בננות - בלוגים / / המילון הארוטי 1 / סאפפו הולכת למות
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

המילון הארוטי 1 / סאפפו הולכת למות

 

 

 

 

סַפְּפוֹ הולכת למות

 

ספפו, הפכה כבר בזמן העתיק לדגם של 'המשוררת' בה"א הידיעה, ושיר קצר שיוחס לאפלטון מכנה אותה בלא פחות מהתואר "המוזה העשירית" (היו ליוונים תשע מוזות). אבל באמת ספפו הייתה ונשארה מוזה של הקול הנשי, הדיבור הנשי, והמיניות הנשית  לאורך דורי דורות  – ולא מפני שהיא כתבה שירי אהבה לנשים: לא היה בזה שום דבר יוצא דופן ביוון העתיקה. אלא מפני שספפו פתחה לשירה דיבור חדש ומילון חדש של רגשות אישיים. כבר בזמן העתיק תרגמו אותה (ללטינית) והקדישו לה הומאזי'ם, ומאז לא הפסיקו. לפניה היו שירים אֶפּיים, שירים דידקטיים ושירי לעג; אבל ספפו פתחה את מה שכיום הוא הז'נר הנפוץ בשירה – השירה הלירית, שירת האני.

בשיר התשוקה שלה כאן (ספפו 31) בולטת במיוחד היכולת הנפלאה שלה להעביר סערת רגש וחשק באמצעות תיאורים חושניים-גשמיים לגמרי, קונקרטיים לחלוטין. ספפו לא השאירה את התחושות והרגשות שלה לאהבת נצח הומניסטית כללית. ולא לשכוח, הדיבור הישיר הזה קורה במאה השישית לפני הספירה…

 

*

 

נדמֶה לי שָׁוֶה לָאֵלִים

כל איש היושב נִכְחֵךְ

מַטֶּה אזנוֹ מִקָּרוֹב

לקולֵךְ המתוק

 

וְלִצְחוקךְ הנכסָף, שחיַּי,

הסעיר את הלב בחזי!

כי רק אבּיט בךְ לרגע

לא אוּכל לדבֵּר עוד,

 

קָפאה לשוני וּכְרֶגע

אש דקה פושטת מתחת עורי,

בעינַי דָּבר אינני רואה עוד,

קולות צוללים באזנַי,

 

זֵעה מעלי נִגֶּרת, וְרַעַד

אוֹחֲזֵני כֻּלי. אני צְהֻבָּה מֵעֵשֶׂב,

דומני, עוד מעט

ואמות.

 

מיוונית: אמיר אור  (מתוך "תשוקה מתירת איברים" אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית)

 

מתחילתו, השיר פורשׂ סיטואציה מוחשית מאוד: יש שם נערה, מולה יושב גבר, ורחוק יותר – הדוברת.  אבל באסטרטגיה הפואטית של ספפו, הגבר שיושב מול הנערה הנחשקת הזאת הוא לא יותר מאמצעי לחידוד עמדתה הארוטית של המשוררת עצמה. לא הזהות הספציפית של הזוכה המאושר חשובה כאן. הייחוד שלו נובע מעצם הקירבה אל הנערה: מי שגורל נפלא כזה נפל בחלקו דומה לאלים. ולמה? התשובה הראשונה שעולה בדעתנו היא: בזה שזכה לאותה קירבה אל הנערה הנערצת, אבל כשקוראים הלאה מה קורה למשוררת, אולי הגבר ההוא דומה לאלים דווקא ביכולתו המופלאה לשאת את קירבתה המסוכנת כל כך. הקירבה אל זו, שגם שמץ מדמותה (מבט חטוף!) עושה בסאפפו שמות, מתפרטת ומתחדדת בהמשך עד שהריגוש הארוטי נמשל למוות. 

