זה חשוב? הרי מיטב השיר כזבו אולי..

      רציתי ל"גיד לך שלי כקוראת פוטנציאלית שלך חסרה את ההתייחסות הפרטנית למגיבים(הנה עכשיו דוקא הגבת ושוב תודה). איכשהו הבולוגספירה שכאן בנוייה מאנשים מלאי חשיבות עצמית וכשהם מגיבים הם מצפים לתגובה. זה לפעמים מעיק אבל מתבקש.

      ואשר לאופטימיות שלי היא אולי תווית שאני מעדיפה לשים על עצמי אחרי שנים רבות של עבודות מדממות ובוטות שייצגו אותי . בעולם השימוש בקרמיקה כאמנות אני בועטת לא קטנה . כמעט כמו הרקע השחור של בלוגך ושירייך. ובפועל אופטימית אני לא ואפילו אישה חרדה אבל יותר מאושרת מקודם וזה הישג אדיר ל"ילדה הבוכה תמיד" שהייתי. ובאמנותי אני כבר לא מנפנפת בזעמי.
      אכן מחפשת מה שהכי קשה לבטא משהו טוב ומייחל לטוב.אחרי הכל אני די קרובה לסוף.המים סוחפים ואני נלחמת.

      ואם יורשה לי ופה אני מפסידה קהל קוראים עתידי. רבים מהשירים המתפרסמים פה בבלוגייה סובלים מחוסר עריכה , שפע מילולי וחוסר קו . מה שנקרא אנליימנט ביוגה (אם אני לא טועה במינוח) משוררים מקצועיים שמנפנפים באמנותם ואינם זהירים בקהלם.
      הפוזה וחוסר הזהירות דוקא במילים שהן מה ל"שות קדושות,או לפחות יקרות. גם אם הן מתארות מדמנה.

      דרך אגב הייתי בראש הרייטינג הרבה חודשים . (זה לא עשה את "שיריי" טובים יותר.אני עוד בבעייה קשה איתם .מרגישה הרבה פחות בטוחה מהויג"ואלס.) הנכנסים היו מחוץ לבלוגוספירה- מהפורום שאני מנהלת ואנשי הקרמיקה בכלל(הגאים בי יש לומר,קרמיקה לידיעתך נחשבת נחותה , נמוכה בעולם האמנות , נדמה לי שעזרתי לה אישית קצת להתרומם משם) . לשמחתי ירדתי מהפסגה המפוקפקת .כנראה התעייפו ממני.וכאן הרגשתי כעס רב מהחברים בקיבוץ.
      מאחלת לכם בכל זאת להרים את "פואמה" ואולי לברר דרך אפשרית להמשך. חלום מקסים . אופס מילה יפה מירי תיזהרי…

  4. "כמעט יותר משירה סיפק עולם השירה נושאים לשיחה".
    ומה נשאר?
    שירה או הנושאים לשיחה שהיא סיפקה?

    לא מוציאה מכלל אפשרות שאת צודקת.

  5. 1.מאוד חבל לי על "פואמה".בכל פעם שאני מבקר בת"א אני עובר בה.אני מוצא אותה דבר חשוב.אולי באמת המיקום המעט בעייתי,אבל אני מניח שזה שיקול של תקציב…
    2.אני חושב שהדבר החשוב כרגע הוא לרומם את השיח על שירה בפרט ועל תרבות בכלל לרמה של דיוק ואמת ורצינות.וכמובן מתוך כך גם את הפעולה בתוך העולם הזה…

  6. אביה היקרה
    יש משהו כיפי בלבעוט, בלדבר חופשי, אין בי ציניות, השאלה עכשיו אחרי שכתבת את מרגישה יותר טוב? החכמת במשהו? למדת מהתגובות? האם לכאלה תגבות ציפית?
    יכול להיות שחלק מדבריך נכונים, אך לעולם לא נבין אחרים, בקושי את עצמי , או יותר נכון גם את עצמי אינני מבינה, כל כך הרבה ניגודים וכעס יש בי.
    אני מאוד אוהבת את הכתיבה שלך, מתנשאת או לא, קטן עלי ועליך.
    להתראות טובה

  7. מגיב: גיורא לשם

    שומר הסף היחיד של יצירה הוא היוצר עצמו.
    כל השאר הם "מאכרים".

© כל הזכויות שמורות לאביה בן דוד