בננות - בלוגים / / השיר "לזאת שכתבה לי שהיא לא מתאימה לעולם הזה", והקריאה בשיר של נועה שקרג'י באתר "פועמה".
צירי חיים
  • גיורא פישר

    נולדתי  ב - 1951  במושב אביגדור (בין גדרה לאשקלון) בו אני חי גם כיום עם אשתי ובנַי. עד לפני כחמש שנים החזקתי  ברפת חולבות גדולה במקביל לעבודתי כמחנך וכמורה לתנ"ך בתיכון האזורי בבאר טוביה. אני גאה לציין שעשיתי זאת במקביל, לבד ללא עזרת פועלים עבריים או זרים. כילד וכנער כתבתי שירים ופזמונים אך זנחתי עם השנים את הכתיבה. מי מבול שירד עלי לפני מספר שנים חלחלו  והעירו את גרעיני השירה שהיו רדומים בבטן האדמה. ספרי  "אחרי זה" עומד לצאת בהוצאת "עם עובד" בראשית 2010    

השיר "לזאת שכתבה לי שהיא לא מתאימה לעולם הזה", והקריאה בשיר של נועה שקרג'י באתר "פועמה".

נועה שקרג'י באתר "פועמה" קוראת את השיר "לזאת שכתבה לי שהיא לא מתאימה לעולם הזה"
קראו קודם את השיר הנמצא בתחתית הדף.
גיורא

"זה רק בגלל החליפות והאיפור / נדמה לך שאנחנו מתאימים / לעולם הזה. / שאנחנו חלק מתצרף אחד." שורות הפתיחה של השיר מזכירות מעט משפטי פתיחה פלרטטנים בנוסח "אנחנו מכירים מאיפה שהוא?" טענת הדימיון הנובעת מלבוש חיצוני מעט שחוקה בעיני, האם גברים ונשים בהכרח חנוטים בחליפות או במייקאפ? והאם כשהם נטולי סומק הם מתאימים לעולם הזה? ואיך בכלל נמדדת התאמה כזו?

עם זאת, יפה בעיני המשחק של השורות האלו בין ההתאמה של אנשים זה לזה, כחברים או כבני זוג לבין התאמתם של בני האדם לעולם בו הם חיים.

בעיני השיר הזה מתחיל כאן, בדימוי מכמיר הלב "אל תטעי בתנועות ידינו / הן לא תעופת ציפרים / אלא נסיונות ציפה". קיים פער שמעט קשה לגשר עליו בין שלוש השורות הראשונות של השיר, לבין השלוש שבאות אחריהן, אך ניתן להבין את המלנכוליה הכללית ואת תחושת חוסר ההתאמה של הדובר ושל אלו בשמם הוא מדבר לעולם.

"כולנו מתכופפים / כולנו מנסים למצוא מקום / שוברים גם צלע בגופנו / כדי שמישהו יתאים / ויהיה איתנו לבשר אחד." אין ספק שגם הדימוי הזה והתיאור שלאחריו נהדרים ומרגשים, אותנטיים, וגם מייצרים את המשמעות של השורות שקדמו להם. הכמיהה להתאמה, למציאת מקום, לאדם שיכול להיות מעין מציאות אלטרנטיבית לה המוען או הנמענת של השיר יכולים להתאים, מבריקה בעיני.

שם השיר מקטלג את השיר למכתב ולאו דווקא כשיר. ובהתאמה המכתב נחתם בנזכר בצד, נ.ב. הנזכר בצד הוא מעין לקיחת אחריות, רפלקסיביות של הדובר על המכתב, ועל מקומו כדובר, "לא היה לי אומץ / ותמיד התאמתי". אז השיר הוא גם מכתב של הדובר אל עצמו, המתאים תמיד, שתמיד שבר צלע בגופו כדי להתאים, ולא העיז להיות בחוץ, לא מתאים. שהיה חלק מה"כולנו" בשמם הוא מדבר.

תמונה: ‏קראו, קראו, שירו של גיורא פישר "לזאת שכתבה לי שהיא לא מתאימה לעולם הזה" הוא השיר הזוכה של השבוע. השיר זכה להופיע בדף הפייסבוק של 6,792 משתמשים, 1,340 מהם קראו בו ו-650 מתוכם אף הצביעו לו.
"זה רק בגלל החליפות והאיפור / נדמה לך שאנחנו מתאימים / לעולם הזה. / שאנחנו חלק מתצרף אחד." שורות הפתיחה של השיר מזכירות מעט משפטי פתיחה פלרטטנים בנוסח "אנחנו מכירים מאיפה שהוא?" טענת הדימיון הנובעת מלבוש חיצוני מעט שחוקה בעיני, האם גברים ונשים בהכרח חנוטים בחליפות או במייקאפ? והאם כשהם נטולי סומק הם מתאימים לעולם הזה? ואיך בכלל נמדדת התאמה כזו?
עם זאת, יפה בעיני המשחק של השורות האלו בין ההתאמה של אנשים זה לזה, כחברים או כבני זוג לבין התאמתם של בני האדם לעולם בו הם חיים.
בעיני השיר הזה מתחיל כאן, בדימוי מכמיר הלב "אל תטעי בתנועות ידינו / הן לא תעופת ציפרים / אלא נסיונות ציפה". קיים פער שמעט קשה לגשר עליו בין שלוש השורות הראשונות של השיר, לבין השלוש שבאות אחריהן, אך ניתן להבין את המלנכוליה הכללית ואת תחושת חוסר ההתאמה  של הדובר ושל אלו בשמם הוא מדבר לעולם.
"כולנו מתכופפים / כולנו מנסים למצוא מקום / שוברים גם צלע בגופנו / כדי שמישהו יתאים / ויהיה איתנו לבשר אחד."  אין ספק שגם הדימוי הזה  והתיאור שלאחריו נהדרים ומרגשים, אותנטיים, וגם מייצרים את המשמעות של השורות שקדמו להם. הכמיהה להתאמה, למציאת מקום, לאדם שיכול להיות מעין מציאות אלטרנטיבית לה המוען או הנמענת של השיר יכולים להתאים, מבריקה בעיני.
שם השיר מקטלג את השיר למכתב ולאו דווקא כשיר. ובהתאמה המכתב נחתם בנזכר בצד, נ.ב. הנזכר בצד הוא מעין לקיחת אחריות, רפלקסיביות של הדובר על המכתב, ועל מקומו כדובר, "לא היה לי אומץ / ותמיד התאמתי". אז השיר הוא גם מכתב של הדובר אל עצמו, המתאים תמיד, שתמיד שבר צלע בגופו כדי להתאים, ולא העיז להיות בחוץ, לא מתאים. שהיה חלק מה"כולנו" בשמם הוא מדבר.
ברכות לגיורא פישר שזוכה בפעם השניה בפועמה!‏

2 תגובות

  1. גליה אבן-חן

    יש זוגות שמתאימים גם מבלי לשבור צלע מגופם.

    • חובת ההוכחה היא עלייך 🙂
      אבל האמת היא שגם רציתי לרמוז לסיפור המקראי של הוצאת הצלע ובריאת האשה כדי ש"יהיו לבשר אחד"
      תודה
      גיורא

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא פישר