אבל התובנה היותר עמוקה של השיר היא שהמוות הזה איננו כל כך מטאפורי. כאשר הקונקרטי מקבל את הכבוד הראוי גם בקריאתו של השיר, הדינמיקה הארוטית שבו מתגלה כחפה מכל מליצות. הארוס שמוביל אל זיעה קרה ורעד אכן מתחבר עד מהרה אל התנאטוס. תחושתה של המשוררת, שכפסע בינה ובין המוות נשענת על תובנה עתיקה בהרבה מן הפרשנות הפרוידיאנית לחיבור הזה. ספפו קוראת לארוס "מתיר האיברים" (קטע 130) – וזהו התואר שהומרוס מכנה בו את השינה והמוות. בשיר, קריסת האני אינה מתרחשת בהקשר של מימוש החיבור הארוטי עם האהובה, אלא דווקא בערגה אליה. למוות הזה לא דרוש מימוש אלא רק טוטאליות של התחושה. בארוטיקה טוטאלית כזו, כוחו של ארוס על ההכרה הוא כוח ממוגג, מפוגג, פורם גבולות: כוח שמתבטא בהרפיית השליטה והבקרה עד שלילתן הגמורה. לא רק ה"צנזור" הפרויידיאני נעלם בתוך גלי החושים והרגש האלה, אלא עצם תחושת האני, התודעה המוגדרת והנפרדת – שגם היא נפרמת ונמוגה. פסיכולוגית, זהו המוות: התמוססות הגבולות הזאת של האני.

אבל משירים אחרים של ספפו, אפשר להניח שכל זה נאמר גם בהומור עצמי.  היוונים חשבו שהתשוקה הארוטית היא מין התקף אלוהי שאוחז בך כמו דיבוק, וכשמביטים מהצד (ואפילו בנאדם בהתקף יכול להסתכל על עצמו מהצד כשזה ההתקף מספר מי-יודע-כמה) אי אפשר שלא לראות גם את הצד הקומי של הדיבוק הארוטי. ככה למשל, בשיר אחר שלה (ספפו 1) היא מתפללת לאלת התשוקה אפרודיטה שתילחם לצידה, כשהיא "שוב" חושקת במישהי, אבל זו לא נענית. אפרודיטה מנחמת אותה כמו מין דודה: מיידעלע, מה קרה? עוד פעם התאהבת? טוב, טוב, אל תדאגי, יהיה בסדר. היא עוד תרוץ אחרייך… וכו'.

 

המשך: 
"המילון הארוטי 2 / ספפו מציצה מתחת לשמלה".

 http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=2949#post2949

 

72 תגובות

  1. אחת המשוררות הגדולות בכל הזמנים. שיעור בנפלאות התשוקה והשירה כאחד. התרגום מצוין.

  2. תודה אמיר
    נפלא
    אחכה בשמחה לבאים

  3. אני לא בטוחה מה הרשים אותי יותר, השיר עצמו או ההסבר שלך לשיר.
    הארוטיקה הטוטאלית, התמוססות גבולות האני שהם המוות.
    האם יהיה נכון להגיד, לדעתך, שרק כאשר אנחנו הורגים את האני אנחנו יכולים לחוות אהבה טוטאלית?.

    אהבתי את החיזור הנוגע, לא נוגע.

    • תמי, זאת מטפורה. מדובר על מצב של אי-שליטה, שבו החלק החושני לא תחת קונטרול, ובאין שליטה אין בדיוק "אני" – אותו חלק ששוקל, מרגיש, מתכנן.

      • אז הבנתי נכון. ברור שזו מטפורה.
        חזרתי שוב לשיר והפעם הרגשתי את המילים של ספפו מקיפות אותי בתחושה מוזרה אבסטראקטית משהו, חוויה נעימה אך חמקמקה…
        .

        • הממ..אבסטרקטית? בני אדם הם כה שונים. כשקראתי אותה לראשונה
          כמעט יכולתי להרגיש את התחושות הגופניות שעוברות בה מריגוש ועד אובדן חושים.

          • אתה צודק.
            בקריאה שניה ושלישית זה עוד יותר חודר. כמה עוצמה יש בתאור שלה.

    • נ.ב.
      בשיר הזה לא מדובר באהבה, אם כי גם היא עלולה לעולל דברים כאלה ל"אני".

    • נ.ב.ב.
      יש חיזור? ותודה…

      • כן אני מרגישה שבשיר יש תאור לתשדורת לא מילולית של חיזור. היא מיצרת סימפטומים פיזיים שמתאימים למה שקורה בחיזור, ערגה למושא אהבתה. לא?

        • היא נמסה לה בשקט, בלי להחליף ולו מלה או מחווה אחת עם הבחורה הנחשקת.

          • הלוואי והייתי חווה, מרגישה כך כלפי מושא אהבתי ולו רק לפעם אחת.
            זו אהבה ללא תנאי, טוטאלית.

          • אין פה אהבה… ואפרודיטה לא עוסקת באהבה. רק התקף של תשוקה, אבל זה לא כל כך "רק".

          • כמה קשה לי להבין את ההבדל בין תשוקה לאהבה. למרות שמבחינה שיכלית אני מבינה את ההבדלים במונחים אבל בחיים שלי אין הבדל בין השניים או אחד לא יכול להתקיים בלי השני.

          • כן, אנחנו אחרי מסורת רומנטית, שבה אנחנו מצפים מאהבה ותשוקה לבוא יחד. אבל ספק אם במציאות זה תמיד ככה. יש פה הערצה עצומה, ארוטיזציה של החוויה, אבל לא אהבת נצח טוטאלית.
            תערובת של הערצה וסימפתיה היא אולי מה שאנחנו חשים כאהבה, אבל יש גם "כימיה" גופנית בין אנשים. בכל מקרה, היוונים חשבו שהתשוקה היא "מתירה איברים", כוח טבע מדביר, כמו השינה והמוות, אבל את האהבה דווקא השאירו בממלכת בני האדם, כמשהו הרבה יותר שפוי ובלי שום אל שממונה עליה.

          • אנסה לשכפל את דבריך, כדי להבין. היוונים התיחסו לתשוקה ככוח חיצוני המופעל על אדם מבחוץ, ללא היכולת הפרסונלית לתזמן לשלוט בוא?.
            ואם זה כך אז גם כיום התשוקה היא אותה "הכימיה" שמפעילה את התשוקה. אבל מי מעורר את ה"כימיה" הזו?

          • כן, זה בדיוק מה שהיוונים חשבו.
            בקשר ל"כימיה" – שאלה לא קטנה בכלל.
            זה כאילו לגופים יש שפה משלהם, שלא תמיד עולה בקנה אחד עם מה שאנחנו חושבים ומרגישים ביחס לזה השוכן בגוף.
            על זה עוד צריך להוסיף נקודות משיכה אאחרות: דימיון ארוטי (פריטי לבוש מסוימים, מוזיקה מסוימת וכד" שמעוררים אדם אחד אך לא אחר), ודימויי יופי של תרבות (הנשים של רובנס לזמנו, טוויגי לזמן אחר וכו")
            אבל נעזוב, זה דורש סדרת מאמרים שלמה.

          • אמיר
            אתה מתאר את "המה, מעורר "כימיה" וני מרגישה שיש את "המי" שמפעיל את המנגנון הזה. אולי למי הזה אני קוראת כוח הבריאה או כוח הדואליות של ההשרדות. אבל אשמח לקרוא על תרבות "המה"

            תודה לך על השיחה המרתקת.

          • נכון, את דיברת על המי… לא מבין מה זה "כוח הדואליות של ההישרדות" ואיך הוא שייך הנה. בהזדמנות.

          • ושוב תודה ענקית לך

  4. היא באמת נועזת לדורה ורלוונטית להיום. אהבתי את הביטוי צהובה מעשב.
    לי יש קצת בעיה עם התרבות היונית שהיא מאד מלומדת אך מאד חיצונית.
    כאילו יש הכל ואין כלום..
    אולי זה מה שבלבל את סאפפו.

    • לא בטוח שהבנתי מה פירוש תרבות חיצונית. חיצונית לנו? הם חיו את חייהם כמונו, רק בתרבות מאוד אחרת.
      מעניין ששמת לב ל"צהובה מעשב" –
      המלה היוונית ניתנת להיתרגם גם כ"ירוקה מעשב" או "חיוורת מעשב", בעניין הזה יש בעברית יותר הבחנות.

      • התכוונתי להמון חוכמה וידע שמרוכז באני, אגו. יש להם חוכמה , פחות התנהגות.( פנימית).

        • הייתי נזהר עם הכללה כזו. הדת היוונית כללה אתיקה, וזו הלכה והשתכללה עד שהגיעה לשיאה עם הסטואים. אנשים כסוקרטס, דיוגנס, אפיקטטוס, מרקוס אורליוס ועוד עסקו בעיקר בהתנהגות פנימית, וגם השפיעו על הנצרות והיהדות (רוב פרקי אבות שלנו הם וריאציות על מימרות יווניות).

          • אני מאד מעריכה את הידע הנרחב שלך בנושא ומעריכה אותך בכלל… אך בהקשר של פרקי אבות נראה לי שאתה טועה. אין לי הוכחות חוץ מאחי שהוא בחור ישיבה ולימודים שם הם שוי ערך ללימודים אקדמאים אצלינו , ובמקרים מסוימים אף יותר.
            כמו שנאמר והגית בה יומם ולילה.
            לילה טוב .

          • אפשר להכיר את פרקי אבות על בוריים בלי לדעת את מקור רבות מהמימרות.
            למשל: "החיים קצרים, המלאכה מרובה, שעת הכושר כהרף עין, הניסיון רעוע וההכרעה קשה" (היפוקרטס, דורות רבים לפני המשנה) מזכיר משהו? ובכן גם את הפועלים העצלים והשכר וכו" תמצאי בגרסה אחרת של המימרה מפי דמוקריטוס.
            (שאנחנו חייבים לו גם את "כל העולם במה… באת, ראית, הסתלקת")
            חכמי המשנה ידעו יוונית (האנגלית של אותם ימים) למדו אגב כך את חכמי יוון, והיו נאורים ופתוחים דיים לאמץ דברים רבים – גם הגימטריה והמדרש (הטכניקה המדרשית) מקורם ביוון.

          • אמיר, אתה מרצה איפה שהוא? פותח חוג בית?
            הייתי בטוחה ש"כל העולם במה" שייך לשייקספיר זצ"ל. אוי לבורות.
            אם אתה לא מעביר שיעורים אולי תפנה אותי לספר טוב שמלמד קצת על יוון העתיקה בצורה מקיפה שכזו?

          • שייקספיר לקח את זה משם.
            יש המון כאלה: "הפור נפל" (כביכול מפי יוליוס קיסר) הוא ציטוט של מננדרוס. "חכמים בלילה" בנוי על מימרה יוונית אחרת האומרת "לחכמים עצה בלילה" (מתגלות להם תשובות בחלום). על פרקי אבות יש, אני חושב מאמר של פרופ" רעננה מרידור, אבל זה לא בספר אלא באלמנכים של החוגים לקלסיקה.
            אני כבר לא מלמד את הנושאים האלה (לימדתי על הדת היוונית העתיקה בחוג להיסטוריה בי-ם) אלא רק כתיבת שירה…

          • אין איזה ספר שתוכל להמליץ עליו על תרבות יוון העתיקה? משהו שימצה את הנושא בצורה מקיפה? מקסימוקס, אני אחפש באינטרנט. תודה, בכל אופן.

          • נ.ב.
            תלוי מה את רוצה לדעת עליהם.. יש ספרי היסטוריה, פילוסופיה, ספרות, רפואה, דת, תרבות, וכו"

          • שירה, האמת שאין דרכי קיצור מעניינות, ולמרבית הצער,לקרוא את המקורות ששרדו זה לא כל כך הרבה …
            כדי להבין את הראש היווני הייתי ממליץ לך על Paedeia של Jaeger (כמה כרכים טובים…) אבל אחר כך יש המון היבטים – אמנות, ספרות, חברה, מיניות, אמונות, משפחה וכו". מה גם שיש שם יותר מדגם אחד – כל עיר מדינה ששרד ממנה משהו היא סיפור בפני עצמו, ולא תמיד מה שחושבים (לדוגמה, בספרטה דווקא היה לנשים יותר חופש מאשר בימינו, ואילו באתונה פחות מבימי הביניים)

          • דרך אגב- paedeia זה באנגלית?

          • Pais הוא "ילד" (מזה "פדגוג" = מנחה ילדים) ופיידיה – מלה יוונית שפירושה דרך החינוך, התירבות והחיברות של היחיד בחברה(במובן רחב בהרבה מ"חינוך")
            את יכולה גם להציץ לטעימה ב:
            http://www.amiror.co.il/22.htm

            http://www.amiror.co.il/20.htm
            ולראות אם העולם הזה מעניין אותך.

          • אמיר – תודות רבות!

          • אני לא שוללת אותך. פשוט אברר גם בצד השני שבו איני מזלזלת כלל.
            "השחורים" . איזהוא חכם הלומד מכל אדם.

          • אינני מזלזל באיש, ואני מאמין כמוך ב"הווי לומד מכל אדם". אבל לא בטוח שאנשים שמנחה אותם אמונה ולא דעת תמיד פתוחים לזה. אני לא רוצה להכליל כמובן, אבל משיחות שהיו לי עד כה עם אנשים שרכשו את השכלתם בישיבות, אני חושש שגם המימרה שיש בגויים חוכמה אבל לא תורה היא חלק מאותה בורות-של-אמונה.

          • נאמר חוכמה יש בגויים למד. אבל אמונה לא?
            מה לא ברור?
            היהדות שואפת למיזוג עם החלק האלוהה ממעל שלנו . שהחלק הזה יכסה ויחפה על היצר הרע שנמצאט בחלל השמאלי.
            זה כתוב בתניא ובו ב"ה יש לי השכלה מסוימת. לצערי רכשתי חינוך בחילוני ששם כיום "שמע ישראל" זה שיר של שרית חדד.אני לא נגד השכלה אוניברסלית אבל מה שהולך היום בחינוך הממלכתיזה בורות מוחלטת במקורות.

            ולא באותו נושא . אתה מצליח להכנס לבלוג שלי , אמרו לי שיש שם בעיה. אם לא אנא דווח לשירלי כי גם זה איני מצליחה לעשות.
            אביטל

          • אביטל, חיפשתי בחלל השמאלי אצלי ולא מצאתי יותר "יצר רע" מאשר בימני.
            אני מסכים אתך שלימוד הוא תנאי לחברה לא ברברית, אבל בורות היא תמיד יחסית.
            ההוגים היווניים – מהרקליטוס ופיתגורס ועד אחרוני האסכולה הסטואית חיפשו את אותו חלק אלוהי, וכאמור רבים מרעיונותיהם עיצבו את היהדות והנצרות (הרמב"ם ותומס אקווינס ע"פ אריסטו, אבן גבירול ע"פ הניאופלטוניסטים וכו"). ואידך זיל גמור.
            נ.ב.
            דיווחתי לשירלי.

          • נ.ב.
            הספרות הרבנית והקבלית מרתקת, אבל אפילו תורת הזעיר-אנפין עם הימין והשמאל מקורה בהרמטיזם היווני, ואילו שיטת הספירות מקורה בניאו-פלטוניזם.
            אם כבר מדברים, העברים לא ידעו על אל אחד ולא על מלאכים (שלא במובן הפשוט של "שליחים")לא על יום הדין, לא על גן עדן ולא על המשיח (שוב, במובן של גואל רוחני ולא של משוח למלך) עד שגלו לבבל ופגשו שם את הזורואסטרים…
            ההיסטוריה של הרעיונות היא סינקרטיזם (=שילוב אמונות ודיעות) בלתי פוסק.

          • אמיר, הלך עלי עם המילים שלך. רק שהתניא , זה פרוש לחומש . והקבלה עליה היא נשענת לאו דווקא לקוחה מיון.תמיד יש השפעות. הרי הם רצו לבטל אותנו אז למה? אם היה להם הכל?
            מה אומר ואתווכח . להאמין זה מהנשמה .אין יהודי שעובר מהעולם בלי להאמין אפילו שנייה לפני מותו.
            ואני מאמינה שהכל ממנו , עזוב אותי מיוון. וחבל לי עדין על "השמע ישראל".

          • תודה על כך שסייעת לי עם שירלי.

          • מי אמר שהם רצו (או טרחו בכלל) לבטל אותנו? אבל אניח לך. אישה באמונתה תחיה (ואפיקטטוס היה מסכים איתך שהכל ממנו).

          • צדיק באמונתו יחיה.
            יש רק 33 כאלה בעולם.
            חלקם נסתרים.
            אני לא בינהם כי יש לי יצר רע . עובדה אני כותבת כאן .
            אבל מי שיהודי נולד עם חלק אלוקי ממעל ולכן אני לא דואגת ואניח לך.

          • אה, אבל את לא מניחה…
            ראשית את מתקנת אותי בעדינות ל"צדיק באמונתו יחיה" לפי חבקוק (שלא התכוון לל"ו צדיקים) ולא "איש באמונתו יחיה" שהוא ביטוי הומניסטי בן ימינו על בסיס הפסוק, שמחליף את המילה צדיק במילה איש – כדי לבטא את רעיון הפלורליזם והסובלנות: במלים אחרות, זכותו של כל אדם להאמין במה שיבחר, כל עוד אינו פוגע מתוך אמונה זו באחרים. פה ההבדל.
            ושנית – סיקרנת אותי. אילו שלושה צדיקים גלויים מהלכים בינינו?

          • אביטל לא ענתה, אולם מתוך ספר שקוראת מתחדד שבעיני ה" אין צדיקים.
            "כי אדם אין צדיק בארץ
            אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז 20)
            וגם: "ה" משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל, דורש את אלוהים? הכל סר, יחדיו נאלחו, אין עושה טוב אין גם אחד" (תהילים י"ד 2 )
            "כי יחטאו לך, כי אין אדם אשר לא יחטא.." מלכים א" ח 46
            לגבי המילון האירוטי ושירה של ספפו, לדעתי היא נוגעת בתשוקה המתעצמת מתוך סבל (האישה רחוקה ולא איתה) ואכן לא יכולה להיות זאת אהבה שכן תשוקה יכולה להתעורר גם מרק מבט, בעוד שאהבה צריכה התאמה ברבדים מסויימים ועדיף שתשוקה תהיה אחד מהם.
            ולגבי התרגום חושבת שדרוש שאדם יבין את השיר מעבר למילול על מנת שיצא לו תרגום שהוא שיר בפני עצמו ולדעתי ספפו הייתה מאשרת ומאושרת על התרגום.

          • חמודה, היוונים חשבו שהתשוקה היא אלוהית, שהיא אוחזת באדם כמו דיבוק (ובעצם כמו אל – ארוס או אפרודיטה) ו"מתירה את אבריו" – כלומר אוחזת בו חולשת איברים, והוא "נמס" תחת חץ התשוקה.
            אבל האהבה, לא היה לה שום אל. היא לא דחף בל יסורב אלא בחירה, כך חשבו, ולכן היא עניין אנושי. בכל הספרות היוונית אפשר להצביע רק על הקטור ואנדרומכה ועל אודיסאוס ופנלופה כ"אוהבים" במובן האבירי-חצרוני שירשנו מימה"ב, ובמובן הרגשי, כמביעים אחווה ואהדה אנושית כעיקר הקשר ביניהם.

          • אז אני מסכימה לגבי האהבה שאכן יודעת שאנחנו בני האדם יכולים לשלוט בה (למרות שבדרך כלל אנשים חושבים שהאהבה היא קפיץ מתוח שפתאום מתכווץ ואין עליו שליטה ), לגבי ההפך אני בדיוק בלמידה, האם ניתן לעורר אהבה כאשר נחפוץ?מאוד סקרנית לגבי התשובה הממתינה לי בתוך עתידי.
            לגבי התשוקה ,אני נאלצת לחלוק עליך, שכן יודעת שגם על זו ניתן לשלוט .ולו ספפו הייתה בוחרת שלא לחשוק ,היא הייתה יכולה. מה שהיא בחרה להרוג זה את עצמה ,ולא את תשוקתה ,אבל לדעתי,זה רק מכיוון שזו הייתה הבחירה שלה.

          • כן, ולא, אם יורשה לי לצטט את ניבו המפורסם של נשיאנו.
            מסכים אתך שאת האהבה יוצרים ומטפחים. עזבני יום ואעזבך יומיים…
            ולגבי התשוקה – הסברתי מה חשבו היוונים, אבל אני מסכים אתך שגם זו ניתנת להזנה או להרעבה. אני חושב שהם דיברו על אותם התקפים הורמונליים בלתי נשלטים הפוקדים אותנו בנעורינו. אני חושב שאנחנו פחות בשליטה אז, ומרגישים את כל ייסורי ורטר דרך העור והפרומונים.

          • מסכימה, אולם זה שאנחנו צעירים ולא בשליטה ,אין זה אומר שנושאים אלה אינם ניתנים לשליטה. (לדעתי,תשוקה איננה מטעם האלים, אלא אם כן האלים הם אנחנו וסרים למרות עצמנו)וכן, הבנתי שזוהי טענת היוונים ,כנראה שפניתי אליך כנציגם.

          • לא יודע מה את מכירה, חמודה, אבל אני חוויתי גם חוויתי את הדיבוק הזה. חיוך, חלקת-עור, ריח, הילוך, תנועת יד – כשאתה מוכה ארוס כל אחד מאלה עלול להפקיע אותך מעצמך באופן החמור ביותר 🙂
            אפלטון קורא למצב הזה "שיגעון אלוהי" אבל במדינות מתוקנות באמת בוודאי היו מאשפזים בחור במצבי.

          • לא יודעת. אולי אצל גברים ונשים זה שונה. אולי אפילו לא אצל נשים אולי אצלי, לא מכירה השתוללות הורמונים וטרוף של גיל צעיר, מכירה עיניים מבוגרות שתמיד היו בתוך הנערה לעומת עיני ילדה שמופיעות באישה, כך או כך תמיד הייתה יכולת בחירה ויכולת שליטה ולמעט "בילבול" אחד , תמיד יש קול פנימי ששומר על השפיות בעת קרבה לאש.
            כשאתה מוכה ארוס הכל נכון אולם מה לגבי השליטה? האם לא היה זה אתה שאיפשר לארוס להכות?

          • חמודה, כן, יש החלטה לתת לזה להיות או לא. גם בחדר חקירות יש החלטה אם לדבר או לא, וגם בכוס מיץ שאתה מחליט לשתות אחרי יומיים בלי שתייה.
            התאהבות היא כמו סמים וההימנעות היא סבל, ולא קטן. "דומני עוד מעט ואמות".
            וצריך סיבה טובה להימנע.

  5. לא הבנתי למה היא הולכת למות.

    • לא באמת. זה כמו שמישהי אומרת "די, אני מתה". היא לא יכולה לשאת את סערת התשוקה שעוברת עליה, מרגישה כאילו היא הולכת למות. אגב, באותו ראש, באנגלית של שייקספיר to die פירושו גם להגיע לאורגזמה.

  6. סיגל בן יאיר

    מאמר מרתק. ונזכרתי בהקשר הזה בהנס קסטורפ של תומס מאן, נשרף באש להבתו ו"רוקד עם המוות" מתוך תשוקתו למאדאם שושה. בייחוד בהקשר של שיר זה אותה סצינה בה הוא מתבונן ברופא בית המרגוע מציג לפניו את ציורה.

    • תודה סיגל, וכן, זה מזכיר. ותומס (מאן) הרי ממש משחק עם המוות גם בוונציה. לפחות אפשר להתחמם קצת.

      • סיגל בן יאיר

        ללא ספק. אשנבך הגווע אל מול דמותו המיתית ה"יוונית" של טאדז"ו בים..אחח..אפשר מכאן להרגיש את השירוקו בעצמות

      • סיגל בן יאיר

        נ.ב. הוא ממש אהב לשחק עם התשוקה והקשרה למוות, תומס מאן. פתאום עלתה לי דמותה של אשת פוטיפר מ"יוסף ואחיו" נטרפת בתשוקתה מקיימת טקסים פולחניים על הגג.

        • לאשת פוטיפר יש חתיכת היסטוריה..
          היא מככבת לא רק בתנ"ך אלא גם באיסלאם, שם אפילו יש לה שם.
          שיר של ג"אמי מהמאה ה-15 מוקדש כבר לעניין (קוראים לו "יוסף וזוליכה", שזה שמה):
          מבט אחד נתנו בו גבירות העיר,
          מבט שדיו להכריען כליל.
          רסן רצונן מידיהן נשר:
          כאבן נדמו מפני יופי כה נהדר.
          מבעד לתפוז כל אישה חתכה ידה
          אך מבטה אחוז-יופיו, המשיכה ופרסה;
          כה אבודות היו, עד כי לא יכלו
          להבדיל בין יד לבין פרי!

          וכו"

          • סיגל בן יאיר

            הה כן. נפלא. ולחיתוך הידיים הזה בדיוק כבר התייחסתי בשירי "כזהב" (והגבר-אל המת והקם לתחיה הוא כמובן יוסף-תמוז-אוזיריס)

          • נכון, זוכר. שיר מקסים שכולו מטמורפוזות של ריקוד אהבה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור